מי שהיה צריך המחשה נוספת לסטנדרטים השונים שיש כלפי ישראל הראשונה והשנייה, קיבל אותה לאחרונה דרך עולם הקומדיה הישראלי. בדיוק לפני שנה עלה כאן "לשחרר את שולי" של שלישיית מה קשור, אותו ביים בן בכר, ובדרכו לקביעת שיאים היסטוריים בקופות זכה להתעלמות כמעט מוחלטת של התקשורת. אנחנו היינו הראשונים ולאורך זמן היחידים שכתבו עליו ביקורת. יש כלי תקשורת מובילים שעד היום לא עשו את זה. מבקר אחד אמר לי מראש שאין בכוונתו לכתוב על הסרט - ואכן הוא לא כתב.
לעומת זאת, בסוף השבוע האחרון עלה "עולה לראש" של שלישיית ערוץ הכיבוד האולטרה-ברנז'אית: רותם קפלינסקי, עומר ריבק ודור מוסקל. במקרה שלו, הביקורות דווקא התפרסמו מיידית והפליגו בשבחים. עד כאן העובדות.
המפיצים מעריכים שמבחינה קופתית, "עולה לראש" יהיה ה"לשחרר את שולי" של קיץ 2022, אך האמת שמבחינה עלילתית, מעניין יותר להשוות אותו דווקא ליצירה טרייה אחרת, אף שהיא לא קולנועית ובטח שלא קומית - הסדרה "שעת אפס" של כאן 11, שזכתה השנה לתהודה גדולה, בעיקר בינלאומית. נקודת המוצא של שניהם דומה.
"שעת אפס", כזכור, התבסס על פרשת אדם ורטה כדי להציג את סיפורו של מורה לאזרחות, שמעז לדבר בכיתתו נגד צה"ל. דבריו הופכים ויראליים, מחוללים סערה ציבורית ומעמידים בסכנה את הקריירה המקצועית שלו. בדומה לכך, גם "עולה לראש" מוכיח כי חיים ומוות ביד הלשון, ובמקרה שלו נדמה שהוא מתבסס על פרשת ג'קו אייזנברג. גיבוריו הם שלושה כוכבי פופ, הנהנים מפריבילגיה פיקטיבית הידועה כ"מסלול לשימור" - הטבה שמאפשרת לכוכבנים ומשפיענים שכמותם להישאר בתיכון גם בבגרותם ולא להתגייס. ההרמוניה מסתיימת כשאחד מהם עושה את טעות חייו, ומעז גם כן לדבר בפרהסיה נגד הטאבו הכי גדול במדינה. זה הופך אותו ואת חבריו לאויבי הציבור.
כעת, יש להם רק דרך אחת לזכות מחדש באמון הציבור: להתגייס. השלושה מצטרפים למה שכנראה מבוסס על "מסלול הטאלנטים" אותו המציאו לאחרונה לטובת נועה קירל, עדי ביטי ומרגי. השירות שלהם לא כולל לחימה בעורף האויב, אלא פעילות במה שמוגדרת מראש כלהקת יחסי ציבור. המשימות שלהם נוחות אך מחייבות. הצבא מצפה מהם לרקוד, לשיר ולהעלות פוסטים חיוביים ופופולריים על השירות בצה"ל. פוסט שיקבל פחות מעשרת אלפים לייקים, מזהירה המפקדת בגילומה של רותם סלע, ייחשב כ"פוסט-טראומה".
אם לחזור ל"לשחרר את שולי", הרי שבדומה לו, "עולה לראש" החליט שלא להירשם לפרסי אופיר. אולי יוצריו לא לקחו בחשבון עד כמה התגובות כלפיו יהיו חיוביות. לדעתי, הוא היה יכול להיות מועמד ראוי בכמה קטגוריות, גם אם לא המובילות שבהן. קודם כל, הקטגוריות המוזיקליות. הסרט הוא למעשה מיוזיקל. יש בו הרבה שירים וכולם מעולים. למעשה, זה הפסקול הכי טוב של סרט ישראלי מזה שנים, ואחד הטובים אי פעם. בחלק מהשירים יש גוון פרודי, אבל הם "הדבר האמיתי". כולם להיטים משובחים וממכרים.
עבודת הבימוי של דניאל אדר קצבית ומהוקצעת. מרשימה עוד יותר היא עבודת הצילום של בועז יהונתן יעקב, אחד הצלמים המחוננים בישראל, שגם כאן מיטיב להשתעשע עם הצבעים ועם צילומי החוץ - עלילת הסרט מתרחשת באתרים שונים ומשונים. נוסף לכך, הסרט מתהדר גם בצוות מרשים של שחקנים ושחקניות. במובן הזה הוא דומה גם ל"זוהי סדום", כי יש כאן מצעד של אושיות המזוהות עם "קשת" - נוסף לרותם סלע שכבר הוזכרה, גם ערן זרחוביץ', אבי דנגור, תום יער ועלמה זק, בין השאר. את ההצגה גונבות דווקא שתי שחקניות צעירות יותר: עדן סבן כמשפיענית רשת ויקירת לבו של אחד מן הגיבורים, שאהבתו הנכזבת כלפיה היא שגורמת לו לעשות שטויות הרסניות; ונאיה בינשטוק כחיילת הפופ שמצטרפת להרכב הצבאי עם השלישייה ומפתחת איתם יחסי אהבה-שנאה. עד פה, מבחינתי, המעלות, ואעשה שקר בנפשי אם אמשיך להפליג במחמאות כפי שעשו עמיתיי.
"עולה לראש" הוא בראש ובראשונה קומדיה, עם קצב של בדיחה לדקה. אם בדיחות כמו שירת "עוד אביצ'י חי" וחריזה בין קיילי מינוג וכרמי גילון מצחיקות אתכם - אז תצחקו. מבקר אחד כתב שנשברה לו הלסת, אבל באופן אישי לא צחקתי פעם אחת.
היו גם שכתבו כי "עולה לראש" חתרני. אין ספק שהוא פארודי וסאטירי, אבל "חתרני" זאת מילה גדולה. קודם כל, זה הסרט הכי מיינסטרימי שאפשר להעלות על הדעת, שעומדים מאחוריו הגופים החזקים במדינה ומשתתפים בו כמה מהכוכבים הכי גדולים שלה. הוא גם אופורטוניסטי, ומכוון לקהל של בני נוער וחיילים בדיוק בתזמון שבו אלה הפכו לדמוגרפיה היחידה שעוד הולכת לבתי הקולנוע בישראל. להפוך אותו לפרויקט גרילה נשכני - זה מצחיק.
מעבר לכך, הסרט בסופו של דבר מציג את צה"ל ואת שאר מוסדות המדינה בצורה חבר'המנית ומלטפת. אין בו שום דבר שבאמת יכול להכעיס מישהו, ומי שמצא משהו כזה חפר עמוק מתחת לפני השטח. הוא מתמקד בעקיצות על חשבון "מסלול הטאלנטים", המצאה שברור לכולם כי היא אבסורדית, אבל לכולם גם ברור כי היא זניחה וחסרת משמעות אמיתית. "עולה לראש" חכם על נועה קירל ומרגי, ומתעלם מהבעיות האמיתיות. ליוצרי קולנוע מקומיים יש תדמית של פרובוקטורים פוליטיים. במציאות הם מיטיבים להתחבא מאחורי קונפורמיזם ואסקפיזם.
על כל זה אפשר להתווכח, גם על משהו נוסף. לדעתי, לסרט יש בעיה תסריטאית. הפתיחה שלו היא דווקא בית ספר לאקספוזיציה, והוא מודע לכך, כי היא מתרחשת בשיעור שבו המורה מסביר מהי אקספוזיציה. אך עם הזמן, העלילה שלו הולכת ומתפרקת. צפיתי בו פעמיים, ובשני המקרים הרגשתי שהוא מאבד כל כיוון מאמצע המערכה השנייה והלאה. מליצי היוצר יאמרו להגנתו שזו קומדיה שטותית ואנרכית בלי יומרות עלילתיות. הטיעון הזה לא מקובל, כי הסרט דווקא כן מנסה לעצב בתחילה דמויות, קונפליקטים וקווי עלילה, אבל עם הזמן הולך ומתפזר. וכך, לא ברור על מה הסרט הזה. על שלושה חברים שנותרים חברים למרות הכל? על מה שהצבא עושה לבן אדם? על החיבור הייחודי לישראל שבין תרבות הפופ ומיליטריזם? על כך שהתרבות המקומית שונאת דעתנים וסוגדת לקדושים מעונים? יש פה הרבה רעיונות מעניינים ולדעתי בקלות אפשר היה להתמקד באחד מהם ולמצות אותו בצורה טובה יותר, אבל זה לא קורה. אולי בסרט ההמשך.
כמה מהביקורות כבר מיהרו להגדיר את התוצאה כ"סרט קאלט". בהיסטוריה של הקולנוע היו הרבה סרטי פולחן. אף אחד מהם לא נהיה אחד בגלל שהוא או הממסד הכריזו עליו בתור כזה. אף סרט גם לא הופך ל"קאלט" מיידית. זה תהליך אורגני שלוקח זמן. גם במקרה הזה ההכרזות נראות לי חפוזות. מה שכן, בהחלט אפשר להגדיר את "עולה לראש" כקפסולת זמן. הוא מיטיב לדחוס בתוכו את כל המאפיינים הבולטים של חיינו כאן כרגע: תופעות ויראליות, אושיות של "קשת", שימוש בשם התואר "מדויק" וקטטות באמצעות כיסאות פלסטיק. יש פה הכל.
מה שאין פה, בניגוד ל"לשחרר את שולי", "חומוס פול טריילר" וכמעט כל קומדיה ישראלית אחרת מהזמן האחרון, זו גזענות (גם כי ערבים פשוט לא קיימים פה) ומיזוגניה, וגם לא הומפוביה. להפך - לאחד החיילים אין אבא ואמא אלא שתי אמהות, בגילומן של עלמה זק ואורלי זילברשץ, והן אחראיות לכמה מהסצינות הטובות בסרט. "עולה לראש" מתווה לקומדיה הישראלית דרך חדשה ומתקדמת, שעוקפת את הומור הזהויות הפוגעני האופייני לו, ולפחות מן הבחינה הזו באמת מגיע לו להפוך לקאלט.