לפני עשר שנים החל הבמאי דני וקסמן לעבוד על פרויקט חדש: סרט היסטורי ושאפתני, המתרחש בעכו רגע לפני פרוץ מלחמת העצמאות ועוסק בסיפור אהבה בין רופא יהודי וזמרת ערבייה. למרות היותו אחד הקולנוענים הוותיקים והמוערכים בישראל, לא הצליח היוצר לגייס תמיכה בהפקה המורכבת, ובסופו של דבר החליט לקחת את התסריט ולהפוך אותו למשהו דל תקציב בהרבה.
התוצאה היא "עכו חלומות", סרט המשלב בין המוקומנטרי לעלילתי, וגיבורו הוא במאי תיאטרון פלסטיני, נכדה של אותה זמרת, המנסה להעלות הצגה על פי סיפור האהבה בינה לרופא, היהודי האחרון שנשאר בעכו באותה תקופה. וקסמן לא רק עמד מאחורי המצלמה, אלא גם מופיע כאן בתפקיד עצמו - קולנוען המתעד את העבודה על הפרויקט התיאטרלי, שלא זוכה לצאת לפועל בשל מחאה כפולה: הן מצד הערבים והן מצד היהודים.
גם במציאות, נתקל "עכו חלומות" במחאות שכאלה. מירי רגב, כהרגלה, עשתה לסרט יחסי ציבור חינמיים, ויצאה נגד הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל חיפה בטענה שהוא פוגע במדינה וחותר תחת חוקיה וערכיה. השרה אף העלתה את האופציה שהמימון לאירוע יובטל בשל ההקרנה, אך כמובן שזה התגלה כאיום סרק. שום דבר לא קרה, ועכשיו היצירה הזו גם מגיעה להקרנות מסחריות בסינמטקים ברחבי הארץ.
זה הסרט העלילתי הרביעי של וקסמן שיוצא לבתי הקולנוע. קדמו לו "טרנזיט" (1980), "חמסין" (1982) ו"המיועד" (1990) בכיכובם של שולי רנד ושל רונית אלקבץ, שהתגלתה בו והיתה אמורה לככב גם בגלגול המקורי של "עכו חלומות". הסרט מוקדש לה ולג'וליאנו מר, אושיה קולנוענית מקומית נוספת שהלכה לעולמה בטרם עת, ובנסיבות טרגיות המתכתבות עם ההתרחשויות שמתוארות כאן.
בשלושת העשורים שהפרידו בין שני סרטיו הארוכים האחרונים, עסק וקסמן ביצירה טלוויזיונית ותיעודית, והוא גם נוהג לבלות הרבה מזמנו בהודו. עיר הולדתו נמצאת גם כן במזרח - שנחאי, בה נולד שנה לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, בן להורים שנמלטו מגרמניה ועלו עמו לארץ עם הקמת המדינה.
"כיוון שאני בן לפליטים ופליט בעצמי, אני מזדהה עם הפלסטינים", אומר הבמאי. "יש ישראלים המייחלים לכך שפתרון הסכסוך יכלול את היעלמות הערבים מן הארץ. בעיני, המחשבה על האזור הזה בלי ערבים היא מאוד בעייתית. הכי מוזר לי שדווקא יהודים ממוצא מזרחי, כאלה שהם או הוריהם גדלו בארץ מוסלמית, מאמצים את תפיסת העולם הזו ומתכחשים לשורשיהם. מילא שאמא שלי הייקית לא אהבה מוזיקה ערבית, אבל איך זה שנער מתכחש לערבית שהיתה השפה של הוריו או סביו? את זה כבר קשה לי להבין. הישראליות החדשה הולידה יצור מאוד מוזר, שמלא פחדים מהגויים, מהערבים, מהאנטישמיות ובעצם ממה לא. הפחד זה מה שמחזיק אותנו יחד. 'עכו חלומות', מבחינתי, הוא ניסיון לשחרר את הפחד הזה".
כחלק ממה שווקסמן מדבר עליו, "עכו חלומות" מציג צוות שחקנים דו-לאומי, ובו בין השאר הית'אם עומרי ולירז צ'רכי. כמו כן, הסרט מערבב בין ערבית ועברית, וכמה מן הדיאלוגים בשפה האחרונה מוקדשים לעדויות על פשעי מלחמה שביצעו לכאורה חיילים ישראלים. במקרה אחד, הבמאי עצמו מספר על מקרה שהיה עד לו במלחמת ששת הימים, במהלכה אחד מחבריו לנשק חיסל שבויים מצריים. במקרה אחר, מסופר כי במלחמת יום העצמאות, חייל כחול-לבן אנס פלסטיניות.
"עם כל הכבוד, הסיפורים האלה זה לא איזה סוד גדול", אומר וקסמן. "עוד משנות השבעים, אנשים אומרים לי 'תפסיק, אף חייל ישראלי לא אנס ערבייה', אבל מה לעשות שזה קרה, ולא פעם? אפילו בן גוריון ידע מזה והורה לעצור את התופעה. במהלך מלחמת ששת הימים, היו שני חיילים אצלנו בגדוד שנעצרו כי אנסו ילדה בת 14. אני לא משווה את צה"ל לצבא הרוסי, שנכנס לברלין ואנס המוני גרמניות, אבל גם אצלנו היו מקרים. אני גם מכיר סיפור על קבוצת חיילים שתפסה בדואית ואנסה אותה. גברים צעירים, ברגעים כאלה, הופכים לחיות. אין מוסר, אין כבוד, אין כלום. זה מה שהכיבוש עושה".
יש הרבה סרטים ישראלים שאומרים עליהם כי הם "נועזים פוליטית" אם כי תכל'ס, הם לא באמת כאלה. הסרט שלך, לעומת זאת, באמת חריף ביותר.
"רווח אצלנו מושג שאף פעם לא הבנתי - 'טוהר הנשק'. זה משפט שגדלנו עליו ואנחנו מאמינים בו ולא מוכנים לשמוע אחרת. הצופה הישראלי לא ממש רוצה לדבר על הנכבה. מבחינתי, הסרט הזה הוא ניסיון לפתוח לקהל איזשהו צוהר להיסטוריה הזו".
אמרת בעצמך שאתה לא מאמין כי הסרט ישבור קופות, ואני מרשה לעצמי לומר שזה לאו דווקא בגלל הקהל הימני. גם הרוב המוחלט של השמאלנים כאן לא הולכים לראות סרטים על הנכבה.
"בטח שלא מתעניינים פה בנכבה. זה עניין של חינוך. למה אתה חושב שכל כך הרבה צעירים גרמניים התעניינו ומתעניינים בישראל? כי מערכת החינוך שם עבדה על זה במשך שנים, לא שאני משווה חלילה. פה, אין אפילו התחלה של זה. יש את ארגון 'זוכרות', שמנסה להזכיר לנו שפה היה כפר ושם היה כפר והיו מאות כפרים לפני שהגענו, אבל זו טיפה בים. אנחנו חיים בהכחשה שלא קשורה לא לימין ולא לשמאל. כל המדינה חיה בהכחשה ולמעט מאוד צעירים יש מושג מה היה כאן לפני 67' ומה זה באמת 'נכבה'. מערכת החינוך נועדה להפוך אותנו לחומת פלדה, שנעמוד יחד חזקים, בלי שום סדקים. גם שרת התרבות צמחה פה בארץ כיציר של מערכת החינוך הזו, והיא לא משהו חריג. האם המחליפה שלה תהיה טובה יותר? לא בטוח".
יותר מכל, אומר הבמאי שהיה שמח לקום מחר בבוקר ולקבל מברק משר החינוך, בו כתוב מזמינים אותו להקרין את סרטו בכל בתי הספר התיכונים ברחבי הארץ. "מכתב כזה היה עושה לי את היום, אבל זה כנראה לא יקרה", הוא מודה.
סביר להניח שלא.
"ושר החינוך טועה. אפשר לחשוב, מה כבר הסרט שלי אומר? אוקיי, אז חיילים אנסו. תלמידי התיכון שארצה בפניהם הם לא ילדים תמימים. אפשר לדבר איתם על פשעי מלחמה ועל רצח שבויים. לטאטא את זה מתחת לשטיח רק יביא ליותר אלימות. תשמע, כשעשיתי בשנות השמונים את 'חמסין' שגם כן עסק בסכסוך, הסתובבתי איתו בתיכונים ודיברתי עליו גם בפני נוער שהצביע בזמנו ליכוד. היה מעניין לדבר איתם, ותאמין לי שהם לא נפגעו. יכול להיות שעד היום הם מצביעים ליכוד. זה באמת לא עניין של ימין ושמאל, זה עניין של לפקוח עיניים ולהעלות את הרמה המוסרית שלנו".
אף שהריאיון מתקיים לרגל "עכו חלומות", קשה לדבר עם וקסמן בלי לשוחח איתו על "המיועד", שהציג בהופעת בכורה קולנועית את רונית אלקבץ ושולי רנד, מי שיהפכו לשתיים מן האושיות התרבותיות הבולטות שצמחו כאן בשלושת העשורים האחרונים. "מהרגע הראשון שראיתי את רונית, זיהיתי שיש פה משהו מיוחד", אומר הבמאי. "אני לא יכול להגיד שהיא פיזרה אבק כוכבים, כי היא היתה בן אדם מאוד פשוט וצנוע. בלי שלמדה ובלי שהיה לה ניסיון, כבר אז ראו עד כמה היא כישרונית. היא היתה יצרית מאוד, עם חושים חדים".
רונית ושולי גם היו זוג באותה תקופה, נכון?
"שולי בא מבית דתי, ואז עשה מסע לעולם החילוני, שהתגלה כמסע קצר מאוד. רונית הכירה אותו בתקופה הזו, אבל זיהתה שהיה בו משהו נסתר, וזה אולי משך אותה במיוחד".
על מה אתה עובד עכשיו?
"אני כותב תסריט שיעלה הרבה מאוד כסף ומתרחש בשנחאי של שנות הארבעים. חבר סחב אותי לסין כדי להרים את הפרויקט, ואני יכול להגיד לך שהיתה התעניינות מצד הסינים, אבל האם הוא באמת ייצא לפועל? זו תעלומה, ככה זה במקצוע שלנו".
"עכו חלומות" לא לימד אותך שלעשות סרט תקופתי בתעשייה הישראלית זו הרפתקה כמעט חסרת סיכוי?
"תשמע, כשאתה כותב - הכתיבה סוחפת אותך לחלוטין, ואתה מאמין שהתסריט יקרה, בלי לשאול יותר מדי שאלות".
למועדי ההקרנות של הסרט בסינמטק תל אביב, ראו האתר הרשמי. כמו כן, הסרט יוקרן בסינמה נצרת ברביעי 6.3 ב-20:00.