על פניו, "הכוכב הבא" (קשת 12) הייתה אמורה לדלג בקלות כמנצחת בפתח העונה החדשה שלה, התשיעית במספר. ככלות הכול, המגרש ריק. "אקס פקטור" נכנעה ללא תנאי ונראית כמו זיכרון רחוק ובלתי רלוונטי, האירוויזיון כבר לא במשחק הזה, וכעת "הכוכב" יכולה להתפאר בקבלות מסוימות - כפי שהיא אכן עושה באופן מופרז, תוך תקווה שהצופים יתקשו להיזכר בשלל הזוכים והפיינליסטים שנעלמו כלעומת שבאו.
אבל כשהגיע הרגע, קשה היה להתעלם מהזיעה. בשלב הזה של חייה, "הכוכב הבא" עסוקה בשכפול עצמי. היא לא אסונית, מרושעת או מביכה באופן קיצוני. היא פשוט משעממת. לא מעניין אפילו לבוז לה.
בין אם זה הפורמט שלא התרענן אפילו קצת; האודישנים החיוורים ביחס לפרק הפתיחה; המופע המתיש של רותם סלע ואסי עזר; הערות השופטים הבנאליות, חסרות הפרופורציה, שכבר שמענו אלף פעם ("את זמרת על-חלל, את המנצחת של העונה") - "הכוכב הבא" מעוררת בעיקר פיהוק, עד כדי כך שנאלצה פעמיים לזרוק דאחקה על התלבושות הססגוניות של אסף אמדורסקי כדי למלא את החלל. עצם העובדה שמדברים על זה ולא, נניח, על מוזיקה, היא אולי כל הסיפור. בפרפראזה על שיר של שופטים לשעבר ומנצחת בעבר, כמה מאמץ, אפס קלאס.
הדבר העיקרי שהשתנה על המסך מאז העונה שעברה הוא החלפת סטטיק ובן אל ברן דנקר, שהגיע אחרי טירונות אצל המתחרים והוא בסך הכול דמות טלוויזיונית חביבה. אלא שעבור קשת הוא גם כלי כדי לסחוט עוד קצת פירורי זוהר (להט) מימי התהילה של נינט טייב, כולל ריאיון זוגי, העלאת זכרונות מפרקי "השיר שלנו" ואפילו ביצוע לשיר "האור בחיי", בחיי. ללא קשר, מצאנו זמן גם כדי לחזור אל הביצוע של הזמרת להמנון ההנדסה הקרבית. אחרי שהעונה הקודמת עמדה בסימן האיחוד בין השופטות נינט ושירי מימון, אפשר לחבר אחד ועוד אחד.
ככלות הכול, זה לא משנה כמה גלגולים התכנית הזאת תעבור, המסך יעלה, המסך ירד, שופטים ומנחים יתחלפו, דורות של מתמודדים ייעלמו, מלחמה עולמית ואטומית וכימית וגם עונה עם זומבים אם צריך. בסוף בסוף, לא משנה מה יקרה - בלב "הכוכב הבא" יש אובססיה לנינט, הזוכה הראשונה בגלגול הראשון, האייקון הכי גדול שיצא ממנה - ומרד. זו אובססיה למה שהיא הייתה אז ומה שהיא מסמלת, לרגע שבו מדינה שלמה התאהבה בה - שבו אישה צעירה מגיעה משום מקום ובטבעיות כותבת סיפור אגדה מודרני, ומשנה את הטלוויזיה הישראלית לעד. זה רגע הלידה, שאליו מנסה "הכוכב" לחזור, כמעט 20 שנה אחרי ניצנים. הפצע שהיא עדיין מגרדת.
הטבעיות המרגשת ההיא היא כל מה שאין היום בעולם המלאכותי והממוחזר של "הכוכב הבא", ולכן היא מתגעגעת. כמו בטקס פגאני היא מנסה לשחזר שוב ושוב את הימים ההם, אולי מתוך תקווה שמשהו מאבק הפיות של סיפור הסינדרלה ההוא ידבק בה, ואולי כגעגוע קולקטיבי של ישראל המסוכסכת אל סמל לא מקטב מעידן פשוט יותר. כרגע, ההווה של "הכוכב הבא" עייף, והיא שרה לשופטת - שיושבת רוב הזמן בפנים חתומות כמי שעדיין מעט נבוכה מהחזרה לזירת הפשע - מילים מתוך שיר ישן נושן: "לבי זועק, שובה אליי".