פסטיבל הקולנוע ירושלים יוצא לדרך בסוף השבוע, ואחד הסרטים הכי בולטים ונפיצים בתחרות התיעודית המקומית שלו הוא "שני ילדים ביום". הסרט נקרא בשם המספר הממוצע של קטינים פלסטינים שנעצרים מדי יום בגדה המערבית בשל יידוי אבנים, ועוקב אחר מה שעובר עליהם מרגע המעצר. הוא עושה זאת באמצעות קטעי ארכיון מן החקירות של הילדים, וגם בעזרת ראיונות עם גורמים מכל צידי המתרס - הקטינים עצמם; נרי רמתי, עורך דין ישראלי שמגן עליהם; ומנגד גם אנשי הצבא והמשפט שאחראים למעצרם ולהעמדתם לדין.
את הסרט ביים דוד וקסמן, שעבד עליו במשך יותר מחצי עשור. "הצטרפתי לנרי לראשונה ב-2016. באותה תקופה הוא היה שותף במשרד עם גבי לסקי, כיום חברת כנסת מטעם מרצ, והיה בין עורכי הדין הישראלים הבודדים שייצגו קטינים פלסטינים", מספר הבמאי בריאיון לוואלה! תרבות לקראת הקרנות "שני ילדים ביום" בירושלים. "התלוויתי איתו לאחד הביקורים שלו בבית המשפט הצבאי במחנה עופר. ראיתי ילדים ונערים צעירים מובלים בזה אחר לזה לאולם בית המשפט כשהם אזוקים בידיים וברגליים, וההורים שלהם בקושי יכולים להחליף איתם מילה. בשבילי, זה היה רגע מטלטל".
"נרי הכיר את המערכת מבפנים כמו שמעטים הכירו אותה. בדרך חזרה מבית המשפט הצבאי, הוא סיפר לי ש-99 אחוז מהתיקים בעניינים של קטינים נסגרים בעסקאות טיעון ולא מגיעים בכלל למשפט. זו פשוט מכונה משומנת שמדכאת את ההתנגדות הפלסטינית. הבנתי שהסרט צריך לעסוק באיך שהמכונה הזו עובדת".
בשלב הראשון, הסתובב וקסמן בגדה עם מוחמד באבאי, אחד המפיקים השותפים של הסרט. "פגשנו עשרות אם לא מאות משפחות וילדים שישבו בכלא. עברנו בכפרים ובמחנות פליטים ובכל מקום שהגענו אליו פגשנו עוד ועוד ילדים שישבו בכלא", הוא מספר. "אחרי שהשלמנו את התחקיר במשך כמה שנים והיו ברשותנו חומרים מצולמים מן החקירות, יצאנו לחפש את הילדים שעצרו וחקרו אותם, כדי לדבר איתם ולשמוע מה עבר עליהם".
הסרט מראה כי יש דין נפרד לקטינים פלסטינים בגדה, ולקטינים ישראלים בתחומי הקו הירוק. "קטינים פלסטינים נכנסים לכלא, גם אם הם מתחת לגיל 14, אבל ילדים ישראלים בגיל הזה לא נכנסים לכלא", אומר וקסמן. "אם חוקרים קטין ישראלי שחל עליו החוק הישראלי, זה חייב להיות בנוכחות הורה ובשעות מוגבלות, אחרי ייעוץ של עורך דין וכשאת החקירה עורך חוקר נוער בלבד. אבל בצד הפלסטיני? הקטין בדרך כלל נחקר בלי נוכחות הורה, לעתים קרובות בלי ייעוץ משפטי, ובכל שעה וללא הגבלה. זה מעורר שאלות קשות סביב ההתנהלות של המערכת. שופט ישראלי לא חושב בשום שלב על טובתו של הילד כשהוא מחליט אם להשאיר אותו במעצר עד תום ההליכים. הוא חושב רק על טובתה של החברה הישראלית. יש שתי מערכות חוק נפרדות - לישראלים, ולפלסטינים, ובמצב כזה קשה לברוח מדיונים על אפטרהייד".
אתה מראיין ילדים, וגם מעמת אותם עם חומרים מצולמים מהחקירות שלהם, וזו לא חוויה פשוטה מבחינתם. יש פה אתגר קולנועי, אבל גם אתגר מוסרי. איזה כללים אתיים הנחו אותך בזמן עשיית הסרט?
"האתגר הכי מורכב היה ליצור עם הילדים אמון, ולגרום להם להאמין שאנחנו באמת רוצים לשמוע את הסיפור שלהם. זו היתה מלאכה עדינה. עבדתי לאורך הדרך עם אנשי מקצוע שייעצו לי איך לגשת לטראומה ועד כמה לפתוח נושאים מסוימים. הרצון לשמור על הילדים הנחה אותנו כל הזמן. לכן, אם הרגשנו שאנחנו חוצים קו אדום, חתכנו את הקטע החוצה והשארנו אותו על רצפת חדר העריכה. לדוגמה, אחד הילדים הוא יתום משני הוריו, ובמהלך הריאיון דיבר על הגעגוע אליהם ועל הקושי לחיות בלעדיהם. ידענו שיש המון רגש בקטע הזה, אבל באותה נשימה גם הרגשנו שלא נכון ללחוץ על הנקודה הזו אצלו, אז החומרים האלה נשארו בחוץ".
מה מבחינתך היה האתגר הכי גדול בעשיית הסרט?
"הילדים שפגשתי ישבו בכלא, ולאן הם השתחררו? למחנה פליטים שיש בו לא פחות משלושים אלף איש על שטח קטנטן של 250 דונם. לנסוע לפגוש אותם ואז לחזור לתל אביב כאילו כלום לא קרה היה קשה מאוד. קשה להדחיק את העובדה שבמרחק של ארבעים דקות מהבית שלך, זה מה שקורה לילדים. בסופו של דבר, זה מחלחל פנימה. העורך של הסרט הוא דויד ריינליב. ישבתי יחד איתו בחדר עריכה במשך שנתיים. שנתיים בהן צפינו מדי יום בשעות על גבי שעות של חומרי גלם שנצרבו בנו, הפכו להיות חלק מהחיים שלנו והשפיעו עליהם. נולד לי בן במהלך הצילומים וזה שינה את נקודת המבט שלי. פתאום הכל הפך להיות הרבה יותר רגיש וקרוב אליי. יש מעט מאוד סיפוק בעשייה תיעודית מהסוג הזה".
אחד ה"כוכבים" הגדולים של הסרט מתגלה כמוריס הירש, שהיה ראש התביעה הצבאית באיו"ש. המשפטן מדבר מול המצלמה בשטף, ברהיטות ובידענות, ובלי שום פיתולים משפטיים - נראה כי הוא שלם לחלוטין עם המצב ועם כל מה שקרה ועדיין מתרחש. "היה לי ברור שמוריס הוא אחד המרואיינים היותר שנויים במחלוקת שיש למערכת הצבאית והמשפטית להציע", אומר וקסמן. "חיכינו הרבה שנים עד שביקשתי לראיין אותו, כי רציתי להיות בטוח שאני מגיע הכי מוכן שאפשר. מוריס אכן לא חסך דבר מהמצלמה. השקפות העולם שלנו שונות לחלוטין ולכן באמת רציתי לשמוע מה שהיה לו להגיד. כשכיבינו את המצלמות, הוא אמר לי שהוא יודע שלא יצא טוב בריאיון - אבל זה לא מפריע לו".
סרטים קודמים על הסכסוך בדרך כלל השתייכו לז'אנר ה"יורים ובוכים". כאן אפשר להגיד שנולד תת-ז'אנר חדש - "עוצרים וגאים". אנשי הצבא והמשפט הישראלים לא מתחרטים ולא מתקרבנים. הם די סבבה עם הכל.
"אף פעם לא התחברתי לסרטי 'יורים ובוכים' וברחתי מלעשות סרט כזה בעצמי. עם זאת, גם לא יצאתי לדרך במחשבה שהמשפטנים ואנשי הצבא שמולי נושאים לבדם באשמה. זה נכון שהם לא מביעים חרטה, והם עומדים מאחורי הדברים שנאמרו בסרט, אבל האשמה מבחינתי היא גם עלינו, על כולנו בחברה. כמו שנרי אומר בסרט 'זה לא שיש במערכת אנשים ספציפיים רעים שרוצים לפגוע בקטינים'. אנחנו יכולים לבחור ולהסתכל בהם כעל 'הרעים', אבל אולי אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה איתנו - האם אנחנו מביעים חרטה על המעשים שנעשים בשמנו? או שאנחנו מעדיפים לא להתמודד עם שאלות מוסריות קשות כל כך?".
את הסרט הפיקו אורית זמיר ויואב רועה, הצמד המעולה שאחראי בין השאר על להיטים כמו "אסיה", ותמכו בו הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה, מפעל הפיס ו-yes דוקו, שישדר אותו בהמשך השנה. "צריך לומר לזכות השותפים שלנו בעשייה, שהם תמכו בנו משלב מוקדם", מדגיש הבמאי. "היה מעודד לראות שעוד אנשים חושבים שחשוב לעשות את הסרט, וזה נתן לו המון כוח להתקדם".
אתה לא חושש שאתה מטיף למקהלה? הרי כולנו מכירים את השטח, סביר להניח כי הקהל שמלכתחילה יבוא לראות את הסרט בפסטיבל הוא כזה שחושב כמוך.
"אין ספק שיש לסרט הזה גם קהל שבוי, אבל לא יצרתי אותו בשביל המשוכנעים. להפך: יצרתי אותו בשביל האדם האחד שיצפה בו ויגיד 'או.קיי, משהו בתוכי זז, אני שואל שאלות ולא מקבל את הדברים כמובנים מאליהם". אותו אדם שווה מבחינתי שש שנים של עשייה".
מה תגיד למי שיצפו בסרט ויאמרו - "עם כל הכבוד, ילדים או לא, הם מיידים אבנים, פעולה מסוכנת שיכולה להסתיים במוות, אז הם צריכים לשלם מחיר על המעשים שלהם".
"הגיוני שמאות ילדים פלסטינים נמצאים בכל רגע נתון בבתי הכלא בישראל? שלילת חירות מילד צריכה להיות מוצא אחרון - אך ורק במקרים חריגים מאוד ויוצאי דופן. רבים מהילדים האלה נקלעו לסיטואציה, וחלק לא עשו דבר והופללו בידי ילדים אחרים שהפעילו עליהם לחץ בחקירות. כשמדובר בילד ישראלי תמיד יראו קודם כל את טובתו וכיצד למצוא חלופות מעצר ולדאוג לשיקומו. דבר שלא קיים כלל כשמדובר בילדים שאינם שלנו. עיקרון טובת הילד נשכח כשמדובר בילדים הפלסטינים".
מה התגובות לסרט בצד הפלסטיני?
"התגובות עד כה חזקות משני הצדדים - גם הישראלי וגם הפלסטיני. רגע אחד היה עוצמתי במיוחד ואפילו סוריאליסטי. עשינו בדיקה טכנית לעותק לפני ההקרנה בירושלים. המקרין שעבד באולם היה פלסטיני, והבן שלו ישב בצידו. הם לא ציפו לראות חומרים מהסוג שיש בסרט, וזאת היתה מבחינתם חוויה חזקה מאוד. כשהמקרין יצא מהאולם הוא ניגש אליי ואמר שהוא מקווה שכמה שיותר אנשים יצפו בסרט. המפגש הזה ריגש אותי מאוד".
כפי שרומז שם משפחתו, הבמאי הוא בנו של דני וקסמן, מאנשי הקולנוע הוותיקים בישראל, החתום על סרטים כמו "המיועד" ולאחרונה ביים את "עכו חלומות", אחד הסרטים היותר רדיקליים מבחינה פוליטית שנעשו כאן בעשור האחרון. "גדלתי על סטים של סרטים", אומר וקסמן ג'וניור. "אבא שלי במאי מוערך והקולנוע תמיד היה חלק בלתי נפרד מחיי. למדתי מאבא שלי המון ואני ממשיך ללמוד - אני תמיד אומר שהוא המורה שהשפיע עליי הכי הרבה. הוא לא רצה שאעסוק בתחום, ובצדק כמובן, אבל הקולנוע תמיד הניע אותי. שני ההורים שלי אנשים הומניים וגדלתי בבית שראו בו בני אדם, לפני הכל. אני חושב שזה הבסיס האמיתי לעשייה שלי".
זה פואטי שסרט כזה מוקרן בפסטיבל ירושלים כמה שבועות אחרי שהתקיימה המהדורה הראשונה של פסטיבל השומרון, שבו גם חגגו את קרן הקולנוע החדשה של האזור.
"זו קרן שמעניקה מימון לסרטים של יוצרים יהודים בלבד. היא פועלת בגדה המערבית, מחוץ לגבולות הקו הירוק, אבל לא מאפשרת לפלסטינים תושבי האזור להגיש אליה פרויקטים. כל זה רק מוכיח עד כמה האפרטהייד עמוק, ועד כמה אי אפשר להתכחש לקיומו ולכך שהוא חלק מן המציאות הישראלית".
איזה אפקט היית רוצה שיהיה לסרט? ומה היית רוצה שישתנה כאן בעתיד?
"זה יהיה נאיבי להאמין שהסרט יכול לשנות את המציאות של הילדים הפלסטינים בגדה המערבית. אני לא מאמין שיפסיקו לעצור ילדים אחרי שהסרט ייצא - זה לא יקרה. אני יכול רק לקוות שיהיה דיון ציבורי בסוגיית מעצרי הקטינים הפלסטיניים, והלוואי שהדיון הזה יגיע לקהל רחב ככל האפשר".
הסרט יוקרן בפסטיבל ירושלים מחר, שישי 22.7, ב-13:00. הקרנה נוספת תהיה בראשון 31.7 ב-18:00. נותרו מעט כרטיסים ואפשר לרכוש אותם כאן. בהמשך השנה הוא יוצג ב-yes דוקו בלעדית.