בסוף השבוע האחרון הגיעה לישראל משלחת צרפתית מפוארת: הבמאי איוון אטאל; זוגתו, השחקנית והמוזיקאית שרלוט גינסבורג; ובנם המשותף, בן אטאל. השלושה הסתובבו ברחבי הארץ וממשיכים להסתובב, אבל מוקד הפעילות שלהם היה פסטיבל ירושלים.
גינסבורג הציגה בפסטיבל הקרנות בכורה מקומיות של שני סרטים בכיכובה - "ציפורי לילה", שלא קשור לבן זוגה ולבן שלה; ו"האשמה", שהוא פרויקט משפחתי. איוון אטאל כתב את התסריט, על פי ספרה של קארין טואיל, שיצא בעברית בשם "עניינים אנושים", וגם ביים את הסרט. בן אטאל, בתפקידו הקולנועי הראשון, מגלם בו צעיר פריבילגי התוקף מינית את הבת הצעירה של הבן הזוג החדש של אמא שלו - אותו מגלמת גינסבורג עצמה.
שתי ההקרנות של הסרט בפסטיבל היו מלאות עד אפס מקום (ויש לציין שבאופן כללי, הפסטיבל מפוצץ כאילו לא היתה קורונה). הערב הוא יוקרן גם בתל אביב ובסוף השבוע יעלה בהפצה מסחרית רחבה בארץ. הבוקר, משפחת גינסבורג-אטאל קיימה מפגש עם התקשורת הישראלית ועם התקשורת היהודית-צרפתית בישראל, שמבחינתה בואה לכאן הוא יום חג. תזכורת: איוון אטאל הוא יהודי, שנולד בארץ ועזב אותה לצרפת כשהיה עולל; גינסבורג היא יהודייה מצד האב - המוזיקאי האגדי סרז' גינצבורג, אחת האושיות היהודיות האגדיות בתולדות צרפת.
רצה הגורל ובדיוק בימים אלה מציינים את יום השנה השמונים לגירוש יהודי פריז. איוון ושרלוט הגיעו לכאן גם עם שתי בנותיהן, אליס וג'ו, שהיא בת 11. "תיכננו ללכת ליד ושם היום, אבל אז אמרו לי ש-11 זה גיל צעיר מדי, ואני סומך על העצה הזאת", סיפר איוון. "אנחנו נחזור לכאן כשהיא תהיה מבוגרת יותר ואז נבקר. חשוב לי מאוד שכל דור במשפחה יכיר את הסיפור הזה".
"אבא שלי לבש את הטלאי הצהוב, והוא היה מדבר איתי על הנושא הרבה", מוסיפה גינסבורג. "הוא מת כשהייתי בת 17, אבל הדודות שלי שעברו את המלחמה עדיין בחיים ועדיין מדברות איתי על הנושא. אני לא אדם דתי, היתה לי תקופה מיסטית אבל קשה לי עם דתות. מסורת, לעומת זאת, חשובה לי ומקסימה אותי. יש לי זיקה חזקה לצד היהודי שלי, ולכן מקסים אותי שמבטאים כאן את השם שלי 'גינצבורג' ולא 'גנסבור'. בשום מקום בעולם לא עושים את זה".
גינסבורג היא אחת הכוכבות הגדולות באירופה - שחקנית, זמרת, אייקון אופנה ומה לא. היא גם אחת השחקניות הצרפתיות המוכרות והאהובות בצרפת, אבל היא גם אישה צנועה - צנועה באמת. לכן, החיבוק החם שקיבלה במהלך הביקור בישראל הפתיע אותה. היא לא ציפתה שכל כך הרבה אנשים ידברו איתה על עבודותיה, יבקשו ממנה סלפיז ולעתים אף יביאו לה מתנות. רצה הגורל וביום חמישי האחרון היא חגגה יום הולדת, אז זה בכלל היה נחמד.
"זה לא שבאתי לפה כמתנת יום הולדת כדי לקבל חיבוק, לא היה לי מושג שמכירים אותי בישראל אז לא תכננתי שככה זה יצא. פשוט באנו להקרין את הסרט בפסטיבל ובמקרה הפסטיבל היה באותו זמן כמו היום הולדת", היא אומרת. "היום הולדת שלי היתה בחמישי. הפסטיבל נפתח באותו יום, אבל לא היינו בירושלים. רציתי לחגוג את יום ההולדת במדבר, אז היינו בנגב. אנחנו משפחה של חמישה וזה קצת אישי מה שאספר עכשיו, אבל מזמן לא נסענו יחד כמשפחה אז היה נחמד לטייל פה יחד".
אני עוקב אחריך באינסטגרם וראיתי שהעלית המון תמונות מפה.
"הייתי מצלמת הרבה בגיל 16, ואז הפסקתי. אחותי (קייט) היתה צלמת, והיא מתה לפני כמה שנים. אחרי המוות שלה, התחלתי לצלם שוב".
גינסבורג ביקרה כאן כמה פעמים בעבר, כולל בשנות התשעים כשאטאל הצטלם לסרט "הפטריוטים", אבל לא היתה כאן 15 שנים. "רציתי מאוד לחזור כי יש לי זיכרונות קסומים. רציתי גם ספציפית לבוא לפסטיבל ירושלים. אמא שלי (ג'יין בירקין) היתה כאן בעבר, ובשנה שעברה הוא גם הקרין את הסרט שעשיתי עליה. רציתי גם לבקר בתל אביב כי שמעתי כל כך הרבה עליה ועל חיי הלילה שלה, ובין ההקרנות בירושלים גם הספקנו לקפוץ לשם. לא ראיתי הרבה אז תשאל אותי מה אני חושבת".
ובכל זאת אפשר לשאול מה הפתיע אותך?
"זה קצת מביך. אני מעריצה של השף הישראלי יותם אוטולנגי, אבל מתברר שהוא פועל רק בחו"ל ובכלל אין לו פה מסעדה!".
עם כל הכבוד לשאלות הפרובנציאליות, אנחנו פה גם לדבר על "האשמה" - סרט מדובר, שהתחרה בשנה שעברה בתחרות הרשמית בפסטיבל ונציה, ובנוסף לגנסבורג מופיעים בו גם כמה מהשחקנים הגדולים בצרפת, למשל פייר ארדיטי ומתייה קסוביץ'. הוא גם סרט טעון, שעוסק בסוגיה רגישה כמו תרבות האונס ועושה זאת בצורה מורכבת שמציגה את כל נקודות המבט, כולל של האנס עצמו, שטוען לחפותו, ושל אמא שלו, שמצדדת בו במהלך המשפט.
לגלם אמא של אנס זה תמיד קשה, כשאת האנס מגלם הבן שלך במציאות - זה מן הסתם קשה עוד יותר. אני שואל את גינסבורג אם זה התפקיד המורכב בקריירה הארוכה והפורייה שלה. "אני לא משווה תפקידים, אני תמיד חושבת רק על התפקיד האחרון שעשיתי", היא אומרת. "זה תפקיד שעניין אותי, בגלל התהליך שהאימא עוברת. בהתחלה היא מצהירה על עצמה כפמיניסטית, אבל כשמאשימים את הבן שלה באונס, פתאום היא כבר לא כל כך נחרצת".
לא חששת שיגידו כי הסרט חותר תחת כל הערכים של ה-MeToo בגלל שהוא מציג את נקודת המבט של האנס?
"בגלל שאני אישה, שואלים אותי הרבה שאלות על MeToo. אני תמיד אומרת שאני לא יכולה לקחת צד אחד בסיפור הזה, התמונה מורכבת יותר וזה מה שאני אוהבת בסרט, שהוא מציג את התמונה על כל הגוונים שלה. הספר מתמקד בדמות של האנס, אבל הסרט הרבה פחות בעייתי מהבחינה הזו כי הוא מציג את נקודת המבט שלו, אבל אז מרחיב באותה מידה על נקודת המבט של הצעירה שהוא תקף".
שיתפת פעולה מקצועית גם עם אבא שלך. איך היה לשחק עם הבן שלך?
"בכל הקשור לאבא שלי, הזיכרונות הכי יפים מבחינתי הם מהרגעים שעבדנו יחד. ידעתי שלא יהיה קל לעבוד עם הבן שלי, אבל שבדיוק בגלל זה, התגמול יהיה הרבה יותר מספק. העבודה המשותפת איתו נתנה לי כל כך הרבה, ומעבר לנושאים הרגישים של הסרט, יש בו סצינה שבה הוא מנגן בפסנתר, והיה לי כל כך מרגש כאימא לשמוע אותו עושה את זה".
נחזור לשאלות הפרובנציאליות: שיחקת השנה בעיבוד הצרפתי לסדרה הישראלית "בטיפול". איך היתה החוויה?
"קשה, אני לא רגילה לסדרות, כי לא הופעתי בטלוויזיה חוץ מאשר בתפקיד עצמי בפרק אחד של '10 אחוז'. לא הייתי רגילה לקצב ולכמות הטקסטים, אבל זה היה מרתק. היה תענוג לעבוד עם המפיקה של הסדרה, הישראלית יעל פוגל, שכיכבתי אצלה ב'העץ' ואני מכירה אותה עוד מאז שהיתה המורה לעברית של איוון ב'הפטריוטים' בשנות התשעים. במהלך העבודה על הסדרה פגשתי גם את חגי לוי. לא היה לי מושג שהיוצר של 'הרומן' שאני כל כך אוהבת גם עשה את 'בטיפול'. הוא כל כך מוכשר ואני מקווה שעוד נעבוד ביחד".
אולי גם מילה על "ציפורי לילה" שמוקרן בפסטיבל?
"הצילומים היו קשים כי זה היה בזמן הקורונה. אי אפשר היה ללכת לשתות בסוף היום - רק לעבוד. זה סרט מאוד יפה ומיוחד, אבל אני רואה פה שאיוון לא אוהב שאני מדברת על סרט אחר, אז פשוט תראו אותו במקום שנדבר עליו".