הסצנה נמצאת בפלוס, וישראל עכשיו שופעת באנשים שיכולים לכנות את עצמם ראפרים, ולא בקטע אירוני. לחובבי הז'אנר זו תקופה נהדרת לחיות בה, כשאפשר לא רק להסתפק בעצם זה שיש היפ הופ עברי, אלא אפילו למצוא תתי-ז'אנרים שמתאימים לכל צרכן. תקופה נפלאה לחיות בה, בלי ציניות. בתוך פסיפס הכישרונות שצמחו כאן בעשור האחרון, הצליח ג'ימבו ג'יי למתג את עצמו כאמן מילים ייחודי. כזה שלא רק יודע לשזור חרוזים על ביטים, אלא גם מצליח להעביר מסר ועומק. פחות בלינג בלינג, יותר מילים וחרוזים מושלמים.
גם אם שמים בצד את המוזיקה, ג'ימבו ג'יי - או בשמו האמיתי עומר הברון - הוא הראפר שהכי מעניין אותי אישית לשבת איתו על כוס בירה. או לחילופין, לשבת בגילופין על טו גלאס אוף עראקס. המילים שלו נוקבות, אך מרגישות עצורות בו זמנית. נראה שיש לו הרבה מה להגיד, אבל מה שהוא מרשה לעצמו במוזיקה שלו זה רק קצה הקרחון. האהבה הפשוטה שלו לישראל, שאינה מוטלת בספק, מהולה לא פעם בפאסיב-אגרסיביות ששווה להתעכב עליה. היה מעניין לדבר איתו על ההתעניינות שלו בקיימות, על האובססיה שלו לשירות הצבאי גם עמוק לתוך העשור הרביעי בחייו.
אמש (רביעי) בזאפה אמפי שוני, ג'ימבו ג'יי ולהקת ספא הוכיחו שבכל הנוגע למוזיקה שהוציאו עד כה בשלושת האלבומים שלהם, הקהל שלהם (זה שהגיע לפני, יחד עם אלה שהצטרפו אחרי) יודע למה לצפות, מצטרף ברגעים הנכונים ומרים לשמיים לאורך כל המופע. מי שהצטרף למסע המוזיקלי של ג'ימבו לראשונה אתמול, עלול היה להרגיש כמו נטע זר בתוך כת מוזיקלית קסומה. קל היה גם להצטרף ולהיסחף עם האושר האמיתי שצף אמש באמפי העתיק.
הלהקה ביצעה שבעה מ-12 השירים מהאלבום "עובדי נמל" מ-2021, שהיה הבסיס להופעה - אך נראה שלא משנה איזה שירים ג'ימבו היה שר על הבמה, הקהל היה זורם איתו. זה לא מובן מאליו בכלל. הביצועים החיים של השירים הראו את ההתפתחות המוזיקלית של הברון, שקשה לפעמים לזהות בגרסאות האולפן. הגרסה האקוסטית של "מטקות", למשל, שבוצעה בישיבה עם אוריה אצבעות, הפכה לבלדה מתוקה ומפתיעה שהתעלתה על גרסת האלבום.
גרסת הפיוז'ן של "מאמי אני על זה", אולי השיר הכי טוב ברפרטואר של ג'ימבו ג'יי היום, הציגה את הלהקה בשיא כוחה. מין שילוב של הצ'רצ'ילים עם פרנק זאפה ולהקת אינפקציה. גיל סקוט-הרון פוגש את יהונתן גפן. ג'ימבו ג'יי מקפץ על הבמה בקלילות בזמן שהוא חושף את ירח הדבש הפרטי שלו ואז עובר למוד טרנטינו של ציד נאצים. זו חוויה שצריך לראות כדי להבין.
האירוח הצפוי של "פול טראנק" ללהיט התורן של "סתלבט בקיבוץ" דווקא הצליח לאכזב במפתיע. משהו בסינרגיה שבין גל ניסמן והברון לא עבר לבמה. ההתפוצצות של פול טראנק בהמשך עם ביצועים מעולים של "וואלק" ו-Let's Go רק הגבירו את תחושת הפספוס.
הגרוב המעיף של "חתולים", עבד גם בלי רביד פלוטניק, כאשר המתופף איתי נצחונות מבצע את הפזמון בצורה שלא נופלת מהמקור. קשה להפתיע את הקהל עם אורחים בשוני, בגלל המדרגות שמובילות את האמנים אל הבמה, אבל נראה שאף אחד לא שם לב שבזמן שהלהיט הגדול התנגן עלה אל הבמה זאב נחמה - והצטרף (בערך) לשירה.
הקשר האישי של ג'ימבו ג'יי עם המוזיקה של אתניקס מתחיל עוד מהימים בהם היה חלק מהרכב בשם "הבנים נחמה", אלא שמוזיקלית הקשר בין "ג'סיקה" ו-"BMW שחורה" לרפרטואר של ג'ימבו ג'יי מוטל בספק. ומצד שני, קשה לבוא בתלונות לאמן שרוצה לתת במה לזמר שנערץ עליו. כן היה מהנה לראות הרבה מאוד צעירים בקהל ששומעים כנראה בפעם הראשונה את הלהיטים הישנים של נחמה וקליסקי, ומצטרפים בצורה ספונטנית לפזמונים הקליטים.
בשורה התחתונה המופע של ג'ימבו ג'יי מהודק, סוחף ועושה חשק לעוד. כן מעניין לראות כמה הנבואות שלו על עצמו ("עוד 20 שנה הילדים שהגיעו למופע יזמינו אותנו להופיע בחברות היי טק שלהם") יגשימו את עצמם. ההתפתחות המוזיקלית שלו איטית, אך בהחלט קיימת, ובאה לידי ביטוי בכמה רגעי ניצוצות במופע. אם ימשיך בדרך הזאת, כולנו ניזכר יום אחד בפעם הראשונה שראינו אותו בהופעה עם השיר "תזכרי".