זה היה רגע מדהים. בזכותו קיבלנו הוכחה ראשונה לכך שליאור וקטיה הם בני אנוש

אוטוטו קו הסיום, שבוע לקבלת החלטות ולפיכך רק עוד כשמונים וחמישה פרקים אחרונים. העונה הזאת לא תמיד הייתה ניתנת לצפייה ללא עזרת חומרים ממריצים רדיקליים, אבל בפרק הזה - קרה הכל. "הפרק שקורה בו הכל, אבל אסור לנו לומר עליו כלום", הוא כונה בטקטיקה שיווקית נלוזה. חבל בשביל עורך הפרומו, כי זה בערך הפרק היחידי שניתן היה למצוא בו היילייטס בלי זכוכית מגדלת.

כמה מעין חיכתה שבן יחזור הביתה. בן כבר הספיק לשכוח את הריח שלה, אבל מבחינתה גם זה, כמו כל דבר בעולם, הוא סימן שבן התגעגע אליה. היא ממשיכה לשתול את המסר הזה במוחו בשיטת האילומינטי, וחלקית זה משפיע. לדברי בן, הוא נתן לה "חיבוק של מתגעגע", אם כי אני ראיתי כאן גננת שהודפת פעוטה מרוחה בקטשופ.

למען האמת בן כן התגעגע קצת, אבל לא יותר מדי, ובטח לא יותר מכמה שהוא אוהב את ניו יורק או לייבש. הוא צודק גם שמעין מכניסה לו מילים לפה, אבל כדי שתפסיק לעשות את זה הוא צריך להתחיל לעבוד על לייצר מילים בעצמו, וכאלה בעלות משמעות ותוכן. מגיעות לה תשובות; תשובות של כן או לא, ומספיק עם גמגומי הביניים הפחדניים.

לצופה מהצד די בהתפתלויות הללו כדי לפסוק "תזרקי אותו", אבל כמילותיה של המחזאית והשחקנית אורן דיקמן, חברתי לקבוצת הווטסאפ התוססת "חכמי חתונמי": "התאהבות היא מצב פסיכוטי". לצערה, מעין שרויה בו והיא זקוקה לכאפת "לא" מצלצלת כדי להפסיק לתלות תקוות ב"כן". על בן מוטלת האחריות לקחת את המושכות, ולבצע במערכת היחסים הזו את המתת החסד שהיא משוועת לה.

אל עיוורון המציאות של מעין אפשר לנהוג בסלחנות, אבל דני - זו האכזבה האמיתית. עד שמזדמן לו להושיע את מעין מהבור הוא זורק אותה חזרה פנימה, מעודד אותה להמשיך ולהסתפק בפירורים שבן נותן לה והם אפילו לא של צ'ורוס.

"למה אני צריך להגיד שהתגעגעתי?", שואל בן כאילו נשלח לחשוב על מעשיו בחדר. אבל חכו, מכאן רמת הבגרות המנטלית רק יורדת כיתות. קודם כל, לדבריו הוא כן התגעגע לפעמים, ולא רוצה להגיד. אחר כך, הוא שואל ברצינות מדוע בת זוג לא יכולה לקבל אותו כמו אמא שלו. היש נורה אדומה מזו?

אני מתקשה להאמין שבן באמת לא מבין את ההבדל בין בת זוג לאמא, אבל ליתר ביטחון, נסביר כאן ממש כשם שהוסבר למאי ההבדל בין כלב לילד: אמא שלך מוכרחה לקבל אותך על כל חסרונותיך, כי 1. היא אחראית לפחות לחלקם, 2. היא בונה עליך למימון דיור מוגן, ו-3. אתה חולק איתה די אנ איי. הביולוגיה שלה מחווטת אותה לאהוב אותך ממש כשם שכל אדם אוהב את נאדיו. מעין לא.

"מתי כופפו אותך?", תמה דני, ולפי מבטו של בן - בכלא, אבל התשובה המטלטלת: הוא היה במערכת יחסים קשה. לתחושתו, כנראה, הוא היחיד שזה קרה לו אי פעם. מה שבן לא יודע הוא שרובנו חולקים את אותה טראומה, וכולנו יצאנו עם המסקנה שלא יכופפו אותנו יותר. רובנו גם מגלים שאין לנו ברירה אלא להמשיך להתכופף פה ושם כי זה מה שעושים כדי להסתדר עם בן או בת זוג, ונאלצים להניח את חסמינו בצד מדי פעם כדי לתמוך באחר.

בפגישה המשותפת מבקש בן לבטא תחושות של "באסה" מבלי לפגוע במעין. לתחושתי, מעין הייתה יכולה להכיל את הבאסה שלו נפלא אם רק היה מאזן אותה גם במסרים חיוביים מדי פעם, מגובים ברגשות כנים. אבל כמו שאמר לה בן בעצמו במהלך השיחה, הוא לא מאוהב בה בעוצמות שהייתה רוצה. איכשהו, המסר הזה נקבר תחת דיבורים נוספים של בן על עצמו וצרכיו ודני שממשיך לקשקש על הפוטנציאל והיופי בקשר.

אחרי שעה של גזלייט במערכת סראונד, מעין סחוטה מכדי לומר שמשהו עמוק בבטן מרגיש לה פשוט לא בסדר. דרך העיניים הכבויות אפשר לראות את הנשמה שלה עוזבת השמיימה, אבל איכשהו שניהם מצליחים לפספס את זה ומסכמים מעל הראש שלה עוד מפגש מוצלח. בשלב הזה בן מבחין שמעין לא לגמרי איתו, אבל למד הערב דבר או שניים על רומנטיקה, והוא שולף את מילת הקסם: "קופיפה".

בניגוד למעין, מאי אפילו לא מצפה לשמוע שמשה התגעגע אליה, די לה בגעגועיו לריי. כלומר, באמת, די. אני לא יודעת מה הכלב הזה שם להם במשקה, אבל אנשים נשאבים אליו עד אובדן הכרה. כשמשה מתבדח איתה על משמורת משותפת, החיוך כבר יורד לה מהפנים, והיא מבינה שנודתה מהשלישייה שהיא עצמה יזמה.

"ראיתי קעקוע מהמם של שועל", מביאה מאי מתחרה לכלב, ומשה: "לאן נגיע עם הקעקועים?". להזכירכם, מדובר באיש שנעלב מתגובה צוננת לגלגלת השיער החדשה שלו. היא עונה בצחוק שתקעקע על עצמה "משה", בדיחה בדיחה צחוק צחוק, אבל מתחת לפלסטרים של הבדיחות שלהם מסתתר השסע הגדול ביניהם. היא מתבדחת על זוגיות, הוא מתבדח על פרידה.

עד כאן בייבושים עסקינן, אבל מכאן והלאה - מפגן נרקיסיזם מצמרר. במעמד קיעקוע השועל, ניגש משה אל המקעקעת ומבקש ממנה לקעקע על עצמו "M & M", דהיינו, האותיות הראשונות של שמותיהם. באמת? טוב, אני חושבת לעצמי, האיש התחתן עם אישה זרה בטלוויזיה, מה זה כבר צלקת דיו בעור אל מול צלקות בנפש. אבל אז מתגלה הבדיחה הגדולה של הפרק - משה עבד עליהן! אויש, איזה לץ. חשבת שאני באמת עד כדי כך אוהב אותך? מה פתאום!

אבל מה שמטריד באמת הוא שבתום ההטרלה האכזרית הזו, מאי חסה על המקעקעת יותר מאשר על עצמה. למקעקעת לא באמת אכפת, היא תיפטר מבדיחת האבא המהלכת הזו ממש עוד רגע, אבל מאי היא זו שתחזור איתו הביתה. ובדומה למעין המסונוורת מבן, גם מאי אוהבת את משה מכדי להבחין במשחק החם-קר שהוא משחק בה, משתעשע מהחרדות שהוא זורע במוחה כמו שחתול משתעשע בג'וק.

לפעמים הוא מדבר על אהבה כל כך הרבה שמאי טועה לחשוב שהוא מתכוון אישית אליה, אבל לטעמי, הוא נהנה בעיקר לשמוע את עצמו בהרהורים שייקספיריים על אהבה בראי נקניקיות עם כרוב כבוש.

העצה הבלתי ישימה של יעל לעידית ורפאל, להיות פחות קלילים ממה שהם, ממשיכה להדהד בשיחת חברים אצלם בבית. לא רק שאין טעם להתעסק בזה - זה גם לא העניין. הבעיה של עידית ורפאל היא היעדר כימיה מינית או רומנטית, וזהו.

הם באמת דומים ומסתדרים, וזה אחלה חומר לחברות טובה או יודעים מה? - הורות משותפת. אם תהיתם לעצמכם מה עושים עם "ערכים משותפים", זה בדיוק זה - והם בוודאות יעשו את זה מצוין. גם מעין ומתן צריכים להניח לפורמט ולהתחיל להתמקד בפוטנציאל האמיתי שהעניקה להם התכנית הזו.

אבל עידית לא מוותרת. היא מחליטה לקחת על עצמה לחמם את האווירה בערב לוהט שמתחיל בנקיונות, ממשיך בצפייה משותפת בספורט ויכול להיגמר רק בוואנזי. לזכותו של רפאל יאמר שעליו לשמור על כוחותיו, שכן מחר תחרות "חצי איש ברזל", וזו הפעם הראשונה שלו. מעולם לפני כן לא ראינו אותו מתרגש ככה, כולל בחתונה של עצמו.

גם עידית מתרגשת, ספק מהמעמד, ספק מהמלון המפונפן, ותחת אדי האלכוהול היא מרגישה שהתקדמו, אבל אני שומעת כאן רק בטישה בפרינדזון. ובכל זאת יש בהם משהו חמוד, כמו בדיחות אייטיז משותפות על נשים שכובלות את הבעל באזיקים. זה טראגי, כי הם נועדו לחלוק ביחד שלושה ילדים טייסים בשם יובל, פלג וים ואולי גם בית במודיעין, אבל מיטה, לא בטוח.

בוקר יומו הגדול של רפאל מגיע, ליתר דיוק לפנות-בוקר. ממש מוקדם מדי בשביל לקום, בטח בשביל ספורט, בטח ובטח בשביל לעודד את מי שמבצע אותו - אבל עידית, אשת חיל, עושה כן. אולי זה לא רומנטי כמו נקניקיה עם כרוב כבוש, אבל מקסים. והיא לא סתם מגיעה, אלא מפרפרת בין הנקודות במסלול, מריעה, צועקת. אני לא יודעת למה, אבל סופרמן עלה על זה הרבה קודם - גברים בטייץ עושים לנו משהו.

אחרי קו הסיום רק מתבקש שהם יטוסו לפשוט את הטייץ הזה חזרה במלון, אבל במקום זאת הם מתיישבים לשוחח על תלאותיו של רפאל בחסקה. זה הרגע של עידית לעשות מוב, והיא אכן עושה בדרכה, עם מדליית "אלוף" שהכינה מבעוד מועד, שלושה סימני קריאה. חמוד נורא, אימהי למות. "עידית", אני רוצה לזעוק אל המסך, "זה הזמן להתרכז, אין לנו פנאי למחוות גן שושנה".

אבל עידית מתוחכמת ממני והיא הכינה לרפאל הפתעה בדמות צימר, "שתתפנק". ומה יש בצימר המפנק? יין וג'קוזי, מתכון בטוח ללילה לוהט או אם להיות ריאלים, במקרה של עידית ורפאל, רפרוף שפתיים מסורבל. אבל לא ולא, אפילו זה לא נפל בחלקנו, כי הם מסיימים את הלילה עם טריק הקפוצ'ון של עידית, המגן עליה מפני מגע ישיר עם כרית. הם לא ישכבו לעולם.

בתום תורנות לילה נצחית, בטוח ליאור שזה הזמן הנכון לייחל לראות את קטיה "עם עגלת תינוק, שפוכה אבל לביאה". תודה מאמי, עייפות כרונית גם לך. נראה לי שהזוגיות שלהם עובדת כי קטיה תמיד עייפה או שתויה מדי בשביל לריב, אבל הנה, הפרק זה קורה בפעם הראשונה.

בינתיים הם עדיין נהנים מבועת המתיקות, משחקים בקלפי זוגיות, המשמשים ביקום של "חתונמי" יותר מאשר בכל מציאות אפשרית. או שליאור וקטיה מספיק דביקים כדי לעשות את זה אשכרה בשביל הכיף, או שאפילו ההפקה הבינה שהעונה נגמרת ודרוש פה מקדם דרמה בדחיפות. כך או כך גם זה מסתכם בשעמום אידילי, מלבד התהיה של קטיה, וגם שלי, למה היא היחידה שעונה על שאלות פה. התשובה היא, כמובן, שאם ליאור יתחיל לענות על שאלות הוא עלול לחשוף את זהותו האמיתית.

זה היום ה-34 לזוגיות הסימס שלהם, וליאור, תיק מרי פופינס בלתי נלאה של מחוות רומנטיות, שולף הפעם סושי בהפתעה. קטיה מתלהבת, כי היא עדיין לא יודעת שהכל מתנת חשבון הבנק שלה, אבל הנה זה מגיע - סדק ראשון ביחסים.

הכל מתחיל סביב שיחה על מסורת הנידה החתונמית המפורסמת, במסגרתה ייאלצו קטיה וליאור להיפרד בקרוב לשלושה ימים במטרה לחשוב ולקחת החלטה - להישאר או ללכת. קטיה לא מרוצה, ליאור דווקא חושב שזה אחלה וכולנו כולל קטיה המומים לגלות שיש לו דעה עצמאית. הצחוק המוכר של קטיה עובר למצב טרקטור עצבני, ולדבריה, היא האחרונה שתגיד לליאור מה לבחור או להרגיש, אבל זה בדיוק מה שהיא עושה.

הרגע הזה לא פחות ממדהים, ודרכו אנו מגלים עד כמה ליאור וקטיה אינם מתורגלים במציאות זוגית שהיא מעט יותר מורכבת מעננים של צמר גפן מתוק וחדי קרן מעופפים. הנה לראשונה אחד מהם מביע צורך בנפרדות - סליחה, אפילו לא צורך, אלא השלמה עם הסיטואציה - ובום. כל הקירות שבנו סביבם מתמוטטים באחת. טוב שזה קרה להם, כי יותר מאשר לשרוד שלושה ימים בנפרד, חשוב לשרוד ריב ראשון ביחד. אני דווקא נרגעתי: הפרק קיבלתי הוכחה ראשונה לכך שליאור וקטיה הם בני אנוש.