בתחילת שנות האלפיים, סטנלי טוצ'י וקולין פירת' נפגשו בצילומי דרמת הטלוויזיה "הפתרון הסופי", שעסקה בוועידת ואנזה. השחקן האמריקאי הקירח והממושקף גילם את אדולף אייכמן, והכוכב הבריטי את המשפטן הנאצי וילהלם שטוקרט. מן הסתם, לא היה תענוג להתעסק בכאלה חומרים, אבל לפחות הם הרוויחו אחד את השני. השניים הפכו לחברים טובים, והקשר התהדק בנסיבות עגומות. ב-2009, הלכה לעולמה קייט, זוגתו של טוצ'י. בעקבות זאת, הוא עזב את ניו יורק ועבר להתגורר בלונדון עם שלושת ילדיו, וכך התקרב עוד יותר לפירת', שגם הוא מתגורר בלונדון וגם הוא אב לשלושה ילדים.
הקשר נותר חברי ולא מקצועי, עד שלפני כמה שנים, טוצ'י קיבל לידיו מהקולנוען הבריטי צעיר הארי מקווין תסריט בשם "סופרנובה", דרמה אינטימית וקאמרית שיש בה שתי דמויות מרכזיות בלבד, והגיע לשתי מסקנות: הוא רוצה לשחק בו, והא רוצה את פירת' בצידו. אפילו בלי לטרוח לבקש את רשותו של הבמאי, השחקן האמריקאי העביר את התסריט לחברו הבריטי, שלשמחתו התלהב גם כן.
וכך, שני עשורים לאחר המפגש המקצועי הראשון ביניהם, השניים מצאו עצמם מאחדים כוחות ב"סופרנובה". פירת' מגלם בו סופר וטוצ'י את בן זוגו מזה עשרים שנה, מוזיקאי שזה עתה איבחנו אצלו דמנציה, מה שמשנה את חייו ואת הדינמיקה בינו לאהובו.
הסרט ערך את הקרנת הבכורה שלו כבר לפני כשנתיים, אבל יוצא אצלנו רק בסוף השבוע, אחרי עיכוב בשל הקורונה. לקראת הפצתו, השתתפתי בשיחת זום עם הצמד חמד בהשתתפות קבוצה של עיתונאים מאירופה. השניים חברים טובים, אבל לכל אחד אופי וצורת דיבור משלו, שאולי גם מושפעת מן התרבויות מהם הגיעו. לפירת' יש הומור בריטי יבש, וטוצ'י ניחן בלקוניות אגרסיבית.
"בגלל שסטנלי הוא מי שהביא לי את התסריט, זה לא הרגיש לי כמו הצעת עבודה", אומר פירת'. "גם הסרט עצמו לא הרגיש לי כמו עבודה, אלא פשוט כמו חוויה - גם בגלל החברות עם סטנלי וגם בגלל שהתאהבתי בתסריט. יש בו פשטות יפהפייה".
האם היתה לך זיקה אישית לנושא של הדמנציה?
"כן, המחלה הזו נוכחת במשפחה שלי, אז יש לי זיקה אישית. אין לי תובנות שיעזרו להתמודד איתה. במסגרת הפשטות של התסריט, הדמות שלי אומרת משפט פשוט אבל מהדהד לגבי ההתמודדות עם המחלה והשלכותיה - 'אני לא טוב בזה'. אני חושב שכך מרגיש כל מי שמישהו קרוב אליו סובל מדמנציה, ויש הרבה אנשים כאלה. זו מחלה נפוצה מאוד. בוא נסתכל רגע בחלון של שיחת הזום הזו. סביר להניח שאחד מן המשתתפים יחלה בה בעתיד. אולי זה יהיה אני, אבל אני משתדל לא לבלות את הימים שלי בחרדה ובפחד".
בשלב מסוים, עולה בסרט הרצון של הגבר הדמנטי לסיים את חייו בשל מצבו. "אני יכול להבין אותו", אומר טוצ'י על הגיבור בגילומו. "הוא רוצה שיזכרו אותו כאדם שהיה, לא כאדם שהפך להיות. הוא לא רוצה שהאנשים הקרובים אליו יסבלו, וזו אולי הנקודה הכי חשובה: כשאתה במצב הזה, אנשים מסביבך נדרשים להקריב מעצמם כדי לטפל בך, ואתה לא רוצה שהם יקריבו כל כך הרבה".
את הקריירות של השניים כמעט ולא צריך להציג. הם הופיעו בעשרות תפקידים וזכו בשלל פרסים - פירת' באוסקר על "נאום המלך", טוצ'י באמי ובגלובוס הזהב על "ווינצ'ל", והוא גם היה חלק מהצוות של "ספוטלייט" שזכה בפרס גילדת השחקנים לאנסמבל הטוב ביותר. כמובן שמעניין לנהל עם השניים שיחה כללית יותר, על טכניקות משחק, וזה גם השלב שבו הכוכב האמריקאי מתעורר לחיים.
"להיכנס לדמות ולהישאר בתוך הדמות? אני יודע שזו שיטה מקובלת, אבל אני לא מאמין בה, זה מתיש", הוא אומר. "בכלל, אני לא מאמין בטכניקות כאלה ואחרות, ואני גם לא חושב שזה משנה. לנו, כצופים, חשוב דבר אחד: להאמין לשחקן שמגלם דמות. מה זה משנה איך השחקנים עושים את זה? שיעשו מה שהם רוצים ומה שנוח להם, כל עוד שזה לא מפריע לסרט ולצפייה בו. באופן אישי, אני חושב שצריך להתכונן בצורה הטובה ביותר ולהפוך לדמות שלך עוד לפני שמפעילים את המצלמה. משם והלאה, זה פשוט - הפכת לדמות, ואז אתה פשוט משחק אותה מול המצלמה, מסיים לעבוד והולך לאכול משהו".
"כשלמדתי משחק, עבדו איתנו על כל מיני טכניקות", אומר פירת'. "חלק היו אפקטיביות, חלק לא עבדו מבחינתי, אבל עבדו בשביל אחרים, ואם משהו עובד למישהו, אז הוא צריך לאמץ אותו. באופן אישי, אני חושב ככה - ברגע שהמצלמה מתחילה לפעול, אתה צריך לתת לדברים להתגלגל. תפסיק לעבוד על הדמות שלך ובטח שאל תרדוף אחריה, כי אם תרדוף אחרי משהו, הוא לא יידבק. היינו כל כך מעורבים רגשית בדמויות שלנו בסרט הזה, שדברים קרו בלי שהשתמשנו במתודות למיניהן. הרבה שיאים רגשיים הגיעו מעצמם בלי כל מיני תוויות".
פירת' וטוצ'י בני אותו גיל, וחגגו השנה יום הולדת 61. "כל כך הרבה אנשים שאלו אותי לגבי הגיל הזה, איך אתה חושב שאני מרגיש לגבי זה?" אומר טוצ'י. "לא רציתי להיות בן שישים ואני לא רוצה להיות בן 61, ויום ההולדת הבא יהיה עוד יותר גרוע. אין שום תקווה".
"השוק הגדול היה יום הולדת שישים", אומר פירת'. "לא הייתי מוכן לזה, וחייתי בהכחשה עד דקה לחצות. שישים זו חתיכת מספר. כילד, חשבתי שמבוגרים ממני הן זן אחר של בני אדם. עם הזמן אתה מבין שזה קורה גם לך, ודי מהר. עם הגיל, גם התפקידים שאני מגלם משתנים. כשהייתי בן עשרים גילמתי אנשים נאיבים או מאוהבים, אחר כך עברתי למשברים של גיל המעבר, וכמובן שגם עכשיו הגיל משפיע. אני כבר לא יכול לגלם בני עשרים. אני יכול לגלם בני שישים, ועם קצת איפור אוכל לגלם גם בני שמונים".