חורחה גורביץ' צילם מעל מאה סרטים, תיעודיים ועלילתיים, והזדמן לו גם לצלם כמעט את כל ראשי הממשלה בישראל. ב-1986 צילם את יצחק רבין כשהיה שר הביטחון, ושאל אותו שאלה על הקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה - "תגיד, למה לא הצלתם יותר יהודים ארגנטינאיים משלטון החונטה"? רבין עליו השלום זיהה את המבטא שלו ושאל - "אתה ארגנטינאי"? כשגורביץ' השיב שאכן כך, המצביא והמדינאי שהיה ידוע בחיבתו לכדורגל דיקלם לו בתגובה את ההרכב הפותח של נבחרת ארגנטינה.
הנושא של קורבנות שלטון החונטה קרוב ללבו של גורביץ, שגדל בארגנטינה של שנות השבעים ואיבד כך רבים מחבריו, שהיו מעורבים בפעולות מחתרתיות נגד השלטון הצבאי. "היו תופסים אותם, מרדימים אותם וזורקים אותם ממטוסים ללב ים", הוא מספר בריאיון לוואלה תרבות. "אני שרדתי, כי הכדורגל שאב אותי. במקום להילחם נגד השלטון, שיחקתי כל היום כדורגל ברחוב. הכדורגל הציל את חיי".
גורביץ' היה כל כך עסוק בכדורגל, שלא קרא ספרים ולא ראה סרטים כל נעוריו, אבל בתחילת שנות העשרים לחייו התאהב בקולנוע וטיפח חלומות חדשים - להיות צלם ובמאי. החוגים לקולנוע היו סגורים בארגנטינה בהוראת המשטר, אבל הוא עלה לארץ ולמד כאן בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. ב-1986 צילם את "סרט לילה" של גור הלר, שנחשב לאחד מסרטי הסטודנטים הטובים בתולדות התעשייה המקומית, ומאז שיתף פעולה עם במאים בולטים רבים אחרים, בהם אבי נשר וחגי לוי.
בשנות התשעים החל גורביץ' גם לביים סרטים משל עצמו. לפני עשור יצא לאקרנים סרטו העלילתי הארוך הראשון כבמאי, "בדרך אל החתולים" של יהושע קנז, ועכשיו מגיע סרטו הארוך השני - "ברזיל אהובתי", שצילומיו החלו כבר לפני שמונה שנים, והוא עולה לאקרנים באיחור ניכר בעקבות הקורונה.
הסרט מאחד בין שלוש מאהבותיו הגדולות של גורביץ' - קולנוע, כדורגל ודרום אמריקה. כמו סרטיו הקודמים של הבמאי, גם הוא עוסק בשלושה דורות שונים של אותה משפחה. הסבא הוא לוזר שכפייתי לכדורגל, וחווה על בשרו את הטראומה הלאומית ב-1950, כשברזיל אירחה את המונדיאל והפסידה אותו. כשהיא מארחת אותו שוב ב-2014, יש לו חלום אחד - לצפות בניצחון במגרש, יחד עם בנו ונכדו. הבן, שחי בישראל, מלקק את הפצעים מן ההתפרקות של נישואיו ושל העסק שלו, ונראה שהוא בדרך הבטוחה להיות כושל כמו אביו. הנכד, תלמיד יסודי, לא דובר פורטוגזית, לא אוהד את ברזיל ולמעשה בכלל לא אוהב כדורגל, כך שהוא לא מבין למה הסבא גורר אותם עד דרום אמריקה כדי לצפות במשחקים על המגרש, שמרגשים אותו הרבה פחות מאשר המשחקים שיש לו בסמארטפון.
"יש לי שלושה בנים", מספר גורביץ' על הזיקה שלו לעלילה. "לפני עשר שנים, אמרתי להם - 'כשאני אמות, ואתם תעלו לקבר שלי, אל תספרו על הנכדים שלא הכרתי וגם לא על הקריירה שלכם. אני מתחנן שתעשו רק דבר אחד - כל ארבע שנים, תבואו ותספרו לי מה קרה עם ארגנטינה במונדיאל. בתגובה, הבן הבכור שלי צעק 'פאפא, אתה אידיוט'".
מהתגובה הזו נולד הרעיון לסרט, שעוסק באובססיה לא רציונלית לכדורגל ובילדים שלא זורמים על הטירוף עם אבא שלהם.
"רציתי שהעלילה תעסוק בנבחרת ארגנטינה, אבל לא הספקתי להרים את ההפקה למונדיאל 2010, ואז הגיע מונדיאל 2014 שאותו ברזיל אירחה, אז הפכתי את זה לסרט על נבחרת ברזיל", מסביר הבמאי בתשובה לשאלה איך זה שארגנטינאי מקדיש סרט לאויבת הגדולה של נבחרתו. "בשביל התסריט שלי, היה לי חשוב שבמציאות ברזיל תגיע כמה שיותר רחוק במונדיאל הזה, והחברים הארגנטינאים שלי אמרו לי שאני חרא ובן זונה בגלל זה, אבל מה יכולתי לעשות?".
"סרטי כדורגל" בדרך כלל לא מצליחים בקופות, ולכן חשוב לגורביץ' להבהיר - "ברזיל אהובתי" הוא לא סרט על כדורגל. באובייקטיביות, זה נכון - כל הסרט מתרחש מחוץ לדשא, ואנחנו כמעט ולא רואים מישהו נוגע בכדור. "זה סרט על סודות משפחתיים, על לחזור להיות אבא ועל לחזור להיות בן. הגיבורים לא נכנסים לשום משחק, הם רק נפגשים עם עצמם כמשפחה", מדגיש הבמאי, והוא צודק. לא צריך לאהוב את הכדור העגול ולא צריך להתעניין בו כדי להתרגש מהדרמה הקומית היפה והנוגעת ללב הזו, שעוסקת בהחמצה ובהגשמה. הסבא מגלה למה פספס את חייו, והבן מקבל עוד הזדמנות להגשים את עצמו ולהיות אבא טוב לילד שלו.
אחת המעלות המרכזיות בסרט היא תצוגות המשחק. את הסבא מגלם השחקן הברזילאי המצוין אנטוניו פטרין. "הסרט מדלג בין שפות, ואנטוניו קילל את האמא של העברית", מספר גורביץ'. את בנו מגלם אסף גולדשטיין, ישראלי שאין לו זיקה לברזיל ולא דובר פורטוגזית מהבית, אבל עושה עבודה מצוינת גם כן. "אתה לא בוחר שחקן לפי השפה, יש דברים חשובים יותר", מסביר הבמאי. "אסף למד את השפה בשביל התפקיד. רציתי לדמות גבר חתיך ומרשים, אבל כזה שלא מודע לגבריות שלו, ואסף התאים".
אתה מרגיש שבדומה לגיבורי הסרט, גם ההורים שלך פספסו משהו?
"כן, אבא שלי למד אמנות אבל אחרי שסבא שלי נפטר, הוא היה צריך ללכת לעבוד בגיל צעיר והפך לאיש עסקים. הוא לא זכה לעסוק באמנות בעצמו, אבל השפיע מאוד על הקריירה שלי. לא הייתי אמן בלעדיו".
"עוד פספוס זה שההורים שלי לא עלו לארץ. אבא שלי תרם הרבה כסף לישראל, אבל הוא לא עלה בגלל אמא שלי. היא רצתה להישאר בארגנטינה, כי זו מדינה מדהימה, אז למה לה לעלות לחור כמו ישראל, ולמרבה האירוניה היא עלתה לארץ אחרי שאבא שלי מת. היא הלכה לעולמה בגיל 94. באחת השיחות האחרונות שלנו היא שאלה בן כמה אני. אמרתי לה 'שישים', אז היא שאלה בתגובה 'מה, אז אני בת תשעים'? ואמרתי לה 'לא, מאמא, את בת 94'. היא ענתה שהיא רצתה לגנוב כמה שנים. בשלב הזה היא כבר לא תיפקדה פיזית ותהיתי מה הטעם לחיות ככה, אבל כשהיא ענתה את התשובה הזו הבנתי שכל עוד לאדם יש חוש הומור - יש לו זכות קיום".
גורביץ' כבר עסק בזקנה ב"המקלחת", סרט באורך 35 דקות שביים בשלהי שנות התשעים, וזכה בזמנו לתהודה רבה. מוני מושונוב מגלם בו גבר שמקלח את אביו החולה והקשיש, בגילומו של יוסי ידין. "הבן הבכור שלי היה אז בן שש. הוא ישב לידי בהקרנת הבכורה העולמית של הסרט, ובסוף צעק 'אבא, כשאתה תהיה זקן, אני לא אקלח אותך!", מספר הבמאי. "ככה הוא צעק מול כל העולם, זה היה אדיר".
מה חמור יותר, שייצא לך ילד שאוהד את ברזיל או ילד שלא אוהב כדורגל?
"כשהייתי ילד, טיילתי עם ההורים בפריז והם לא הצליחו להשיג בייביסטר, אז הם לקחו איתם לבית האופרה לראות את 'פאוסט'. ישבתי בפה פעור במשך שעתיים, ומאז אני אוהב אופרה וגם לוקח את הילדים שלי לאופרה בגיל הזה, כדי שיתאהבו גם. חוץ מזה, אני תמיד נותן לילדים שלי לעשן בגיל עשר. ככה הם אומרים לי 'איכס פאפא' ולא נוגעים יותר בסיגריות. הייתי חבר של יוסף שילוח, שהפסיק לעשן רק ביום שגילה כי הוא חולה בסרטן ריאות, וזה כבר היה מאוחר מדי, אז חשוב לי לחנך להפסיק לעשן בגיל צעיר".
דיברנו מספיק על דברים אחרים, אז בוא בכל זאת נדבר קצת על כדורגל. יש לך הרבה זיכרונות יפים.
"כן, הייתי בגמר מונדיאל 78', כשארגנטינה ניצחה את הולנד וזכתה בגביע. חשבתי שאמות מרוב התרגשות ואמרתי לעצמי 'מה זה, אני הולך למות מהתקף לב כבר בגיל 19'? חוץ מזה, מראדונה ואני בערך בני אותו גיל וזכיתי לראות אותו משחק כילד וכנער. אני זוכר שראיתי אותו במגרש כשהיה בן 15, במשחק הראשון שלו בקבוצה הבוגרת. כל הזמן הסתכלתי מסביבי ואמרתי לאנשים 'חברים, אנחנו עדים להיסטוריה' ואז הם השתיקו ואמרו לי 'ילד, מה אתה משוויץ, אנחנו יודעים שהוא הולך להיות שחקן ענק'. בכיתי כשמראדונה מת, אבל שמחתי שהגיע לגיל שישים. הגורל שלו היה יכול להיות מר בהרבה. הוא היה יכול למות בגיל 27 כמו הרבה כוכבי רוק".
עם כל האהבה שלך לכדורגל, יש גם ביקורת על הענף, למשל על המחירים הגבוהים של הכרטיסים למשחקים חשובים.
"כשהתחלתי לכתוב את התסריט, מישהו אמר לי - 'אם אין בסרט ביקורת על כדורגל, אז אל תעשה אותו'. הוא צדק, והסרט מראה שאפשר למות בגלל הכדורגל המחורבן הזה, ויש גם את העניין שכוכב כדורגל מרוויח בחודש מה שפועל מרוויח בארבעים שנה".
איך להיות צלם הפך אותך לבמאי טוב יותר?
"היו במאים שפיטרו אותי מעבודת הצילום, אני דורש מבמאי שיהיה במאי. במאי זה המקצוע הכי טוב בעולם, אז תעשה אותו. לך לשחקן, תיגע בו, תדבר איתו, תלטף אותו. יש במאים שלא אוהבים שאני אומר להם את זה".
הסרט חיכה על המדף יותר משנתיים בגלל הקורונה. איך עברת את זה?
"מה אני אשם שהיתה קורונה? הסרט לא השתנה בזמן הזה. מה שהשתנה זה שעכשיו חושבים יותר בכיוון של סדרות טלוויזיה. גם אני התחלתי לעשות את זה. אמרתי לעצמי שלא אתבטל בקורונה. אמרתי זין על הקורונה, וישבתי עם סקייפ וזום ופיתחתי עם אנשים סדרות. עם זאת, הקולנוע לא מת. לא מזמן הלכתי לסינמטק הרצליה להקרנה של סרט קלאסי ונדהמתי לגלות שם שלושה ילדים בני 18. אחרי ההקרנה ישבנו ודיברנו חמישים דקות. יש עוד עתיד צעיר לקולנוע".
לפני קצת יותר משנתיים הלך לעולמו יהושע קנז. אתה ביימת את אחד העיבודים הקולנועיים היחידים לאחד מכתביו - "בדרך אל החתולים". איך היתה העבודה איתו?
"קנז היה מדהים. הספרים שלו היו קודרים, אבל הוא היה האיש הכי חמוד ומפרגן. כשבאתי לבקש את הזכויות לספר הוא אמר לי 'אתה תעשה את היצירה שלך, אתה תבנה את הבית שלך'. היו מבקרים שהתלוננו שלא שמרתי נאמנות לספר, אבל קנז נתן לי חופש מוחלט, כך שזה היה על דעתו".
אם נחזור לנקודת ההתחלה, מה אתה עוד זוכר מהמפגשים עם רבין?
"כמה חודשים אחרי שנרצח, צילמתי משהו על הרצח וכך הגעתי לבית שלו ברמת אביב. לאה רבין הצביעה לי על הטלוויזיה שלהם, שהיתה גדולה מאוד יחסית לשנות התשעים, ואמרה לי שכל יום ראשון, יצחק היה צופה בסיכום של כדורגל ארגנטינאי. היא אמרה שלפעמים היה מריץ במהירות כפולה, כי בכל זאת היו לו הרבה עיסוקים כראש ממשלה, אבל אם זה היה תלוי בו הוא היה יושב כל היום וצופה בכדורגל".