ברומן "עם, מאכל מלכים" של המשורר והסופר יצחק לאור - ספר שיצא לפני כמעט 30 שנה, מתואר בין השאר מה נדרש כדי שמערכת טוטאלית כמו הצבא תפעל: כמעט כלום בעצם. "בני אדם שואלים למה עושים להם את זה, במקום לשאול למה הם מצייתים. אנחנו נענים לקריאות הנאמרות בחלל הציבורי ומזהים אותן כמופנות אלינו. למשל, כאשר שוטר אומר ברחוב 'היי, אתה', ולמרות ששמנו לא מוזכר, אנחנו מסתובבים ובכך מזהים את עצמנו מיד כנתיני האידיאולוגיה", נכתב שם. "עם, מאכל מלכים" מלא ברגעים כאלו, שבהם מפקדים פונים לחיילים נטולי שם, ואלו נענים לעתים לקריאה ולעתים לא, ובכל זאת המערכת פועלת.
המחשבות על הספר של לאור ליוו אותי במהלך הקריאה של "1982 - לבנון הדרך למלחמה" של ההיסטוריון ד"ר יגאל קיפניס, שיצא בימים אלה בהוצאת כנרת זמורה דביר.
עוד לפני שנצלול ממש לתוך דפי הספר הזה, חשוב שנתעכב לרגע על אותה תחושה שאותה ניסח לאור בדרך כל כך חדה וברורה: אני זוכר את עצמי בתור סטודנט צעיר, גר כמה חודשים בלבד בדירה שכורה בתל אביב, והנה במוצאי שבת, 5 ביוני 1982, לא הייתה ל"מערכת" שום בעיה לאתר אותי במהירות הבזק ולהגיש לי ביד את המעטפה החומה. כמה שעות אחר-כך כבר הייתי בדרך לבסיס ליד ראש פינה כדי לפגוש את חיילי המילואים של סוללת התותחנים שאליה הייתי שייך, בלי לפקפק כמובן ובלי לשאול שום שאלה.
אבל יותר מכל אני זוכר כמה קל היה "לשתול" בתוכי את הנרטיב הרצוי. כמה ימים לפני התרחש בלונדון ניסיון ההתנקשות בשגריר שלמה ארגוב, וזה נקבע על ידי הממשלה כעילה הרשמית ליציאה למלחמה. כמה קל ופשוט - סיבה ומסובב.
עכשיו, בספר של ד"ר קיפניס (שותפו לכתיבה הוא אורי נאמן, ששירת במוסד יותר מ-30 שנה, ובתפקידו האחרון שימש שם כראש אגף המחקר) אני שב ומגלה את מה שהיה ידוע בעצם כבר שנים (רק שפה הקביעה הזאת מגובה בעשרות עדויות ומסמכים): התוכניות למלחמה בלבנון הוכנו בדרגים הבכירים ביותר של הצבא כבר שנה לפני, והצבא והממשלה רק חיפשו אמתלה מתאימה כדי ליישם את אותן התוכניות, שכבר ידועות בפי כל בכינוין - תכנית אורנים הגדולה והקטנה.
חבר טוב, ששירת באחת מיחידות המילואים המובחרות, סיפר לי לא מזמן את הסיפור הבא: בערך חודשיים לפני פרוץ המלחמה, הוא השתתף בכנס של קצינים מהיחידה שלו, והגיע לשם קצין המודיעין של הגזרה הצפונית. אותו קצין החווה בידו ואמר: אנחנו רק מחפשים סיבה טובה ואז ננוע קדימה (תנועה עם היד מושטת לפנים) - כלומר: כניסת הצבא ללבנון, כיתור וכיבוש העיר ביירות, חבירה לפלנגות הנוצריות, עזרה לבאשיר ג'ומייאל (יותר מאוחר נשיא לבנון ובנו של מייסד הפלנגות) ואז (שוב החווה הקצין הבכיר בידו את התנועה ימינה, כלומר מזרחה) - גירוש צבא סוריה מאזור הבקאע. אותו חבר סיפר לי שכבר באותו ערב הוא חזר הביתה ואמר לאשתו: הולכת לפרוץ פה מלחמה.
בגין לא נגרר, הוא היה שותף מלא לדרך למלחמה
כאן, בספר של ד"ר יגאל קיפניס, נפרש המכניזם הזה כמעט יום אחרי יום ודקה אחרי דקה. המגעים השוטפים עם נשיא ארצות הברית דאז, רונלד רייגן, שהתחילו עוד באוגוסט 1981, המהלכים השונים של המלחמה, והמאמצים השונים שנעשו כדי "לשווק" את מטרות המלחמה לציבור. אבל מעל הכול מציג הספר הזה את התיאום העקבי בין ראש הממשלה מנחם בגין לשר הביטחון אריאל שרון. "בגין לא נגרר אחר כוונותיו מרחיקות הלכת של שרון. מטרות המלחמה נגזרו מתפיסת עולמו", כותבים המחברים, "והוא תמרן בעורמה, בתחכום ובהחלטיות בין עקרונותיו ובין מחויבויותיו כמנהיג המוביל אומה למלחמה".
כבר ב-7 למרץ 1982 הוציא המטכ"ל את פקודת "אורנים קטן". למחרת קיים ראש מחלקת המבצעים אורי שגיא דיון מקדים במשחק מלחמה שנקרא "שושנים", אף שהוא עצמו הטיל ספק בהשגת המטרות שהוגדרו למלחמה, ובעיקר פקפק ביכולת לכונן סדר מדיני חדש בלבנון, שכן השגת מטרה זו תחייב (כמו שהתברר אחר כך לגודל אסוננו) שהייה ארוכה של צה"ל במדינה.
לכל המהלכים והתכנונים האלה, טוענים המחברים, היה מנחם בגין שותף מלא, בבחינת "הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו", כדברי הפסוק המפורסם מתוך ספר עמוס.
בבוקר אחד של חודש אוגוסט 1983, נכנס מנחם בגין ללשכתו אחרי שקרא מאמר של יואל מרקוס ב"הארץ", מאמר שכותרתו הייתה "הממשלה הזאת לא תיפול - היא תוסיף לא להתקיים עד שתימוג". יומיים אחרי זה הוא הוציא את ההודעה המפורסמת "איני יכול עוד", והתפטר מתפקידו כראש הממשלה.
בגין, שהיה נתון כנראה לשינויים נפשיים קיצוניים, כפי שמגלים דיווחים מפורטים של משרד החוץ האמריקני, הבין כבר אחרי שנה את עוצמת הטרגדיה שאליה נקלעה מדינת ישראל בעקבות החלטותיו, ואפשר לפרש את החלטתו זו גם כביטוי לרגש אשמה חזק שפעפע בתוכו.
אבל אני חוזר ברשותכם לשאלת היסוד שאותה פרשתי בתחילת הדברים: איך אנחנו כאזרחים מקבלים ומטמיעים בתוכנו כל "סיפור" שהשלטונות מבקשים בדרכם המתוחכמת לשתול בתוכנו. אנחנו מדברים על 1982, לפני 40 שנה. בעולם נטול רשתות חברתיות ואינטרנט, עם ערוץ טלוויזיה אחד בלבד. ברור לחלוטין שהסכנה למניפולציה או למה שקוראים היום "הנדסת תודעה" גבוהה פי אלף מונים כמעט בימינו אלו. הבעיה היא שאפילו המושג הזה, "הנדסת תודעה", נתון בעצמו למניפולציה מתמדת, וכמעט כל צד בוויכוח עושה בו שימוש כרצונו.
כך או כך מומלץ, אני חושב, לקרוא את הספר הזה. לקרוא ולדעת יותר. איכשהו אני מנסה בכל כוחי ובכל מאודי לטפח וללבות בתוכי את האמונה הלגמרי-תמימה והלא-מבוססת בעליל, שקריאה בספר שעוסק בהיסטוריה, ומגובה בהרבה הוכחות ומסמכים, יכולה לעבות ולחזק את המבנה החיסוני הפנימי, במקרה ששוב תופעל עלינו בעתיד מניפולציה כזאת או אחרת, ותקרא לנו לדגל בלי לחשוב פעמיים.
לו יהי.
1982 - לבנון, הדרך למלחמה. הוצאת כנרת זמורה דביר. 414 עמודים.