אם כבר משעמם אתכם לקרוא ולראות דיווחים על הבלגן בנתב"ג, יש אטרקציה חדשה: עדויות וסרטונים מן ההתפרעויות בהקרנות "המיניונים 2: עלייתו של גרו" באולמות הקולנוע המקומיים. משפט מפתח בסרט הוא "גם ילד יכול להיות נבל", והאירועים סביבו אצלנו מוכיחים שגם ילד יכול להיות חוליגן ונדליסט.
למי שכל זה נשמע לו מוזר, נלך אחורה ונבין במה מדובר: "המיניונים 2: עלייתו של גרו" הוא פרק נוסף בסדרת סרטי האנימציה, שהפכה לתופעת תרבות. הסיפור שלה התחיל ב"2010" עם "גנוב על הירח", סרט אנימציה שאיש לא יצפה כי יהפוך לציון דרך היסטורי. בניגוד לשוברי קופות קודמים, שעסקו בגיבורים קלאסיים, עמד במרכזו אדם מעוות פיזית ומלא זדון בשם גרו, שמהווה סכנה לסדר הציבורי. בלהיט ההוא גם למדנו להתוודע לעוזריו של הנבל - יצורים צהובים ולבושים בקפידה, הדוברים שפה מומצאת ומאז שחר ההיסטוריה, תמיד מחפשים את מחולל המהומות הכי גדול בסביבה כדי לשרת אותו נאמנה, ולעזור לו להחריב את הסדר הישן עם הרבה סטייל.
עם הזמן הגיעו שני סרטי המשך ישירים, "גנוב על המיניונים" ו"גנוב על העולם", שגם הם התמקדו בעיקר בדמותו של גרו, אבל בשלב מוקדם הבינו מפיקי הסדרה כי המשרתים הצהבהבים הם הכוכבים האמיתיים, וב-2015 הקדישו להם פרק נפרד שנקרא פשוט בשמם, "המיניונים". התוצאה היתה, בלי טיפה של ציניות חלילה, גאונות צרופה. בזמנו בחרנו אותה כאן למקום ה-38 ברשימת סרטי העשור הקודם, בנימוק הזה - "מדובר ביצירת מופת שנונה ואנרכיסטית שגם גדולי האמנים הסוריאליסטים הצרפתיים של תחילת המאה הקודמת היו יודעים להעריך - וכיאה לפנינה שגיבוריה מדברים ג'יבריש, כל מילה נוספת תהיה מיותרת".
"המיניונים" היה הצלחה עצומה גם מבחינה מסחרית, והעבודה על המשכון שלו החלה כבר לפני חמש שנים. הסרט היה אמור לעלות לאקרנים כבר ב-2020, אבל התעכב מסיבות שונות, בראשן הקורונה, ומועד ההפצה נדחה לקיץ הנוכחי. בינתיים, הפולחן סביב הסרט הקודם הלך והתעצם, הסבלנות לקראת פרק ההמשך הלכה ואזלה, האנרגיות השליליות שהצטברו בקרב ילדים ובני נוער בזמן הקורונה הלכו והתפוצצו, וכך גם הכוח של אפליקציות כמו טיק-טוק.
כהכנה לעליית הסרט, הרשתות החברתיות החלו טרנד שמחייב את הצופים הצעירים להגיע להקרנות עם קוד לבוש ראוי לסרט כל כך חשוב - בחליפות. וכך, ראינו בסוף השבוע כיתות שלמות צובאות על הקומפלקסים לבושות כמו לשטיח האדום בפסטיבל קאן.
הטרנדים הללו לא בהכרח ייחודים רק לישראל, אבל אצלנו, כרגיל, לקחו את ההתרגשות כמה צעדים קדימה. בארץ, מספר רב של הקרנות כללו גם את ההתנהגויות הבאות, בסדר חומרה עולה: השלכת כמויות גדולות של פופקורן על הקהל ועל הצופים; אינספור קריאות ביניים בזמן ההקרנה, כולל שירת "התקווה" לפניה ובמהלכה; ונדליזם במתחם הקולנוע; איומים באלימות על מי שמבקש להשבית את החגיגה, וכמובן תיעוד והפצה של כל זה בזמן אמת, שהרי אם לא צילמת והעלית, זה לא קרה. ככל הידוע לי, כל הדברים האלה קורים רק כאן, ולא בעשרות הטריטוריות האחרות בהן הלהיט הזה מוקרן.
הנתונים הקופתיים, לפי דיווחי המפיצים, מרשימים - כמאה אלף ישראלים לפחות כבר צפו בסרט. אך כמה מהם באמת "ראו" אותו? הרי כפי שאפשר לראות בסרטוני הטיק-טוק מזירת הפשע, וכפי שחוויתי בעצמי, הרבה מן הצופים הצעירים נעמדים במהלך ההקרנה לשם הריטואלים שלהם, מסתירים לקהל את המסך ומן הסתם בעצמם לא רואים מה קורה בו.
ההקרנה שבה הייתי, ביום שישי באחד מבתי הקולנוע בגוש דן, היתה חוויה צעקנית, תזזיתית ומלוכלכת - אבל יצאתי בזול. "אתמול היה גרוע יותר", אמר לי בסיום אחד הסדרנים בפנים עגומות, בעודו נדרש להתמודד עם הררי הפופקורן שהשאירו לו על הרצפה. "ילדים התפרעו, וכשילדים אחרים ביקשו שיפסיקו, הילדים שהתפרעו איימו לדקור אותם. כולנו רצינו להתפטר. הסרט מוקרן בכמה אולמות במקביל, עשרות פעמים ביום. אנחנו לא יכולים להשתלט על זה לבדנו".
ככה זה: בעולם התעופה, מי שסופגים כרגע את האש באופן ישיר הם עובדי הדלפקים בשדות התעופה, ובמתחמי הקולנוע האלה הם הסדרנים. "המיניונים" הם סרטים שובבים וחצופים, שמעודדים אנרכיזם. הילדים לכאורה פועלים ברוחם, אבל שוכחים שגיבורים הצהבהבים לעולם לא מתעללים בחלשים מהם. אם הנוער שלנו כל כך מרדן, שיקום נגד אנשים עם כוח במקום להתעלל בעובדי הקולנוע, ברובם אנשים בגילם או קצת יותר מבוגרים מהם שבסך הכל רוצים להרוויח כסף קצת כסף בחופשת הקיץ.
קצרה היריעה. מי שרוצה להתרשם עוד מעומק המשבר הסוציולוגי-פדגוגי במדינה, מוזמן לחפש סרטוני טיטוק לפי מילת החיפוש "מיניונים". התוצאות מקוממות ומדאיגות, אבל לפחות בהקשר הצר של החוויה הקולנועית, תרשו לי גם להוסיף צפירת הרגעה. אפשר להעריך שהמחזות לא יחזרו על עצמם בימים הקרובים. סף הריכוז הנמוך של הנוער הוא פקטור חיובי לשם שינוי: סביר להניח שהריטואלים סביב הסרט מיצו את עצמם, והאטרקטיביות שלהם דעכה. ההפרעות גם לא יחזרו על עצמם בסרטים אחרים. מי שרוצה ללכת ל"תור: אהבה ורעם" שעולה ביום רביעי הקרוב, יכול ללכת בראש שקט. נראה לכם שחסידי קומיקס ייתנו לילד זב חוטם לקלקל יצירה קדושה שכזו? מילא את "התקווה", אבל לבזות סרט של מארוול?
ובחזרה ל"המיניונים: עלייתו של גרו". למרות כל ההפרעות החיצוניות, הצלחתי ליהנות מהסרט. יש סיבה למה דווקא המיניונים הפכו לתופעת טבע. הם משתפים פעולה עם כוחות האופל, ובכל זאת מכניסים אור לחיינו. הם לא מנסים להתחנן או לשאת חן, ובכל זאת מצליחים לכבוש את הלב של כולם. הם יונקים מתוך מורשת עמוקה של הומר נונסנס, אבל גם הצליחו לבנות עולם עשיר ומיוחד משלהם. יש להם את הסטייל שלהם, ואת השפה שלהם, וזה גם לא מקרי שכל דור הטיק-טוק מחקה אותה עכשיו. כל הקרדיט לאילומיניישן מאק גאף, האולפנים הצרפתיים שאחראים להמצאה המבריקה והקסומה הזו. כל השנים מדברים על פיקסאר ועל דיסני, והנה בסוף באה חברה פריזאית ובוראת את האייקונים הכי גדולים של עולם האנימציה. !Vive La France
מעבר לאומה הצרפתית כולה, קרדיט ספציפי ניתן לקייל בלדה, שביים את הפרק הקודם של "המיניונים" וגם את הסרט הזה, ולכריס רנו, שביים איתו את הסרט הקודם וכאן היה על תקן מפיק. לכיסא הבימוי הצטרפו במקרה זה ברד אבלסון וג'ונתן דל ול. העלילה הפעם, כמשתמע מכותרת המשנה "עלייתו של גרו", מתארת כיצד הרשע הפך לארכי-נבל כל כך דומיננטי. היא עוקבת אחריו בילדותו, ולכן מתרחשת בשנות השבעים. כתוצאה מכך, הדמויות צופות ב"מלתעות", משתמשות בטלפון חוגה, רוקדות דיסקו וכיוצא בכך. זה טאץ' נוסטלגי נחמד, אבל אפשר היה לנצל אותו בצורה עשירה יותר.
גרו מאמין שאף פעם לא מוקדם מדי לזעזע את העולם, וגם שאתה אף פעם לא צעיר מדי להסתובב עם משרתים נמרצים, אז הוא מספח אליו את המיניונים, ועושה עמם את צעדיו הראשונים בקהילת הארכי-נבלים. יחדיו, הם מוצאים עצמם בלבו של עימות פנימי והיסטורי בין הנבלים. מצד אחד של הקרב עומד ארגון של רשעים אגדיים, ומן הצד האחר של המתרס עומד ווילד נקלס, המייסד האגדי של הארגון, שנזרק ממנו לעת זקנה, אך מסרב להרים ידיים ומתעקש להחזיר את כבודו האבוד. יש כאן מסר יפה נגד גילנות, וחבל שהוא עבר מעל לראש של הקהל הצעיר שהיה עסוק בדברים אחרים.
כרגיל, העלילה שטותית בכוונה, האנימציה מרהיבה ומלאת דימיון והמצאות, הקצב מסחרר ורוב קטעי הפעולה מסעירים כאילו שמדובר בלהיט אקשן לכל דבר. טום קרוז, מאחורייך! הבעיה היא, שרמת הסרט לא אחידה. בכל פעם שהמיניונים בסביבה, מתחשק לקום ולהריע להם - למשל בקטע בו הם מעזים ברוב חוצפתם להשתלט על קוקפיט של מטוס, ומצליחים כמובן להנחית אותו בשלום. אך בניגוד לפרק הקודם, הפעם העלילה לא מתמקדת רק בהם אלא גם במשולש שנוצר בין גרו, ארגון הנבלים והמייסד שלו, ואלה קטעים גנריים יותר ופחות מעניינים, כי הרבה מהדמויות והרבה מהסיטואציות הן כאלה שאפשר לפגוש גם בסרטים אחרים, וחסר הצבע של הגיבורים הצהבהבים. אם כבר זורקים עלינו פופקורן, לפחות שנהנה מקצת יותר זמן מסך של האייקונים שלנו.
בסיכומו של דבר, "המיניונים: עלייתו של גרו" לא גאוני כמו הפרק הקודם, אבל בהחלט מענג, ואשמח לצפות בו שוב בתנאים אחרים. מן הסתם, ההצלחה שלו תזמן לנו בעוד כמה שנים פרק נוסף בסדרה, ועדיף לא לחשוב מה יקרה בהקרנות שלו. בקצב שבו הדברים מתפתחים, לא נילחם בהם באמצעות השלכת פופקורן, אלא במקלות ובאבנים.