מצעד סרטי העשור: מקומות 34-11

צילום: , עיבוד תמונה

מצעד הסרטים הטובים של עשר השנים האחרונות ממשיך, והפעם אנחנו מטפסים למקומות 34-11. תמצאו בהם שלושה סרטי דוקו, שני להיטים של מארוול, שני סרטים בכיכובה של סקרלט ג'והנסון, סרט אחד של נטפליקס וגם סרט שהוכרז כזוכה האוסקר, עד שהתברר כי נפלה פאדיחת העשור

34. הרשת החברתית. דיוויד פינצ'ר, 2010

כשדיוויד פינצ'ר ביים דרמה ביוגרפית על מארק צוקרברג בתחילת העשור, ספק אם תיאר לעצמו לאיזו מפלצת תתפתח ההמצאה שלו. אך בכל מקרה, "הרשת החברתית" הוא לא סרט על פייסבוק, אלא אחד הסרטים האמריקאים היחידים, בעשור הזה ובכלל, שעוסקים במבנה המעמדי של ארצות הברית, זאת דרך סיפורו של הסטודנט היהודי הלא מיוחס הנחוש להשפיל את הנסיכים הוואספים שהקיפו אותו בהרווארד. הבמאי עושה זאת בטכניקה הקולנועית הפרקפציוניסטית שאפיינה אותו, עד שלקראת אמצע העשור קיבל את ההחלטה המתבקשת ועבר למסך הקטן. הוא נהנה מתסריט שנון לכל אורך הדרך, מן הפינג-פונג המושחז בהתחלה בין הגיבור עלוב הנפש לאחת האקסיות המנוכרות שלו בסצינת הפתיחה ועד הסיום, ומתצוגות המשחק של ג'סי אייזנברג, רוני מארה וארמי האמר בתפקיד כפול - כולם נכנסו לתפקידים שלהם כמו כפפה ליד, וגם בדיעבד, ראוי להנחית את היד הזו על המקלדת ולחלק לסרט לייק גדול.

עוד בוואלה! NEWS

מצעד סרטי העשור: מקומות 60-35

לכתבה המלאה
לייק. מתוך "הרשת החברתית" (צילום: יח"צ)

33. אזרח מספר 4. לורה פויטראס, 2014

קשה לחשוב על עוד הרבה מקרים בעשור האחרון שבהם מצלמת הקולנוע היתה קרובה למרכז ההתרחשויות כמו בסרט הזה, בו יצאה הדוקומנטריסטית לורה פויטראס לפגוש בהונג-קונג אדם שהגדיר את עצמו כ"אזרח מספר 4". אז התגלה שמדובר באדוארד סנודן, אחד האנשים ששפכו הכי הרבה אור בעשר השנים האחרונות על הנעשה במחשכים, והמציאות החלה להתעלות על כל תסריט בדיוני. התוצאה אולי מוגדרת כיצירה תיעודית, אבל אפשר גם לראות בה את אחד מסרטי המתח המרתקים והמלחיצים של התקופה, והיא ממחישה את היכולת של המצלמה המודרנית, האינטימית והקומפקטית לשמש לנו זוג עיניים שמגלות את האמת על העולם - אם רק נהיה מסוגלים להתמודד עם האמת, כמובן.

32. פוליס. מאיוואן, 2011

סרט עלילתי על מחלק הילדים והנוער של משטרת פריז, על שגרת היומיום האינטנסיבית של השוטרים והשוטרות, המקרים הקשים מנשוא שהם נאלצים להתמודד איתם והמחיר הבלתי נסבל שהם נאלצים לשלם - והרגעים האחרונים והמצמררים כאן חושפים עד כמה הוא כבד. הקולנוענית, שנולדה כמאיוואן לה בסקו אך ידועה פשוט כמאיוואן, לא הסתפקה רק בשרביט הבימוי אלא משתתפת בדרמה הזו בצד אנסמבל יוצא מן הכלל של שחקנים ושחקניות. התוצאה מיישרת קו עם קלאסיקות המשטרה האמריקאיות של שנות השבעים, והיא משוחקת ומבוימת למופת, כך שהצפייה סוחפת ומטלטלת מתחילתה ועד סופה.

31. מתחת לעור. ג'ונתן גלייזר, 2013

מ"היא" עד "סיפור נישואים" ו"ג'וגו ראביט" ועד הלהיטים השונים של מארוול ו"סיפור נישואים", סקרלט ג'והנסון היתה אחת השחקניות הבולטות של העשור, אם לא הבולטת שבהן. בין כל שוברי הקופות, היא כיכבה גם בסרט האולטרה-אמנותי הזה, כחוצן שמגיעה לכדור הארץ למטרות רצחניות, אך עם הזמן לומדת לרחם על יושביו יותר ממה שהם אולי חומלים על עצמם.

כמו הגיבורה שלו, גם "מתחת לעור" עצמו מתגלה כמעין חייזר, והוא מן הסרטים המשונים והמיוחדים של העשור. אך עם כל המוזרות המהפנטת שלו, זוהי בסופו של דבר גם אחת היצירות הקולנועיות הפשוטות והרכות שנראו כבר מזמן, והיא מפרקת את ההוויה האנושית למולקלות הבסיסיות ביותר, ומזככת מתוכה חסד שמימי.

30. נשים מסוימות. קלי רייכהרדט, 2016

בהתבסס על כתביה של מיילי מלוי, מציגה כאן קלי רייכהרדט, אחת הקולנועניות האמריקאיות הבולטות של שני העשורים האחרונים, שלושה סיפורים על שלוש נשים במונטנה. האפיזודות הללו, יש לומר, אינן אחידות ברמתן; אך אחת מהן, המציגה את מערכת היחסים שמתפתחת בין חוואית (לילי גלדסטון) לעורכת דין בגילומה של קריסטן סטיוארט, מייצרת את הדקות היפות ביותר שנראו על המסך הגדול בשנים האחרונות. למעשה, אם היינו מתייחסים אליהן כסרט בודד בפני עצמו, הוא היה ראוי אפילו למקום הראשון במצעד כולו.

29. מחפשים את שוגרמן. מאליק בנג'לול, 2012

בעשור האחרון, יותר סרטים תיעודיים מאי פעם פרצו את הגטאות שהיו שמורים פעם ליצירות דוקומנטריות, והתגלו כלהיטים בקרב הקהל הרחב. אחד האהובים שבהם היה הסרט הזה, שהמחיש שוב עד כמה קולנוע תיעודי יכול להיות נגיש לא פחות אם לא יותר מהעלילתי. "מחפשים את שוגרמן" גלש גם למחוזות הז'אנר הבלשי והמוזיקלי, כשהתחקה אחר סיפורו יוצא הדופן של סיקסטו רודריגז, זמר אמריקאי שלא זכה להכרה במולדתו ושקע בתהום הנשייה, ודווקא בדרום אפריקה הפך לגיבור תרבות.

השפעתו של "מחפשים את שוגרמן" חרגה מגבולות הקולנוע, החזירה את המוזיקאי הנשכח לתודעה והפכה כמה משיריו לאורחים קבועים בפלייליסטים שונים. בשעה שהמוזיקה שלו עדיין חיה ונושמת, במאי הסרט שם קץ לחייו לפני כמה שנים, כשהוא בן 36 בלבד, והטרגדיה הזו העצימה עוד יותר את המטען הדרמטי של היצירה האמוציונלית מלכתחילה.

28. לה לה לנד. דמיאן שאזל, 2016

רק בתחילת העשור הבא יחגוג דמיאן שאזל יום הולדת 35, אבל ילד הפלא הספיק לביים בעשור הנוכחי שלושה סרטים מופתיים. "וויפלאש", סרט על מתופף שאפתן שהיה מיומן ועוצמתי כמו רמת הנגינה שנדרשת מגיבורו; "האדם הראשון" הלא מוערך דיו, שגם אני נזקקתי לשלוש צפיות כדי להבין עד כמה מפעים הטיפול שלו בסיפור הנחיתה על הירח; ובתווך, כמובן, "לה לה לנד", הלהיט המוזיקלי ששאב השראה מן הקלאסיקות בז'אנר והצליח ליישר קו עם האיכות שלהן, וגם היה הזוכה המאושר באוסקר לכמה שניות, עד שהתברר שנפלה טעות העשור.

"לה לה לנד" הוא הרבה דברים, והוא גם אחד הסרטים הכי לא מובנים נכונה של התקופה - מה שנתפס בידי רבים ורבות כמיוזיקל מתחנחן ומצועצע, הוא למעשה סרט מלנכולי על הפער בין מה שהיה ומה שהיה יכול להיות, המשתמש בסיפור האהבה הלא ממומשת שבמרכזו כדי להוכיח שהדבר היחיד שעצוב יותר מנוסטלגיה, זו הכמיהה למה שאף פעם לא היה מלכתחילה.

עוד בוואלה! NEWS

"לה לה לנד" מצדיק את כל השבחים שקיבל

לכתבה המלאה
עצוב מנוסטלגיה. מתוך "לה לה לנד" (צילום: יח"צ)

27. ליידי בירד. גרטה גרוויג, 2017

הסרט העלילתי הארוך הראשון שגרטה גרוויג ביימה לבדה התגלה גם כסרט ההתבגרות היפה של העשור, ובפחות מתשעים דקות הצליח לטפל בצורה מעמיקה בשלל נושאים - התבגרות על שלל רבדיה, יחסים בין אם לבתה, פערי המעמדות בארצות הברית, הפערים בין פריפריה לערים גדולות, פוליטיקת זהויות, חינוך קתולי ועוד. הוא עשה זאת באמצעות צוות מצוין של שחקנים ושחקניות, בהם סרשה רונאן וטימותי שאלאמה שהמשיכו כאן את הפריצה שלהם, לורי מטקלף המתקמבקת וגם אודיה רש הישראלית, ובעזרת תסריט נפלא עם שלל ציטוטים לפנתיאון, כולל זה שהאם אומרת לבתה באחד מן הריבים הרבים ביניהן, "כל מה שאני רוצה, זה שתהיי הגרסה הכי טובה של עצמך".

במשפט הזה טמון גם מה שמבדל את "ליידי בירד" מסרטי ההתבגרות שקדמו לו, בעשור הנוכחי ובאלה שלפני כן. בניגוד לסרטים קודמים רבים אחרים, הוא לא מתאר כיצד גיבורתו הופכת לאישה אחרת. תחת זאת, בדיוק כפי שאמא שלה הבטיחה לה, הוא מתאר כיצד הפכה לגרסה הכי טובה של עצמה.

עוד בוואלה! NEWS

ציפור רבת יופי: "ליידי בירד" הוא סרט מלא אהבה, שראוי לאהבה בעצמו

לכתבה המלאה
הגרסה הכי טובה. מתוך "ליידי בירד" (צילום: יח"צ)

26. פרנסס הא. נוח באומבך, 2012

לפני "ליידי בירד" ולאחר מכן גם "נשים קטנות", שכבר ייצא כאן בעשור הבא, התפרסמה גרטה גרוויג כשחקנית בעבודות של אחרים - בעיקר באלה של נוח באומבך, שאיתה ובלעדיה, יצר כמה מן הסרטים האמריקאים הטובים של העשור. גם "מיסטרס אמריקה" ו"סיפור נישואים" היו ראויים למקום במצעד, אבל בחרנו ב"פרנסס הא".

למה דווקא בו? מה יש בו? מה אין בו! הוא כולל את התצוגה הכובשת של גרטה גרוויג בתפקיד הראשי; את אדם דרייבר באחד מתפקידי הפריצה שלו; את סצינת הריצה של העשור, לצלילי דיוויד בואי; שילוב נדיר בין שמחת חיים ומלנכוליה ועיסוק נדיר עוד יותר בחברות בין שתי נשים; וכן, גם הרבה עומק. היו מי שראו ב"פרנסס הא" כשעשוע היפסטרי ותו לא, אבל הוא מעוגן בהקשר חברתי רחב, מציג את המשמעות הכלכלית של כל צעד וצעד של הגיבורה שלו, והיה ונותר אחד הביטויים הכי חזקים למשבר הקיומי של הדור הצעיר בימינו, כאלה שאם בחרו לחיות בעיר הגדולה, לא יכולים יותר למשוך מהכספומט ברגע שסיימו לשלם שכר דירה.

עוד בוואלה! NEWS

הביקורת המלאה שלנו על "פרנסס הא"

לכתבה המלאה
מה אין בו? מתוך "פרנסס הא" (צילום: יח"צ)

25. פרזיטים. בונג ג'ון-הו, 2019

אחרי שביים שני סרטים בהפקה אמריקאית, "רכבת הקרח" ו"אוקג'ה", חזר גדול במאי קוריאה בימינו, בונג ג'ון-הו, למולדתו. התוצאה היתה "פרזיטים", סרט שכל כך מעוגן במציאות הקוריאנית, ועתיר כל כך הרבה אזכורים להיסטוריה ולתרבות המקומית, שהקולנוען היה משוכנע כי לכל היותר יזכה להצלחה לוקאלית בלבד.

אך מיד לאחר הקרנת הבכורה במסגרת התחרות הרשמית בפסטיבל קאן, היה ברור כי "פרזיטים" הולך להיות להיט בינלאומי - מה שאכן קרה. הוא הפך לסרט הקוריאני הראשון שזוכה בדקל הזהב, זכה להצלחה מסחרית מסחררת בטריטוריות רבות, כולל בארצות הברית וגם בישראל, וידו עוד נטויה. כשהבמאי נשאל איך זה קרה, ענה שאמנם שובר הקופות שלו דובר קוריאנית, אבל לא משנה אם צופים בו בסיאול או בניו יורק, בסופו של דבר כולנו חיים באותה מדינת: מדינת הקפיטליזם.

ואכן, "פרזיטים" הצליח להיטפל לקהל כל כך רחב בגלל שעוסק בנושא המטריד כמעט את כולנו - הפערים שהולכים ומתרחבים בין אלה שיש להם הכל ואלה שאין להם כלום. הוא עשה זאת בצורה וירטואוזית מבחינה קולנועית, המשלבת בין אלימות גרפית ואובדן צלם אנוש להומור ורגש. נוסף לכך, זה גם סרט שמתהפך לגמרי מבחינה עלילתית וז'אנרית בדיוק בנקודת האמצע שלו וטומן בחובו סוד גדול, מה שגם הפך אותו למוצר שיווקי מושלם לעידן שבו המושג "זהירות מספוילרים" הוא טריגר כל כך חזק, וכולם חייבים לדעת ראשונים לפני שיהרסו להם.

עוד בוואלה! NEWS

הריאיון שלנו עם במאי הסרט

לכתבה המלאה
בין הכל לכלום. מתוך "פרזיטים" (צילום: יח"צ)

24. מלון גרנד בודפשט. ווס אנדרסון, 2014

סרטו הטוב ביותר של ווס אנדרסון, בעשור הזה ובכלל, מתרחש במלון פיקטיבי במדינה אירופאית בדיונית, אך בתקופה שלמרבה הצער הייתה באמת - ערב מלחמת העולם השנייה. מול הברבריות שמרימה את ראשה ניצב גיבור הסרט, המנהל את המלון בשמו הוא נקרא, והתנהלותו היא מופת של אנושיות, הגינות, קבלת האחר ומרדנות. "מלון גרנד בודפשט" הוא שיר הלל לכל הערכים ההומניים הללו, ודרך המבנה התסריטאי שלו, של סיפור בתוך סיפור, גם לכוחם של סיפורים ושל האנשים שמספרים אותם.

עוד בוואלה! NEWS

"מלון גרנד בודפסט": ההפתעה המענגת של ווס אנדרסון

לכתבה המלאה
הומני. מתוך "מלון גרנד בודפשט" (צילום: יח"צ)

23. צעצוע של סיפור 3. לי אנקריץ', 2010

אחד מסרטי האנימציה המשובחים של העשור - ולבטח אחד הבוגרים והקודרים שבהם. דמותו של הדובון הסדיסט לוצו שמככבת בו היא ככל הנראה המרושעת ביותר בגלריית הדמויות העשירה שפיקסאר הוציאו תחת ידיהם, מה שמוכיח כי סרטיו יכולים לככב לנו בחלומות, אבל גם בסיוטים.

עוד בוואלה! NEWS

משחקי צעצוע: על "צעצוע של סיפור 3"

לכתבה המלאה
מתוך "צעצוע של סיפור 3" (צילום: יח"צ)

22. תברח. ג'ורדן פיל, 2017

סרטו העלילתי הארוך הראשון כבמאי של ג'ורדן פיל היה להיט עצום ומפתיע, שהשתמש בסיפורו של צעיר שחור המבקר לראשונה את המשפחה הליברלית לכאורה של זוגתו הלבנה כדי לעסוק בשאלות של גזע וגזענות בצורה מקורית ומבריקה. כסרט אימה "תברח" מצליח להקריפ לא פעם, וכסאטירה חברתית הוא ארסי ומצליף, כולל כמה ציטוטים שכבר הפכו מיתולוגיים - למשל ההצהרה של אחת הדמויות הלבנות, הנשבעת כי היתה מצביעה לאובמה בפעם השלישית לו רק זה היה מתאפשר. נותר רק לחכות לעיבוד הישראלי, בו פלסטיני נקלע לסיוט כשהוא יוצא לארוחת ליל סדר אצל המשפחה המפא"יניקית של חברתו היהודייה.

עוד בוואלה! NEWS

רב-בריח: "תברח" הוא סרט מבריק ואפקטיבי על הגזענות בארצות הברית

לכתבה המלאה
מקריפ וארסי. מתוך "תברח" (צילום: יח"צ)

21. קפטן אמריקה: חייל החורף. אנתוני וג'ו רוסו, 2014

למרות הזלזול מצד סקורסזה וחברים, בלהיטי מארוול למיניהם יש הרבה יותר ממה שהם היו רוצים לראות בהם, כולל מטענים פוליטיים שלא שכיח לפגוש גם בסרטים אמריקאים עכשוויים מוערכים בהרבה. הדוגמה המובהקת לכך היא "קפטן אמריקה: חייל החורף", אחד מסרטי הקומיקס הטובים של העשור, ולבטח הכי פוליטי מביניהם.

למעשה, מדובר היה בגלגול עכשווי לתת-הז'אנר שנודע בשנות השבעים כמותחני פרנויה, למשל "כל אנשי הנשיא" ו"שלושת ימי הקונדור", שכוכבם רוברט רדפורד מופיע גם כאן, והפעם כאיש הרע. יחד איתו, ובהתבסס כמובן על תכנים שהופיעו כבר בקומיקס המקורי, התגלה הסרט כתגובה חריפה למתרחש במסדרונות וושינגטון בימינו, ועם זאת הקפיד להיות גם פנטזיית אקשן מלהיבה, כולל שתיים מסצינות האקשן הטובות של העשור.

עוד בוואלה! NEWS

"קפטן אמריקה: חייל החורף": ההוכחה הסופית שאסור לזלזל בסרטי גיבורי-על

לכתבה המלאה
מתוך "קפטן אמריקה: חייל החורף" (צילום: יח"צ)

20. התחלה. כריסטופר נולאן, 2010

כריסטופר נולאן נכנס לעשור האחרון מנקודת המוצא הכי טובה שיכולה להיות, אחרי ש"האביר האפל" הקפיץ אותו לפסגת רשימת יוצרי הקולנוע המצליחים והמוערכים בהוליווד, והצליח לצאת ממנו חזק עוד יותר, הודות ל"דנקרק". לפני כן באו גם "בין כוכבים", "עלייתו של האביר האפל" ומה שהוא לדעתי סרטו הטוב ביותר בעשור החולף, "התחלה" - סרט עוצר נשימה לאורך 128 דקותיו, מהפתיחה המסחררת ועד הסוף החידתי, ושילוב מושלם ונדיר בין מוצר הוליוודי מבדר ועתיר פעולה ליצירה פילוסופית, מהורהרת ומלאת סימני שאלה.

הטוב ביותר של נולאן בעשור החולף. מתוך "התחלה" (צילום: יח"צ)

19. כחול הוא הצבע החם ביותר. עבדלעטיף קשיש, 2013

בזמן אמת הסרט עילף את הקהל ואת חבר השופטים בפסטיבל קאן, קטף את דקל הזהב, זכה לביקורות מהללות והוכתר כאחת היצירות הקולנועיות המשובחות של 2013. שבע שנים לאחר מכן, בפרסומים השונים בתקשורת הבינלאומית, הוא מככב בעיקר ברשימות הסרטים הכי שנויים במחלוקת של העשור. זאת בגלל סצינות הסקס הבוטות, הדיווחים שהיו בזמנו על הנעשה מאחורי הקלעים שלו והעיסוק שלו בקשר בין שתי נשים אף שנעשה בידי גבר. וכן, גם העובדה שיוצרו הוא צרפתי מוסלמי ממוצא צפון-אפריקאי הקלה על הפיכתו לשעיר לעזאזל.

כיוון שהיתה כאן מתקפה, אין ברירה אלא להתגונן: להזכיר שסצינות המין הן בסופו של דבר רק חלק קטן ממנו; שכוכבות הסרט, אדל אקסרקופולוס וליה סיידו, גאות בו ועומדות מאחוריו, כפי שאמרו לי לא פעם; ושהרבה נשים אחרות חשבו ועדיין חושבות שמדובר ביצירת מופת. אגב, מהתרשמותי, "כחול הוא הצבע החם ביותר" מוערך בעיקר על שחקנים ושחקניות, הרואים בתצוגות המשחק הפנומנליות שבו רף לשאוף אליו.

"כחול הוא הצבע החם ביותר" הוא אחד הסרטים הגדולים היחידים בעשור האחרון שאפשר להגדיר אותם כאינטואטיבים. הדגש מושם על החוויה - על הדרך שבה לומדים הגוף והנשמה לחוות דברים לראשונה. הוא לא מבקש לתאר את האירועים אלא את הרגש שנחווה מולם, ולכן גם אפשר להגדירו כתשובה קולנועית לציור אימפרסיוניסטי, וכמו בציורים הללו, גם כאן מענג לראות כיצד משחק הבמאי עם הצבע ועם האור. כרגע, לפחות בתקשורת הבריטית והצפון-אמריקאית, ההיסטוריה זוכרת אותו כסרט כחול, אבל הוא הרבה יותר מזה: צלול כשמים כחולים, עמוק כמים כחולים, חזק כמו כדור כחול ועצוב כמו בלוז.

עוד בוואלה! NEWS

"כחול הוא הצבע החם ביותר": ראיון בלעדי עם ליה סיידו

לכתבה המלאה
הרבה יותר מרק שנוי במחלוקת. מתוך "כחול הוא הצבע החם ביותר" (צילום: יח"צ)

18. בתוך לואין דיוויס. איתן וג'ואל כהן, 2013

סרטם של האחים כהן על זמר פולק כושל בניו יורק של שנות השישים, לא זכה להצלחה קופתית או ממסדית בעת הפצתו לאקרנים. בתגובה לכך כתבנו כאן בזמנו - "באחד מרגעי השיא של הסרט מסביר הגיבור מה מהות המוזיקה שהוא עושה - 'אם זה אף פעם לא היה חדש, אבל אף פעם לא יהיה ישן, זה פולק'. בדיוק כך הסרט הצנוע והמאתגר הזה לא הצליח להיכנס לאופנה בזמן אמת. עם זאת, התחושה היא שבמרחק הזמן, רבים מן הלהיטים הגדולים של העת האחרונה יישכחו לחלוטין, אך הפנינה הזו תיזכר כאחת הפסגות של האחים כהן ובכלל כאחת מיצירות האמנות הטובות שנעשו על מוזיקה, והיא תיזכר כך לעד. בדיוק כמו שיר פולק, 'בתוך לואין דיוויס' לעולם לא יתיישן".

ואכן, "בתוך לואין דיוויס" לא התיישן אלא רק השתבח כמו יין טוב. הוא מככב כעת בסיכומי העשור, בארץ וברחבי העולם - ובצדק רב. האחים כהן במיטבם כאן: הם מדכאים, מצחיקים ומחכימים, מחזירים לחיים רגע מוזיקלי נשכח, מקפיצים את הקריירות של אוסקר אייזק ואדם דרייבר, מעלים לדיון שאלות מרתקות, למשל איך זה שאמנים מסוימים זוכים לתהילה בשעה שאחרים נעלמים בתהום הנשייה, ומעל הכל, מצליחים לגעת בשורש הטרגדיה: בין אם יצליח כמו בוב דילן או ייכשל כמו לואין דיוויס, כל מי שהוא אמן בנפשו יעדיף למות מאשר להפסיק לעשות אמנות.

עוד בוואלה! NEWS

"בתוך לואין דיוויס": ראיון עם אוסקר אייזק

לכתבה המלאה
השתבח כמו יין טוב. מתוך "בתוך לואין דיוויס" (צילום: יח"צ)

17. טימבוקטו. עבדרחמן סיסאקו, 2014

הסרט הכי טוב שנעשה על אחת התופעות המשמעותיות של העשור האחרון: עלייתו של דעאש. הדרמה המאוריטנית הזו מתארת כיצד השתלטותו של האסלאם הקיצוני על אזורים במאלי משפיעה על חיי המקומיים, ונוסף לערך הפוליטי-אנתרופולוגי, מתגלה גם כמלאכת מחשבת אמנותית, עם בימוי, צילום, תסריט ומשחק ברמה הגבוהה ביותר, שהופכת את האקטואליה לקלאסיקה קולנועית בלתי נשכחת.

16. מסיבת רווקות. פול פייג, 2011

להיט הענק שביים פול פיג על פי תסריט של קריסטן ויג נרשם כקומדיה הנשית הפרועה המצליחה אי פעם, והביא למהפך מגדרי בטריטוריה הוליוודית שהיתה אז גברית למהדרין - דבר שיקרה במהלך העשור גם בז'אנרים אחרים. מעבר לכך, זה אחד הסרטים המצחיקים של העשור וגם אחד הנוגעים ללב שבהם, הממחיש את האימרה כי בכל בדיחה טובה יש גרעין של אמת ולכן גם משהו מצער.

עוד בוואלה! NEWS

"מסיבת רווקות": קומדיה קורעת ומעוררת השראה בו זמנית

לכתבה המלאה
הביא למהפך מגדרי. מתוך "מסיבת רווקות" (צילום: יח"צ)

15. הפנתר השחור. ריאן קוגלר, 2018

להיט הענק נרשם כסרט הראשון בתולדות מארוול שהעמיד במרכזו גיבור-על שחור, ובכלל כאחד מסרטי הסופר-הירוז השחורים הגדולים הראשונים, אבל הוא היה הרבה יותר מזה: יותר מאשר סרט "שחור" זהו סרט "אפריקאי", שהביא את המורשת האפריקאית למרכז הבמה יותר מכל תוצר הוליוודי אחר לפניו. התלבושות, התפאורות, המוזיקה, המבטאים והאג'נדות, כולל ההתייחסות כבר בפתיחה לכך שהמוזיאונים המערביים מלאים אוצרות שנגנבו מהיבשת השחורה - כל אלה היטיבו להביא לידי ביטוי את הזרם הידוע כאפרו-פוטוריזם, ומטרתו לדמיין איך אפריקה היתה יכולה לפרוח לולא הקולוניאליזם המערבי. נוסף לכך, וכיאה לשמו, "הפנתר השחור" גם השתמש בעלילתו כדי לתאר את המחלוקת ההיסטורית בין מרטין לותר קינג ומלקולם X באשר לטקטיקת הפעולה שיש לאמץ מול ההגמוניה הלבנה. אז נכון, הבמאי ריאן קוגלר לא לקח את כל זה עד הסוף, ובכל זאת מדובר כאן באבן דרך בעשור האחרון ובכלל בתולדות עולם הבידור האמריקאי.

עוד בוואלה! NEWS

21 מי יודע: מצעד סרטי מארוול, מ"איירון מן" ועד "הנוקמים סוף המשחק"

לכתבה המלאה
לא רק שחור אלא אפריקאי. מתוך "הפנתר השחור" (צילום: יח"צ)

14. הריבוע. רובן אוסטלנד, 2017

סרטו זוכה דקל הזהב של רובן אוסטלנד השוודי הוא למעשה חמישה סרטים המחוברים להם יחדיו. דרך סיפורו של מנהל מוזיאון לאמנות מודרנית בשטוקהולם, התסריטאי-במאי עוסק כאן כמעט בכל נושא אקטואלי שאפשר להעלות על הדעת: יחסים בין המינים, תקינות פוליטית, מדיה חברתית, הגירה, תקשורת, פערי מעמדות ועוד. מעל הכל, הוא מטפל בסוגיה שהדיון בה הוא אחד המאפיינים המהותיים של העשור החולף - פריבילגיה.

גיבור הסרט, בגילומו של קלאס בנג, הוא האדם הכי פריבילגי בעולם: אירופאי, שוודי, סקנדינבי, גבר לבן, גבוה ונאה, עשיר ומבוסס, ראש החץ של האליטה הישנה, הנמצא בכל עמדות הכוח האפשריות. אך אז, בעקבות סדרה של תקריות מקריות שתחילתן בגניבת ארנקו, הוא מופשט מכל אחת ואחת מן הפריבילגיות שלו ונאלץ לצאת למסע במורד המדרון, מן הקומה העליונה של מגדל השן לקרקע המציאות. את המסע זה מתאר "הריבוע" באופן שלא מפסיק לענג ולהפתיע. הוא מתנה קולנועית שממשיכה לתת, ארוחת מלכים שמגישה עוד ועוד מנות, ולא אשכח לעולם כמה פעור פה הייתי כשצפיתי בה לראשונה.

עוד בוואלה! NEWS

קונדומים משומשים ואנשי-קופים: ריאיון עם במאי "הריבוע", הסרט הכי פרוע שמועמד השנה לאוסקר

לכתבה המלאה

13. "או.ג'יי: תוצרת אמריקה". עזרא אדלמן, 2016

המגנום-אופוס של עזרא אדלמן נעשה כמיני-סדרה במסגרת רצועת "30 על 30" המהוללת של ESPN, אבל הופץ גם מסחרית על המסכים בארצות הברית וזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר, כך שהוא נכלל גם כאן. כמשתמע משמו, הסרט עוסק באו.ג'יי סימפסון, כוכב הפוטבול שהפך לחשוד ברצח ואז לפושע מורשע. אך כמו "חלומות כדורסל" ו"כשהיינו מלכים" שהוזכרו קודם לכן, גם זה לא דוקו על ספורט - אלא על החברה האמריקאית בכללותה, והבמאי משכיל להרכיב במיומנות מעוררת הערצה את הפאזל האדיר לפניו. התוצאה כל כך סוחפת, מחכימה ועוצרת נשימה, עד שמסיימים את הצפייה בה באותה מהירות שגיבורה היה רץ במגרשים.

מתוך "או.ג'יי: תוצרת אמריקה" (צילום: יח"צ)

12. רומא. אלפונסו קוארון, 2018

הלהיט של אלפונסו קוארון היה הסרט הגדול הראשון של נטפליקס - הראשון שהקפיץ אותם לצמרת ליגת העל של הקולנוע העולמי, זיכה אותם לראשונה בפרס חשוב, אריה הזהב בפסטיבל ונציה, ואף קירב אותם מרחק נגיעה מן האוסקר לסרט הטוב ביותר. אך מעבר לציוני הדרך הפנים-תעשיתיים, "רומא" עומד כמובן גם בפני עצמו. למרבה האירוניה, דווקא התוצר ששידרג את המעמד של המסך הקטן, מיצה את המיטב מן המסך הגדול, והיה קולנועי להפליא מתחילתו ועד סופו ובעיקר בשיאו - באחת הסצינות היפות של העשור, אם לא היפה שבהם, בה הבמאי המקסיקאי מטפס עם מצלמתו לגבהים בעזרת האלמנטים הבסיסיים ביותר: קרני שמש, חול וים, רשרוש של המים, ברק השמים ותפילת האדם.

עוד בוואלה! NEWS

אימפריה של קולנוע: "רומא" הוא סרט עצום שיגרום לכם להתאהב מחדש במסך הגדול

לכתבה המלאה
קולנועי להפליא. מתוך "רומא" (צילום: יח"צ)

11. עדן. מיה האנסן-לאב, 2014.

סרט עלילתי על ההאוס הצרפתי, הזרם שהוליד מתוכו את דאפט פאנק, אייר והרכבים אהובים אחרים, נשמע מקפיץ ומשמח. אך "עדן", שהתסריטאית-במאית הצרפתייה הנפלאה מיה האנסן-לאב יצרה בהתבסס על חוויותיו של אחיה המוזיקאי מאותה תקופה, הוא למעשה סרט עצוב - העצוב ביותר מכל הסרטים העצובים שראיתי העשור, כזה שהיה לי קשה לקום מהמושב לאחר הצפייה בו, וקשה לקום מן המיטה יום לאחר מכן. עד כדי כך.

האנסן-לאב לא עוסקת בסיפורי ההצלחה של התנועה המוזיקלית הזו, אלא באלה שהצליחו פחות ונותרו מאחור - תקליטנים כמו אחיה, והיא מתארת החמצה שאין בסופה גאולה, גלולה שאי אפשר להמתיק אותה, ומועקה שלא ניתן להכיל. התוצאה הולכת ונהיית כואבת יותר ויותר, עד לסצינה המציגה את השימוש הקולנועי הכי יפה שנעשה בשירה בעשור האחרון, בסצינה בה קוראים את "The Rhythm" המדכדך של רוברט קרילי, וחובטים בקהל את הנוק-אאוט הסופי. אם לא די בכך, אז "עדן" מתהדר גם בפסקול מרהיב, שמתפקד כאנצקלופדיה של ההאוס הצרפתי, ומענג את האוזניים לא פחות מאשר שהסרט מרטיט את הלב.

עוד בוואלה! NEWS

הרחק מעדן: ריאיון עם מיה האנסן-לאב על "עדן", שמציג את הצד האפל של הצלחת ההאוס הצרפתי

לכתבה המלאה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully