סוזן ז'ואנה למדה באחד מבתי הספר היוקרתיים למשחק בצרפת והשתתפה בכמה הצגות תיאטרון, אבל מעולם לא הופיעה בסרט, אפילו לא בתפקיד ניצבת. זה השתנה כשאיוון אטאל בחר בה לתפקיד הראשי בסרטו המדובר "האשמה", שנבחר לתחרות הרשמית של פסטיבל ונציה בקיץ האחרון. ההופעה שלה כל כך מרשימה והנוכחות שלה כל כך חזקה, שקל להבין מה הבמאי מצא בה וקשה שלא להכריז "כוכבת נולדה". גם האקדמיה הצרפתית לקולנוע הסכימה עם ההצהרה הזו ובחרה את השחקנית הצעירה, בתחילת שנות העשרים לחייה, כאחת התגליות הגדולות של השנה.
בסוף השבוע הקרוב, יערוך "האשמה" את הבכורה הישראלית שלו במסגרת פסטיבל הקולנוע ירושלים, ולאחר מכן גם בסינמטק תל אביב, לפני שיזכה להפצה מסחרית רחבה בשבוע הבא. אטאל, שנולד בתל אביב ועבר לצרפת בגיל צעיר, יגיע להקרנות יחד עם משפחתו הנוצצת - זוגתו, השחקנית והמוזיקאית שרלוט גינסבורג, ובנם המשותף בן אטאל. שניהם מככבים בסרט בצד ז'ואנה ובצד מיטב השחקנים והשחקניות בצרפת. "הלוואי שהייתי באה גם כן, אני מתה לבקר פעם בישראל", אומרת ז'ואנה בריאיון לוואלה! תרבות, המתקיים לרגל ההקרנות בארץ. (ההקרנות בסינמטק ירושלים: בשישי 22.7 ב-17:00 ובשבת 23.7 ב-12:45. נותרו מעט כרטיסים ואפשר לרכוש אותם כאן. בסינמטק תל אביב ההקרנה היא בראשון 24.7 ב-20:00 והכרטיסים כאן).
כמו רבים מן הסרטים הבינלאומיים שיוקרנו בפסטיבל, גם "האשמה" עוסק באלימות מינית נגד נשים. במקור הוא נקרא "Les Choses humaines", "הדברים האנושיים", והתסריט שלו מבוסס על ספר בשם זה של קארין טוויל, שיצא בעברית בהוצאת אריה ניר בתרגום שי סנדיק. בן אטאל מגלם בו צעיר פריבילגי, לא יהודי, שנולד עם כפית של זהב בפה - אביו, אותו מגלם השחקן הוותיק פייר ארדיטי, הוא מאנשי הטלוויזיה הבכירים, העשירים והמקושרים בצרפת.
הצעיר סיים זה עתה את לימודיו באוניברסיטה יוקרתית בארצות הברית, וחוזר לצרפת כשכל עתידו לפניו. הוא פוגש את אמא שלו, בגילומה של גנסבורג; את בן הזוג החדש שלה, יהודי מסורתי שמגלם מתייה קסוביץ', ואת בתו - נערה בת 17 אותה מגלמת ז'ואנה. השניים הולכים יחדיו למסיבה, והבחור הרעיל ושיכור הכוח, שבטוח כי מגיע לו הכל, תוקף אותה מינית במסגרת התערבות דוחה עם חבריו, וכשהיא מגישה נגדו תלונה למשטרה, טוען כי הכל נעשה בהסכמה. מכאן והלאה, "האשמה" מלווה את קרב הגרסאות ביניהם.
אין ספק כי "האשמה" עוסק בנושא חשוב, השאלה היא איך הוא עושה זאת. האם זה לא בעייתי שהוא מציג את הפרשה הזו כסיפור של "המילה שלו מול המילה שלה"? האם באמת נכון לבנות את התסריט כ"רשומון" בקונטקסט כזה, וליצור איזושהי אמביוולנטיות כלפי האמת של הקורבן? והאם זה לא בעייתי שהעלילה מתמקדת בדמותו של התוקף לא פחות מאשר בדמותה של מי שתקף? האם זה לא עלול לעורר אמפטיה והבנה כלפי האנס?
"אני לא אשקר, בהתחלה התסריט הרתיע ואפילו החליא אותי", אומרת ז'ואנה, "אבל כשקראתי אותו עד הסוף, הדעה שלי השתנתה. זה סרט פמיניסטי, שמבקר את החברה שלנו ואת תרבות האונס. בסופו של דבר, אין בו שום אמביוולנטיות לגבי מה שקרה בינו לבינה. הדבר האחרון שהסרט היה רוצה זה לעשות משהו שיגן על עברייני מין".
"זה חשוב שהסרט מציג לנו את נקודת המבט של האנס, כי כך אנו מבינים מה מזין אנשים כמוהו, וזה גם חשוב שעבריין המין הוא ילד טוב ירושלים - עלם חמודות, תלמיד מצטיין, מבית טוב. יש תפיסה שגויה בחברה כאילו שאנסים הם פסיכופתים שתוקפים אותך ברחוב. הם לא. גם אח שלנו יכול להיות אנס, גם השכן שלנו יכול להיות אנס. יש גם כאלה שמנסים למכור את השקר כאילו אנסים הם תמיד בני מיעוטים מרקע סוציו-אקונומי נמוך. גם זה לא נכון, והסרט מראה שעברייני מין הם לא פעם ילדים לבנים ועשירים. החולי בחברה שלנו עמוק ונובע מדברים כמו תפיסה לא נכונה של מה זו הסכמה. על זה הסרט מדבר. צריך לצפות בו כדי להבין את זה ולצפות בו עד הסוף. זה סרט שחותר לתקן את מה שמעוות בחברה שלנו, אחרת לא הייתי משתתפת בו".
ז'ואנה מספרת כי הניסיון התיאטרלי שלה תרם לעיצוב תודעתה הפמיניסטית. "השתתפתי בהפקה של 'הקפריזות של מריאן', ויש שם רגע שבו שואלים מה זה אומר להיות אישה, אז שאלתי את עצמי את השאלה הזו ועניתי לעצמי שמדובר במשא כבד", היא אומרת. "אני בטוחה שגם לגברים קשה בעולם שלנו, אבל אי אפשר להשוות. אני חושבת שהרבה פעמים משתמשים בנשים בתור פסל, בתור חפץ, בתור ייצוג של משהו ולא בתור דבר אמיתי. זו אחת הסיבות שאני לא אוהבת להשתמש ברשתות החברתיות: אנחנו צריכות למכור שם את עצמנו ואת הגוף שלנו, בעיקר אם אנחנו נשים ובעיקר אם אנחנו שחקניות. גם גברים צריכים לעשות את זה - אבל שוב, לא באותה מידה. אין לי ביקורת כלפי מי שכן משתמש באינסטגרם, אבל אני פשוט לא מסוגלת".
בלי שום קשר לכל הדברים האלה, מעניין לציין כי "האשמה" הוא מעין מפגש של פסגה של מיטב השחקנים היהודיים בצרפת. שרלוט גינסוברג ובנה בן אטאל, פייר ארדיטי ואחרים - כולם יהודים, אבל מגלמים דמויות לא יהודיות. דווקא ז'ואנה, שמשפחתה נוצרית, מגלמת יהודית ועוד כזו שמגיעה מרקע דתי. "לא הרגשתי לרגע שיש איזה הבדל תרבותי ביני לשחקנים אחרים, והנושא בכלל לא עלה. לצערי, משפחת אטאל גם לא הזמינה אותי לארוחת שבת, למרות שהם מבשלים מעולה", היא אומרת בחיוך. "זה מעניין שהכל הפוך בליהוק: שבן מגלם צעיר לא יהודי ואני מגלמת צעירה יהודייה. חלק מהמשפחה שלי קתולית אדוקה, אז אני יכולה להתחבר למקום הזה של אמונה".
תפקיד קולנועי ראשון זה תמיד מלחיץ. כשזה תפקיד ראשי, ועוד בסרט כל כך נפיץ, אני מניח שזה היה קשה פי כמה.
"זה היה מלחיץ מאוד. קיבלתי כמה עצות טובות. מצד אחד שיננתי את הטקסטים שלי מאות פעמים, ומצד אחר אמרו לי לנקות את הראש, ולחשוב גם על דברים אחרים בזמן הצילומים כדי שאיראה ספונטנית וטבעית יותר. איוואן גם עזר לי להיפטר מכל מיני מניירות תיאטרליות. למדתי למשל לדבר בקול רם פחות. אתגר נוסף היה שהדמות שלי בת 17, כלומר צעירה ממני. אני חושבת שאני נראית צעירה מגילי, ובכל זאת היה צריך לרמות קצת כדי שיאמינו שאני נערה. אולי הדבר הכי חשוב היה עצם העובדה שבחרו בי לשחק בצד שחקנים ושחקניות כאלה. זה נטע בי המון ביטחון ועזר לי להאמין בעצמי".
עברת הרבה דברים עם הסרט הזה. איך את מסכמת את החוויה?
"אני אדם שאוהב להיות בבית, אז לנסוע איתו לוונציה היתה מבחינתי חוויה מיוחדת מאוד. גם לראות את הפרצוף שלי ומתחתיו כתוביות באנגלית ובאיטלקית - היה מוזר ולא רגיל. לפני הסרט הזה, חשבתי שארצה לעשות רק תיאטרון, אבל עכשיו אני רוצה לעשות עוד סרטים וכבר יש לי פרויקט בקנה. הוא הרבה יותר קליל מהסרט הזה".
יש משהו שמרגש אותך באותה מידה כמו לשחק?
"לא, אולי רק החיים עצמם, אבל אין שום אמנות שמסעירה אותי כמו משחק".