הסקס פיסטולס לא הגיעו לחדש מוזיקלית שום דבר, הם הגיעו לעשות מהפכה תודעתית. הסדרה "Pistol" מבית דיסני פלוס פשוט מפספסת את כל זה, ומספרת את הסיפור הגדול הזה בצורה שטחית
קייט בוש הייתה רק בת 19 כשאלבום הבכורה שלה יצא לאור בפברואר 1978, פחות מחודש אחרי ההופעה האחרונה של הסקס פיסטולס. המוזיקה של בוש הייתה חדשנית ובלתי מוגדרת. משהו בין פופ לאוונגרד, בין בארוק לפרוג. הקהל לא ידע איך לאכול אותה. מהפכת הפאנק כבשה את סצנת המוזיקה העולמית באותם ימים, ואמנים התבקשו להביע את עצמם בדרכים חדשות. בוש הצעירה מצאה את עצמה מושפלת על ידי התקשורת, שקטלה אותה בביקורות. הגארדיאן תקף את האלבום כ"תחליף רך ובינוני לאמנות", בעוד ב-NME קבעו שמדובר ב"מוזיקה שמזכירה את התקופה הלא נעימה של דיוויד בואי". מי שיצא לעזרתה, במפתיע, היה הסולן היוצא של הסקס פיסטולס והמנהיג הגולה של תנועת הפאנק הבריטית, ג'ון ליידון - המוכר יותר בשם הבמה שלו: ג'וני רוטן.
"אני זוכר איך לקחתי את התקליט של קייט בוש לבית של אמא שלי", סיפר ליידון לימים, "השמעתי לה את המוזיקה והיא אמרה: 'הו ג'וני, זה נשמע כמו שק מלא בחתולים'". אלא שליידון עצמו כבר היה מאוהב. מי שסלד מהביטלס והסתובב ברחובות לונדון עם חולצה עליה כתוב "אני שונא את פינק פלויד" הפך לגרופי של בוש הצעירה. "בפעם הראשונה ששמעתי אותה שרה את 'אנקת גבהים' חשבתי שזה מסקרן לחלוטין. הבנתי כמה שקשה להגיע לגבהים האלה, היא שרה כמעט בהיסטריה. ידעתי שחברים שלי לא סבלו אותה, הם חשבו שהיא 'יותר מדי' - אבל זה בדיוק מה שמשך אותי אליה. בשבילי - קייט בוש והפסנתר שלה זה כמו ג'ון ווין והאוכף שלו".
ליידון, מי ששרטט את גבולות הגזרה של הפאנק המודרני בעזרת גופו הצנום, עיניו החלולות ושיניו הרקובות - מצא נחמה במוזיקה של בוש דווקא בגלל שהיא הזכירה לו את הסיבה שבגללה הגיע לפאנק. קידוש השונה. הנצחת האינדיבידואליזם. ביטול ההמונים. "כל החריקות בקול שלה נשמעו לי כמו היופי בהתגלמותו", הסביר ליידון לימים והילל גם את הכתיבה שלה: "היא מפתיעה אותך עם הרבה רמזים, ומשאירה למאזין את העבודה של למצוא את התשובות. ובכן, קייט בוש היא הקוראן של המוזיקה".
מעניין להיזכר בהערצה של ליידון לקייט בוש דווקא בשלהי 2022, תקופה מרתקת בה בני דור ה-Z מגלים באיחור את גדולתה של הדיווה הבריטית באדיבותה של "דברים מוזרים". אלא שבעוד הלהיט של נטפליקס עוזר להנציח את המוזיקה של בוש באהבה, מגיעה במקביל הסדרה "פיסטול" של רשת FX מבית דיסני, ומציגה את ג'ון ליידון עצמו כדמות פלקטית ומשעממת. זאת הזדמנות להיזכר שטלוויזיה לא תמיד אומרת לנו את האמת.
האמת היא שהסיפור של הסקס פיסטולס, להקה שהייתה קיימת שלוש שנים, הוא אחד מהסיפורים הגדולים בתולדות הרוקנ'רול. 42 אנשים בלבד הגיעו לצפות בהופעה הראשונה של הלהקה במנצ'סטר. התאריך היה ה-4 ביוני 1974 והאגדה מספרת שכל מי שנכח במקום הקים להקה בעצמו. איאן קרטיס, ברנרד סאמנר ופיטר הוק הקימו את ג'וי דיוויז'ן (שתהפוך בהמשך לניו אורדר); מארק אי. סמית' יקים את The Fall, פיט שלי והווארד דווטו הקימו את הבאזקוקס; מיק האקנל הקים את סימפלי רד ואחד סטיבן פטריק מוריסי התחיל לכתוב שירים שיהפכו לאחר מכן לפסקול של מיליוני מעריצי הסמית'ס. לימים כונתה ההופעה הזאת בתואר המחייב: "הגיג ששינה את העולם". אפשר לספור מכירות תקליטים וכרטיסים, אבל קשה להעריך השפעה של רגעים מסוימים.
הסקס פיסטולס לא הייתה להקת הפאנק הראשונה, אבל היא סימנה משהו חדש, שונה. מעבר לים כבר פעלו הראמונז והניו יורק דולז, באנגליה The Damned כבר הקליטו את New Rose שלהם, הסאונד שהגיע להחליף את הרוק הקלאסי כבר החל להשתלט על צעירי העולם. הסקס פיסטולס לא הגיעו לחדש מוזיקלית שום דבר, הם הגיעו לעשות מהפכה תודעתית, מחשבתית. הם באו לקחת את הזעם של המוזיקה, ולשפוך אותה אל מחוץ למצעדי הפזמונים. הם באו לערער על הסדר הקיים. הסדרה "Pistol" מבית דיסני פלוס פשוט מפספסת את כל זה, מגמדת את הסיפור של "אקדחי הסקס" לעוד סיפור על להקה שהצליחה לרגע ואז התפרקה בגלל ויכוח פנימי בין אגואים מנופחים.
מאז "טריינספוטינג" ב-1996, כל פרויקט של דני בויל מגיע עם שק של ציפיות. חלק מהסרטים שעשה הצדיקו את ההייפ, חלק פחות. בפעם האחרונה שנתקלנו ביצירה מדוברת שלו, שלח זוכה האוסקר את ידו אל תוך האוצר המוזיקלי של לנון ומקרטני וחזר עם "יסטרדיי" המשמים, אחד מהסרטים המפוספסים של העשור הקודם. במובנים מסוימים, הסדרה "פיסטול" היא המשך הנפילה ההיא. הרעיון מצוין, הסיפור מדהים, השחקנים מעולים - והתוצאה פשוט בלתי נסבלת. במובן מסוים, להפיק סדרה לא טובה מהסיפור של הסקס פיסטולס זה כמעט הישג מרשים.
הנפילה מתחילה כבר עם הבחירה לספר את הסיפור של הלהקה דרך עיניו של הגיטריסט סטיב ג'ונס. דמות שולית, גם אם מעניינת, בסיפור של הפיסטולס. למעשה הסדרה כולה מבוססת על האוטוביוגרפיה "ילד בודד" של ג'ונס, דבר שמציב את דמויות המפתח של הלהקה - ג'וני רוטן וסיד וישס - בפרספקטיבה שונה לחלוטין. זה יכול היה להיות מעניין ומקורי אלמלא נקודת המבט של ג'ונס לא הייתה מהולה בקנאה כלפי חבריו ללהקה.
כדי להוסיף חטא על פשע, הסדרה מגזימה מאוד בתיאור היחסים בין ג'ונס לבין כריסי היינד, מי שתקים את להקת הפריטנדרס. הרומן בין ג'ונסי להיינד מוצג בסדרה כמניע עלילה משמעותי, וכזה שגם משפיע על ההתפתחות המוזיקלית של הלהקה. במציאות היינד אכן הייתה ברקע של הפיסטולס, כעובדת זמנית בבוטיק הלונדוני "סקס" ממנו צמחה הלהקה, אך אפילו בספרו של ג'ונס נטען כי הקשר ביניהם היה קצרצר ומיני לחלוטין. וכך, בויד מצליח לא רק להוסיף רגע היסטורי שקרי לסיפור שלא זקוק לעזרה חיצונית, אלא על הדרך הוא גם מחרבן את האוריג'ין סטורי של הפריטנדרס, להקה גדולה כשלעצמה שראויה לביופיק משלה.
בויל מעביר את התחושה של שנות השבעים באנגליה בצורה מופתית, עד לרמת הניואנסים הכי קטנים של האיפור, הלבוש והתחבורה הציבורית בלונדון. זה נחמד, להבדיל מהבחירה, הדי מעצבנת, להציג את הסדרה ביחס מסך של 4:3 ובאיכות צילום די מפוקפקת. תזכורת לכל מי שעושה סרט היסטורי: העבר לא היה בשחור-לבן. המציאות תמיד הייתה צבעונית ובמסך מלא. אלא אם מדובר באיזה גימיק שמצדיק את עצמו קולנועית (למשל הילדה עם השמלה האדומה ב"רשימת שינדלר") אין שום סיבה שהטלוויזיה של 2022 תיראה כמו הטלוויזיה של 1977.
הצדדים החיוביים של הסדרה נעוצים בשחזורים המדויקים של התקופה, כמו גם במשחק המשובח של רוב הקאסט האנונימי. לואי פרטרידג' בן ה-19 בתור סיד וישס, טובי וולאס האוסטרלי בתור ג'ונס ובעיקר אנסון בון בתור ג'וני רוטן עושים הרבה כבוד למקור - ולהבדיל מרוב היצירות בז'אנר, הם מבצעים את השירים בעצמם. בון מנסה ככל יכולתו לחקות את ליידון, אבל מעבר לניואנסים המדויקים בתנועות הגוף, את הקול החד-פעמי של ג'וני הוא לא מסוגל לשחזר.
ופה נעוצה אחת הבעיות הכי גדולות של הסדרה - היחס השטחי לאגדת הפאנק שהיא ג'וני רוטן. בעוד סטיב ג'ונס הזניח מקבל טיפול של גיבור-על בסרט של מארוול, ליידון מוצג כאגו-מניאק אנוכי וילדותי ששם את עצמו לפני הלהקה. רוב הדברים שמוצגים בסדרה כנראה אכן קרו במציאות, אבל היו לכל הפחות מורכבים יותר. בין השאר צריך להזכיר שליידון אכן היה מוכשר בהרבה מחבריו ללהקה, והקריירה המוזיקלית שלו המשיכה לנסוק בהמשך עם להקת פאבליק אימג' לימיטד שהקים. לא פלא אפוא שליידון סירב לשתף פעולה עם יוצרי הסדרה, ואף תבע אותם ואת חבריו ללהקה (והפסיד).
פאנק הייתה תנועה חברתית מטלטלת, כזאת שלא ניסתה לשנות את העולם (גם אם אמנם עשתה את זה) אלא בעיקר ניסתה לתת במה לחסרי הקול. דני בויל היה בדיוק בגיל המתאים ובמקום המושלם כדי לחוות את זה, כאמן בתחילת דרכו בלונדון של סוף שנות השבעים. ככזה, הוא נותן הרבה כבוד לפאנקיסטים שמקיפים את הלהקה, ובראשותם למלקולם מקלארן (בגילומו של תומאס ברודי סנגסטר, שלא עושה עמו חסד) וזוגתו ויויאן וסטווד (טלולה ריילי הנהדרת) - אנשי העסקים שהכניסו את סגנונות האופנה של הפאנק והגל החדש אל תוך לבה של אנגליה השמרנית.
הסדרה כן מדגימה את הכוח של הפאנק, אך פחות על ידי הלהקה, אלא על ידי הכוחות שמקיפים אותה. כך למשל מייזי ויליאמס, המוכרת כאריה סטארק מ"משחקי הכס", נכנסת לנעליה של פמלה "ג'ורדן" רוק - ואף זוכה לאחת מהסצנות הכי "פאנקיות" בסדרה: בפתיחת הפרק השני היא מגיחה בחולצת ויניל שקופה ברכבת, אל מול המבטים הנדהמים של שאר הנוסעים, כשברקע לסלי גור שרה על כך שאף אחד הוא לא הבעלים שלה. "להיראות זה צעד פוליטי", היא מסבירה לג'ונסי המבולבל, "זוהי מהפכה בכוח הפות". ג'ורדן הלכה לעולמה באפריל האחרון, והסדרה זוכה להנציח אותה ככוח אמיתי של פאנק. כזה שעושה, ולא רק מדבר. חבל שהסדרה שאמורה לחגוג את העשייה הזאת עושה בדיוק את ההפך, ומברברת את עצמה למוות.