אולי זאת תחושת החירום שתמיד נוכחת בישראל, או החרדה שליוותה את שלהי האלף השני, אבל כמעט תמיד יש משהו אפוקליפטי בשירים של פוליאנה פרנק. התבל מכוסה אפר, צלילי אזעקות בכל מקום, מלחמות קדושות שתיכף מתחילות וריח מעורר אימה של בשר שרוף מסריח את כל האזור. אלה שירים בני 30 שנה ויותר, אבל תחושת הדחיפות שבהם היא למרבה הצער אקטואלית להפליא. האזעקות אף פעם לא נגמרות, התבל תמיד מכוסה אפר.
ואכן, האיחוד הנדיר של הלהקה, שהתקיים אמש במועדון הגגארין בתל אביב, הוכיח שאין מתאים יותר מהשירים של פוליאנה פרנק לשמש כפס הקול של מצב החירום העולמי, ועורר איזו כמיהה לרגש חתרני בריא שנעשה די קשה למצוא בשדות של המוזיקה הישראלית.
ככלות הכול, פוליאנה פרנק - מהאקטים הרדיקליים ביותר שפעלו כאן סוף שנות ה-80 ותחילת ה-90 - הייתה להקה חתרנית במהותה. בוודאי בטקסטים - היא הציגה כעס מופגן על הפטריארכיה, האלימות, הפשיזם והמהוגנות הבורגנית הכללית - אבל גם בסגנון האנרכיסטי של ההקלטות שלה, שכמו בז לפס הייצור המסחרי של תעשיית המוזיקה. לפעמים, השירים שלה הלמו את הרגעים הכי יפים של הרוק האלטרנטיבי של התקופה, ולפעמים הם נשמעו כמו חבורה של ילדים שמקליטים צחוקים. וכך, בין ההומור לבין ההצבעה על הרוע, הסכנה, התעמולה והטמטום, ובלי להתבייש לנקוט עמדה, נולדה תופעת קאלט משפיעה שלא התיישנה אפילו קצת. ולכן, גם עכשיו, ודווקא עכשיו, צפייה בהופעה של פוליאנה פרנק היא קודם כל אקט של התנגדות, ורק אחר כך חגיגה נוסטלגית.
אפשר לצפות ולקוות שהעידן הנוכחי, המודע מתמיד, יעודד דור חדש לגלות את מה שיש לפוליאנה פרנק להציע. ברם, המועדון המלא מפה לפה כלל, באופן מעט מאכזב, בעיקר קהל מבוגר, במה שנראה היה גם כמו מין מפגש מחזור. עבור כל מי שבא, שרון אליוט בן עזר, עמי לוי, רזי בן עזר, שבי עוזיאל ומתופפת החיזוק רוני שפר (הזאבות) הכינו סט ארוך ומושקע, שכלל 20 שירים - ובהם כמעט כל הקסטה "חיה ומתה בארון" והאלבום "אין לבחור". חשוב מכך, אפילו שלא הופיעה שנים טובות, הלהקה לא נשמעה אפילו קצת חלודה: הבס, התופים, הקלידים, הגיטרות והקול של בן עזר עצמה השתלבו באנרגיות מחשמלות ובתיאום מושלם. זה כל מה שאפשר היה לבקש.
הכל החל לאט ובשקט. פוליאנה פרנק פתחו את המופע עם "I Measure Every Grief I Meet" של אמילי דיקנסון, והמשיכו ברצף של חמישה שירים באנגלית, כשלאט לאט מצטרפים כל חברי הלהקה אל הבמה. כשהגיע "Dykes and the Holy War" ו-"Marble" גם הקהל התחיל להתעורר. אבל זה היה רק החימום.
השיא של המופע, מבחינתי, הגיע זמן לא רב אחר כך, עם "בעלטת" של אמיר גלבוע ו"חלמתי" של אסתר ראב. "בעלטת" הוא שיר פשוט ומופשט על הדחקה של אלימות, שעוצמתו במילים הספורות שכתובות בו. עוזיאל הכה בבס, הקלידים והתופים הצטרפו, בן עזר הפעילה את הקהל, והכל התגבש למין אגרוף מוזיקלי בבטן. ואם "בעלטת" היה מכה כואבת, "חלמתי" - שיר שמכיל את כל הלב של הלהקה מהאסון הממשמש ובא ועד להתעקשות על האהבה - כבר הפיל אותי בנוק אאוט.
בהמשך, אחרי שיר חדש (!) בשם "באלה הידיים" של המשוררת עדי קיסר, שמשתלב מצוין ברפרטואר ההיסטורי של הלהקה, התחיל רצף "הלהיטים" של ההרכב - "הנצורים והצודקים"; "גיבור צבא ההגנה" ("שירו איתנו רק אם אתם חושבים שזה נכתב עליכם"); "זיווה", אולי הלהיט המופרך ביותר בתולדות המוזיקה הישראלית לדורותיה; וגם "Strange Fruit", לפי הקלאסיקה של בילי הולידיי ובלחן המקורי של בן עזר.
בן עזר, אגדת רוק ישראלית, נהנתה והתרגשה על הבמה. הקול הפיזי והאמנותי שלה צלול כתמיד: היא מצפה מהקהל להיות אמיץ, להביט ישירות על הכאוס המתחולל, ולדרוש שינוי. לפני סוף ההדרן, שכלל חמישה שירים, ואחרי רצף של תודות, המסר האחרון שלה לקהל היה לצאת ולהצביע ("לא להצביע זה כמו להצביע לצד השני"). המופע נגמר עם "ארץ אחרת" השלוב ב"אין לי ארץ אחרת" של קורין אלאל, והמילים שחתמו הכול, "ואשיר לה באוזניה עד שתפקח את עיניה", כמו סיפרו את הסיפור כולו.