טאיקה ואיטיטי הוא מסוג האנשים שלא ברור איך יש להם זמן לנשום, לישון או לשתות. הקולנוען הניו-זילנדי, שזכה לפני שנתיים באוסקר על התסריט של "ג'וג'ו ראביט", מעורב בשלל סדרות טלוויזיה, כותב פרק חדש בסדרת "מלחמת הכוכבים", מסיים לערוך סרט על נבחרת הכדורגל הגרועה בעולם וזו רק רשימה חלקית של פרויקטים עתידיים מבית היוצר שלו. בינתיים, אפשר ליהנות מ"תור: אהבה ורעם" פרי עטו, הנקרא בשם גיבור-העל של מארוול שהוא גם היה אחראי לסרט הסולו הקודם בכיכובו, "תור: ראגנארוק".
התזזיתיות של ואיטיטי באה לידי ביטוי גם בסרט עצמו, שהוא למעשה ארבעה סרטים לפחות בכרטיס אחד. "תור: אהבה ורעם" מתגלה כשילוב של מלודרמה רומנטית, קומדיה פרועה ודרמה תיאולוגית, וכל זה במסגרת סיפורית של מעשיית עם, ובתוך היקום המורחב של מארוול, שדמויות מתוכו מגיחות להופעות אורח קצרות.
"תור: אהבה ורעם" הוא הפרק הרביעי בסדרת הסרטים בכיכובו של גיבור-העל, והוא גם סוגר את הקצוות של שלושת הקודמים וגם מכין את הקרקע לבאות. אך למרות שעומדות בפניו כל כך הרבה משימות, ואף שמתערבבים בו כל כך הרבה סגנונות, תמות ודמויות משנה, בסופו של דבר התסריט שלו נע סביב ציר של שלושה גיבורים בלבד.
והשלושה הם: תור, כמובן, כרגיל בגילומו של כריס המסוורת'; ד"ר ג'יין פוסטר, אהובתו משכבר הימים, שכבר בתחילת הסרט מתברר כי היא סובלת מסרטן בשלב רביעי, ושוב מגלמת אותה נטלי פורטמן; והארכי-נבל התורן - גור, אב דואב שמתקשה להתמודד עם אובדן בתו, ומחליט לחסל את האלים כנקמה על כך שלא מנעו את מותה. מגלם אותו כריסטיאן בייל, שעד כה פעל בצד השני של המתרס ולבש את גלימתו של איש העטלף בטרילוגיית "באטמן" של כריסטופר נולאן, אך כאן עובר צד ונכנס לעורו של האיש הרע.
תור מאחד כוחות עם יקירת לבו ועם האלטר-אגו שלה, שמאפשר לה ליהנות מכוחות לא פחות אימתניים משלו. יחדיו הם מנסים לעצור את גור הזועם, שממחיש להם את משמעות הביטוי "נקמת ילד קטן, עוד לא ברא השטן". הוא לא בוחל בשום אמצעי כדי לזעוק לשמים על מה שעשו לילדתו, גם אם המשמעות היא פגיעה בילדים אחרים.
למרות המשתמע מן התקציר הזה, יש ב"תור: אהבה ורעם" כמה מן ההבלחות ההומוריסטיות הכי משולחות רסן בתולדות מארוול. אלה מגיעות לשיאן בסצינה בה תור ושותפתו מבקשים את עזרתו של זאוס. מלך האלים בדרך כלל מוצג בקולנוע כאבטיפוס של כל גיבורי העל; אך כאן, בגילומו של ראסל קרואו, הוא שמנמן נהנתן וחסר תועלת, שרק דבר אחד מעניין אותו - אורגיות. הסצינות בהשתתפותו ניחנו בהומור חצוף, שובב ומנתץ אייקונים, שמקפץ בין הנונסנס לסאטירה השנונה בצורה שמזכירה את מונטי פייתון - וזו כמובן המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת.
כאיזון, יש כאן גם סצינות אפלות במיוחד. זה לא חדש שנבלים בסרטי קומיקס הולכים ונעשים אפלוליים יותר. גור, באופן טבעי, מתגלה כחלק מן המגמה הזו - הוא אכזר, הוא מר, הוא איבד את זה לגמרי, והוא גורר את יריביו למקומות חשוכים, במובן המילולי של המילה. באחד העימותים המכריעים בינו ותור, פלטת הצבעים הססגונית של הסרט משתנה לשחור ולבן. לרגע חשבתי שזו בעיה במקרן - אבל לא, זה גימיק מכוון. בעיני הוא לא עובד.
הארכי-נבלים בימינו לא רק אפלים יותר, אלא גם רציונליים יותר. גור הוא לא סתם פסיכופת. יש לו מוטיבציה שאפשר להבין אותה, ויש לו משנה סדורה שמציגה קושיה לגיטימית - בשביל מה אנחנו צריכים אלים אם הם ממילא לא כאן בשביל להציל את הילדים שלנו? ההרהורים נותרים שטחיים כמובן, כי ואיטיטי רץ כהרגלו כמו שפן של דורסל, אבל לפרקים הם מצליחים לגעת בסוגיות מעניינות כמו הורות, אלוהות ועולם בלי אלוהים. לרגעים "תור: אהבה ורעם" אפילו מזכיר סרטים של מאליק ושל ברגמן, וזה קורה ברגעים חשובים - למשל רגע השיא, שמביא לידי ביטוי את ההרהורים התיאולוגיים באמצעות צילומים מרהיבים של הים ושל השמים.
ובין כל אלה, הסרט גם צריך למצוא מקום לסיפור האהבה בין תור וג'יין פוסטר ולסיפור שלה עם עצמה, בעודה מתמודדת עם המחלה הסופנית ועם מה שמסתמנים כימים האחרונים בחייה. אך למרות שמדובר בקדירה כה עמוסה, "תור: אהבה ורעם" הוא למעשה סרט קצר יחסית למארוול: אורכו קצת פחות משעתיים.
הכל כאן בשפע, גם הבעיות. התצוגה של בייל טובה, אבל הוא לא מצליח לברוא ארכי-נבל לפנתיאון, כי הדמות שלו דומה מדי לדמויות שכבר ראינו ואין בה משהו שיבדל אותה. נוסף לכך, כמה מהקטעים בכיכובו חוצים את גבולות הטעם הרע, ופשוט לא נעימים לצפייה - בעיקר הסצינות בהן הארכי-נבל מעמיד ילדים בסכנה.
מנגד, גם סיפור האהבה בעייתי. בניגוד לזוגיות שראינו רק לא מזמן ב"ספיידרמן: אין דרך הביתה", כאן חסרה רומנטיקה ותשוקה אמיתית. קו העלילה של תור וד"ר ג'יין פוסטר לא מרגיש אורגני, וגם החיבור שלו לעלילה נדמה מאולץ. זה פשוט לא זה. חלק מהאשמה היא בהמסוורת' ופורטמן, שחקנים מוגבלים בסך הכל, ביחד ולחוד. הם מתאימים להרבה דברים, אבל לא לגלם זוג שאהבתו גדולה מהחיים וגדולה מהמוות.
למרות כל אלה, בסופו של דבר הסרט מותיר רושם חיובי. צפיתי בו לפני שהתפרסמו הביקורות עליו, וכמו במקרה של "הנצחיים", הן הפתיעו אותי בשליליות שלהן. האם האופנה עכשיו היא לרדת על מארוול? הבעיות של "תור: אהבה ורעם" רבות וברורות וציינתי אותן לעיל, אבל זה לא מבטל את ערכו. הוא מלא רעיונות, מלא הפתעות ומלא הברקות.
יש סיבה למה כל אולפן וכל שירות סטרימינג חפצים כעת בשירותיו של ואיטיטי: הוא יודע לתת את הטאצ'ים הקטנים במקומות הנכונים. למשל, השימוש בשירים של גאנז אנד רוזס כדבק בין הסצינות, שמוסיף לתוצאה אנרגיות ורגש, או הליהוק של ראסל קרואו, שהופעתו כזאוס קצרה אך בלתי נשכחת. הקולנוען הניו זילנדי הפעלתן כנראה יעשה סרטים טובים יותר בעתיד, אבל גם "תור: אהבה ורעם" הוא סרט לא רע בכלל.