כאילו זו לא מערכת הבחירות החמישית כבר ברצף, כאילו אנחנו לא זוכרים מי יודע כמה הצהרות שנקבעות "במקרה" לשמונה בערב, כאילו לא התאכזבנו פעם אחר פעם ממנהיגים שמסרבים לענות על שאלות, קיבלנו אמש במרכז המהדורות שידור חי של אירוע משעמם עם ערך מוסף זניח: אחרי שכל הפרטים כבר נחשפו בתקשורת, יושבי הראש של כחול לבן ותקווה חדשה, השרים בני גנץ וגדעון סער, הכריזו רשמית שירוצו יחד בבחירות הקרובות לכנסת.
אף שמהות ההסכמים בין השניים, כולל ההיבטים הטכניים והדירוג הפנימי, כבר נודעו במהלך היום, ופורטו בתחילת המהדורות, בחרו בכל שלושת הערוצים הגדולים לשדר במלואה את ההצהרה, שהיא ממילא בליל של סיסמאות קמפיין. זאת בעוד שני השרים, שחולמים על הנהגת המדינה, ירדו מהבמה מבלי לענות על שאלה עיתונאית אחת.
חייבים להגיד את המובן מאליו כדי להדגיש מדוע מדובר בפארסה. אנחנו באופן מעשי בתקופת בחירות. הצהרה ארוכה של שני פוליטיקאים על ריצה משותפת היא תעמולה לפי כל הגדרה. לכן, אין שום הצדקה לשדר אותה בשידור חי בלב המהדורות, במקום להסתפק בדיווח תמציתי עם סרטון קצר שבו עיקר הדברים. אין שום סיבה לשרוף בפעם המיליון את המהדורות על סיסמאות של פוליטיקאים, לוותר על זמן שידור יקר, על עיסוק בדברים חשובים באמת, עבור נאומים ריקים. את כל זה ידעו הערוצים עוד לפני שגנץ וסער הוציאו מילה אחת מהפה, אבל בכל מה שנוגע לפוליטיקה - הטלוויזיה נרקומנית, מכורה לחלוטין, ולא מסוגלת לוותר אפילו על פירור של רעש.
אחרי שתם הטקס, שהתגלה כצפוי כמופע ריקני של כלום ושום דבר שלא הוסיף אפילו קצת להבהרה של הסיטואציה, נזכרו העיתונאים להתלונן. עמית סגל וליאור קינן ביקרו את גנץ וסער על העובדה שלמרות הכניעה המבישה הזאת וההתמסרות ללא תנאי של הערוצים לאירוע המיותר הזה, שני מנהיגי "המרכז הביטחוני והימין הממלכתי" אפילו לא טרחו להישאר ולענות לשאלות של עיתונאים.
זה כמעט מצחיק. למה להם, אם הטלוויזיה נותנת להם את המהדורה על מגש של כסף? גנץ וסער נהגו כפחדנים, וחמור מכך - כאנשים יהירים שמאמינים שאין להם צורך לתת דין וחשבון: נבחרי ציבור שחוששים לענות לשאלות עיתונאים לא ראויים לאמון כלל. זאת נורמה ציבורית עלובה מאין כמותה. אבל המהדורות תגמלו את הנוהג הנפסד הזה, שידרו את ההצהרה במלואה והפקירו עבורה זמן מסך יקר מאין כמותו. אין לערוצים את מי להאשים. הבדיחה היא כולה על חשבונם. כלומר: על חשבוננו.
מרגע שהמערכת הפוליטית הכריעה על פיזור הכנסת, המחיר היה על השולחן - הכלכלי, המוסרי וכן, גם התקשורתי. הזהרנו: סנסציות פוליטיות ומופעי ראווה ינותחו עד דק, וידחקו באלימות כל מה שחשוב ומשפיע על חיי האזרחים. הכל ידוע מראש, אבל נשכח מהלב: הטלוויזיה המכורה הוכיחה אתמול שוב שהיא פשוט לא מסוגלת לעמוד בפיתוי.