מלאך או שפן? מזמן לא היה סרט שבילבל אותנו כמו "ג'וג'ו ראביט"

    "ג'וג'ו ראביט" המדובר והמהולל מציג סיפור על ילד גרמני במלחמת העולם השנייה, שהחבר הדמיוני שלו הוא לא אחר מאדולף היטלר. מצד אחר, זה סרט מתחנחן ופגום, שהייצוג ההיסטורי שלו בעיתי; מצד אחר, יש בו גם איכויות מדהימות ומרגשות. אז איך זה יכול להיות?

    פורום פילם
    עיבוד תמונה שי ליברובסקי

    כמו כל דיקטטור בזמנו ואחריו, היטלר אהב קולנוע. עוד יותר מכך, הקולנוע אוהב אותו. המגלומניה, השפם, חיתוך הדיבור, חוסר המודעות המוחלט, החיבה לריטואלים והדגש על ייצוגים ויזואליים - כל אלה הפכו את דמותו ואת התנהלותו למושא השראה לסרטים, ובעיקר לקומדיות. התופעה הזו התחילה עוד בחייו, עם "הדיקטטור הגדול" של צ'פלין, המשיכה עם להיט כמו "המפיקים", הגיעה אפילו לגרמניה, עם "הפיהרר שלי" - ועכשיו מכה שוב ב"ג'וג'ו ראביט", שעלה כאן בסוף השבוע.

    מדובר באחד הסרטים המדוברים של העונה. הוא זכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל טורונטו, שנחשב לאחד האינדיקטורים המובילים לקראת האוסקר, וצפוי גם לככב בו. בינתיים, "ג'וג'ו ראביט" נהנה משלל מועמדויות לגלובוס הזהב ומביקורות מעולות.

    את הסרט כתב וביים הקולנוען הלוהט והמשגשג טאיקה וואטיטי. הניו זילנדי, שבהקשר זה אולי ראוי לציין כי אמו יהודייה, פרץ עם סרטי האינדי "מה אנחנו עושים בצללים?" ו"המצוד אחר אנשי הבר", עשה טבילת אש מוצלחת ובומבסטית בהוליווד עם "תור: ראגנארוק" וכאן שוב חוזר לעשייה אינטימית יותר.

    בהתבסס על ספרה של כריסטין לויננס, וואטיטי מציג כאן את סיפורו של ילד גרמני בשם יוהאנס, המכונה ג'וג'ו. הימים הם שלהי מלחמת העולם השנייה, ההפסד של מדינות הציר כבר באופק, אבל הילדון שטוף המוח שומר אמונים בלהט לאידיאולוגיה הנאצית ונחוש לשרת אותה. עד כדי כך הוא אוהב את היטלר, שכל שיחות הנפש שלו מתקיימות עם חבר דמיוני, שמתגלה לא אחר מאשר בן דמותו של הצורר (ומגלם אותו הבמאי עצמו).

    עוד בוואלה! NEWS

    צוחקים מתחת לשפם: הומור השואה - מהחמישייה הקאמרית ועד ארץ נהדרת

    לכתבה המלאה
    גיל: 12. תחביבים: היטלר. מתוך "ג'וג'ו ראביט" (צילום: יח"צ)

    בפועל, רוח הקרב של הילד נחלשת ברגעי האמת. הוא מצטרף למחנה אימונים של הנוער ההיטלראי, ומתקשה לעמוד אפילו במשימה הראשונה שניתנה לו - לשחוט ארנב; מפקדו וחבריו רואים זאת כהתנהלות של שפן פחדן, ומצמידים לו את הכינוי "ג'וגו ראביט", אך חברו הדמיוני והמשופם ממשיך לעמוד מאחוריו ולעודד אותו.

    ההרמוניה בין השניים מופרת בגלל המתרחש במעונו של ג'וגו. אביו נעדר, והוא חי עם אמו, בגילומה של סקרלט ג'והנסן, שבשלב מוקדם מתגלה לנו כי היא פועלת בחשאי נגד המשטר. בהמשך לכך, האם מעניקה מחסה לנערה יהודייה בשם אלזה. הגיבור, שעד כה קנה את אזהרותיו של היטלר כי היהודיים הם יצורים שטניים ומסוכנים, נשבה במהרה בקסמה - וכך מוצא עצמו נאלץ לבחור בין שתי אהבותיו הגדולות, חברו הדמיוני ויקירת לבו, בת העם שאלילו מבקש להשמיד.

    זה כמובן רק תיאור חלקי (ונטול ספוילרים) של העלילה, וזה החלק הקל בכתיבה על "ג'וגו ראביט". מזמן לא היה סרט שהותיר אותי כה חצוי לגביו - בלבול שרק התגבר לאחר הצפייה השנייה בו. לעתים הוא איכזב וקומם אותי, לפעמים דווקא ריגש, ובסופו של דבר הותיר חותם. אז איך זה יכול להיות?

    נתחיל עם הבעיות הסגנוניות. "ג'וג'ו ראביט" מגדיר עצמו כקומדיה, אבל הוא לא מצחיק במיוחד. קומדיות היטלראיות הן מן הסתם עניין מורכב, שעובד לעתים נדירות, וזה קורה רק כשקצב הבדיחות בהן תזזיתי ופרוע, כמו ב"המפיקים" או לאחר מכן בעיבוד של מל ברוקס ל"להיות או לא להיות". כאן, ההומור לא מספק - לא מבחינה כמותית ולא מבחינה איכותית. באחד מרגעי השיא, למשל, המפקד הנאצי מצהיר בפני הילד "אומרים שלהיטלר יש אשך אחד, אבל זה לא נכון - יש לו ארבעה", וזו בערך הרמה.

    עוד בוואלה! NEWS

    היי היטלר: "הוא חזר", העיבוד לרב-המכר על שובו של היטלר, הוא סרט שחייבים לראות

    לכתבה המלאה
    כקומדיה, זה לא מצחיק. מתוך "ג'וג'ו ראביט" (צילום: יח"צ)

    ומן הצד האחר של הספקטרום, הסרט לא מדגדג יצירות קודמות אחרות שתיארו את זוועות מלחמת העולם השנייה מנקודת מבט של ילד. ערכי ההפקה, רוחב היריעה והתנופה הקולנועית - כל אלה מינוריים רוב הזמן, ונותרים הרבה מתחת לפני השטח של הטרגדיה. יותר מאשר סרטים חמורי סבר ומטלטלים כמו "צא וראה", למשל, "ג'וג'ו ראביט" מזכיר כמה מעבודותיו המתחנחנות של ווס אנדרסון. רוב הזמן הוא חמוד מאוד, אבל אולי חמוד מדי. יכול להיות שזה מה שהעולם רוצה בדורנו, אבל האם זה מה שהוא צריך?

    נעבור לקובלנות על הייצוג ההיסטורי. אחת הקונבנציות השגורות בסרטים על מלחמת העולם השנייה היא דמותו של "הגרמני הטוב". כאן, חוץ אולי מדמות אחת שמופיעה בסצינה בודדת, כמעט כל הדמויות הן כאלה. הגרמנים כאן מקריבים את עצמם וסובלים יותר מכל אחד אחר, כולל היהודים. בעיה נוספת היא איפיון דמויות המשנה של הנאצים - למשל המפקד במחנה הנוער ההיטלראי, בגילומו של סם רוקוול, זוכה האוסקר על "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי", ואחת המדריכות במקום, אותה מגלמת רבל ווילסון, שמככבת כעת גם ב"קאטס" ותמיד מפגינה אותן מניירות. כמעט כל הדמויות הללו מוצגות כקריקטורות מוגזמות ונלעגות למדי, שטופות מוח וקלות לתמרון. חסידי "ג'וג'ו ראביט" טוענים כי הוא שיעור היסטורי חשוב, תזכורת שמשמשת אותנו במלחמה נגד עלייתו המחודשת של הפאשיזם. אך האם הסרת האחריות הקולקטיבית הזו היא הדרך הנכונה ללמוד מהעבר כדי לשפר את העתיד?

    יש בתסריט גם חוסר היגיון פנימי. מצד אחד, ג'וג'ו ראביט מוצג בו כילד נאיבי וקל להשפעה. מצד אחר, הוא מגלה תבונה רגשית, תושייה וכישרון יוצאי דופן. בעיה מהותית יותר נעוצה בלב התסריט: עם הזמן, מתגלה כי למרות איך שהסרט מציג את עצמו, המוקד הדרמטי והקונפליקט המרכזי בכלל לא נמצאים במערכת היחסים בין הגיבור לחברו הדמיוני. תחת זאת, העיקר כאן במקום אחר - הרצון הלא רציונלי של הילד שהמלחמה לא תסתיים לעולם, כי אז משמעות הדבר שמושא אהבתו תוכל לצאת מן המחבוא, והוא כבר לא יהיה איתה בקשר יומיומי.

    לב התסריט, תרתי משמע, הוא ההתאהבות של הילד בנערה, שמטלטלת את עולמו ומעבירה אותו תהליך התבגרות מהיר. לכן, עלתה אצלי השאלה - האם בעצם היה צורך בדמותו של היטלר כחבר בדיוני? האם "ג'וג'ו ראביט" לא היה אותו דבר בלעדיה? הדמות הזו היא גימיק נחמד ודרך נהדרת למכור את הסרט - גם אנחנו משתמשים בה. אך האם באמת יש בה צורך? גם מלחמת העולם השנייה היא תמיד טריגר אפקטיבי, בטח בלהיטי אוסקר, אבל לא בטוח שהתוצאה היתה שונה לו התרחשה בכל מלחמה אחרת.

    עוד בוואלה! NEWS

    אני אנה.פ: הרומן הגרפי על פי יומנה של אנה פרנק הוא עיבוד מופתי

    לכתבה המלאה
    כשאביך הרוחני רוצה להשמיד את הקראש שלך. מתוך "ג'וג'ו ראביט" (צילום: יח"צ)

    אלה הסתייגויות לא מבוטלות, אבל חלקן הרהורים אקדמיים יותר מאשר רישומים חווייתיים - והאמת היא שתגידו מה שתגידו, אבל "ג'וג'ו ראביט" הוא חווית צפייה מהנה, כי יש בו סיפור חזק, דמויות ראשיות מעולות וכמה סצינות בלתי נשכחות. לאורך כל הדרך, תצוגת המשחק של שני השחקנים הראשיים והצעירים מעולה: רומן גריפין דיוויס, בן 12, שהופעתו כג'וגו היא תפקידו הקולנועי הראשון; ותומסין מקנזי, בת 19, שכבר הופיעה בסרטים מוערכים כמו "ללא עקבות", וכאן מגלמת את אלזה. שניהם יוצאים מגדר הרגיל, ואי אפשר לעמוד בקסמם. הם כובשים ומעוררי אמפטיה, והקהל לא יכול שלא להזדהות עם המוטיבציות שלהם, יהיו אשר יהיו.

    נוסף לכך, ככל שהסרט מתקדם, כך הוא זונח את הצד הקומי החלש שלו ומתעדף את הצד הדרמטי, החזק יותר. לכן, התוצאה גם הולכת ומשתפרת, צוברת תאוצה ועוצמה. מאמצע המערכה השנייה והלאה, "ג'וג'ו ראביט" אף כולל סצינות מופתיות ממש, כולל סצינה המציגה בצורה מקפיאת דם ומקורית מעמד שכבר ראינו לא פעם - נאצים עורכים חיפוש במקום שבו מסתתרת יהודייה.

    עוד בוואלה! NEWS

    בואי לסרט: שיריו של דיוויד בואי בקולנוע ובטלוויזיה

    לכתבה המלאה
    סצינה מקפיאת דם. מתוך "ג'וג'ו ראביט" (צילום: יח"צ)

    וואטיטי גם מיטיב להשתמש בציטוטים של אבני דרך תרבותיות למיניהן - מציור של הנרי רוסו, דרך שירים של ריינר מריה רילקה ועד המוזיקה של הביטלס ודיוויד בואי. כל אלה מעשירים את הסרט ומעצימים את האפקט הרגשי שלו, שהולך ומצטבר עד שהוא מתפוצץ בסצינת הסיום - לכל הפחות, מן היפות שראינו על המסך הגדול בשנים האחרונות.

    "ג'וג'ו ראביט" ודאי אינו יצירת מופת מושלמת, אבל גם לא סרט טריוויאלי ומיותר. לעתים הוא מגרגר כארנב, אך לפעמים שואג כנמרים מהציור של רוסו. אולי כיאה ליצירה שעוסקת בנושא כזה, אותי לפחות היא הותירה בלי שורה תחתונה. כנראה שאם השאלה היא שואה, התשובה תמיד תהיה מורכבת.

    עוד בוואלה! NEWS

    מצעד סרטי העשור

    לכתבה המלאה
    השורה התחתונה? אין. מתוך "ג'וג'ו ראביט" (צילום: יח"צ)

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully