בלש תרבותי גדול הוא כזה שמצליח להאיר את החברה שבה הוא חי, ולהבין את ערכיה טוב ממנה. הוא מזהה את הריקבון המוסרי, את חולשות האופי, את מה שמסתתר מאחורי הפרצוף המכובד שעוטים אנשים.
איזי בכר, גיבור "מנאייכ" בגילומו של שלום אסייג, הוא בלש גדול. הוא כבש את לב הישראלים כי הוא פרצופה של המדינה: כועס עם כל הלב, מאלתר, לא יכול לשתוק מול השחיתות גם כשהיא מגיעה מהאנשים הקרובים אליו ביותר, מחבריו הטובים ביותר ומהקולגות לעבודה. עזבו שחיתות: בעיני איזי - אדם שבניגוד לשמו שום דבר לא הולך לא בקלות ולא לוקח שום דבר בקלות - החטא החמור ביותר והבעיה החברתית העמוקה ביותר בישראל הם הההתקרנפויות. לעומתו, ברק הראל ושוטרי תחנת ראשון לציון, הם יותר תמרורי אזהרה מאשר דמויות: כך נראית חברה שוויתרה על עקרונותיה. גם שאר הדמויות נלחמות על הצורך לשמור על עצמן בין כוחות חזקים ומפחידים יותר.
הנושאים האלה עמדו בלב העונה השנייה של "מנאייכ", שהסתיימה אתמול - ספוילרים מכאן ואילך - בעוד נסיגה מפוארת של המדינה מהתיק נגד ברק. בעונה הזו, בה המשיך להתנהל משחק החתול והעכבר האינסופי בין איזי וברק, ביססה הסדרה את העולם העשיר שלה, מרובה הדמויות והאינטרסים באופן כה חריג ליצירה ישראלית.
לפרקים, שני הגיבורים המרכזיים - כמו גם השלישית, טל בן הרוש, שבעונה הזאת נותרה מעט בצד ההתרחשויות המרכזיות - פינו את מקומם לדמויות אחרות. בין התפקידים המיוחדים של העונה השנייה חייבים לציין את גילי שמעיה האימפולסיבי (אבי סלמה הנפלא), ירושלמי הביורוקרט הנחוש מרשות המסים (בן יוסיפוביץ', שנראה שאין סדרה טובה שהוא לא נמצא בה) ולאון בכר, האב המריר של איזי (מכרם חורי בעוד הופעה אדירה). מלבד המשחק המעולה, אלה בדרכם מגלמים במשולש של "מנאייכ" קודקודים שלא רואים בעיניים - החוקר העקשן, העבריין שאין לו שום קווים אדומים, ובראש - השוטר לשעבר שסרח, שחצוי בין הצדדים.
גם בעונה הזאת, למרות כל ההתרחשויות הסוערות, מילת המפתח של "מנאייכ" היא איפוק, במשחק, בהתנהלות, בקידום התכנית הגדולה. אלה מגיעים לשיא אצל ברק הראל, שמזיז את השחקנים על הלוח בשקט וקור רוח כמעט פסיכופתי, עד שהוא מתגלה באכזריותו, בהופעה נפלאה של עמוס תמם. חנן סלמה הילדותי לא יכול לשרוד באימפריה הזו, ולכן קל להקריב אותו.
האיפוק הזה מגביר עוצמות שקטות, בסדרה שכמעט אין בה קתרזיס, אלא בעיקר עוד מכה ועוד מכה לגיבוריה הסיזיפיים, שמגלגלים לנצח את החקירה למעלה הגבעה רק כדי להתחיל את הטיפוס מההתחלה עם עוד צלקות ועלבונות. במובן הזה, מלנכוליה כללית ממשיכה לרחף מעל "מנאייכ", וסוד הכוח שלה טמון בשילוב מושלם של הדכדוך הכללי עם פרודיה חדה ומושחזת, בין אם זה שאול כץ, קריקטורה מופלאה של קצין בכיר לשעבר (רמי הויברגר באחד התפקידים הטובים בסדרה), חיבתו של המפכ"ל דודו עיני (ששי סמוכה) למאפים, העיתונאית החלולה סוזי אמיתי (יעל איתן), שלל תפקידי האורח המשעשעים וכמובן פרקליט המדינה קובי הוניג (נבו קמחי), האובססיבי לשחיתות של ראש הממשלה, דמות בדיונית כמובן.
זה המקום להזכיר את השיחה הפוליטית סביב "מנאייכ", רק כדי להגיד שהעיסוק בכך מוגזם. הפרודיה על חקירות ראש הממשלה כל כך שקופה, כל כך מצחיקה, ומי שנבהל ממנה מפספס שהבדיחה היא על חשבונו. הריקבון שמגוללת "מנאייכ" גדול מהיריבות בין ימין ושמאל, וממילא האינטריגות, האינטרסים והמתיחות בתוך רשויות התביעה והחוק, המניפולציות והעיסוק במשפט במקום במוסר נמצאים בליבן של סדרות משטרה רבות מכל העולם. זה המבט הישראלי, שרואה הכול במשקפי בעד ונגד נתניהו, שהופך את האלמנט הזה לפוליטי - אבל אין בזה באמת צורך. ובכל מקרה, מי שיתעקש יוכל לבנות קייס שלם על הנטייה האמיתית של הסדרה לכל צד שהוא. העולם שלה יותר מורכב ועמוק מהשיחה המעייפת והקבועה של הטוויטר.
העולם הרב-גוני הזה, שבנה רועי עידן במיומנות, הוא זה שמאפשר את ההמשכיות של "מנאייכ" לאורך זמן, אבל במהלך העונה תהיתי אם היא לא קרובה למיצוי: משחק החתול והעכבר מתחיל לחזור על עצמו, וממילא אין בסדרה תעלומות חדשות כמעט - אלא רק מרדף שנמשך ונמשך. האם המערכה הרגשית בין איזי וברק יכולה עוד להתקדם? אחרי שזה כמעט לא קרה לאורך העונה, שני פרקי הסיום הוכיחו שיש לה עוד הרבה בה למכור.
זה התחיל בפרק 9 המעולה, כולל הסצינה הטרנטינואית בחנות הדיג (האם עזרא פלאח חייב להיפצע ברגלו בכל עונה?) דרך השיחה בין איזי ותמיר שמעיה, שבה מגלה הגיבור שחברו-יריבו תמיד שמר עליו, ועד הפיתרון המבריק של הפינאלה, שמבטיח שבעונה הבאה החיכוך בין השניים ויחסי השנאה-אהבה יהיו אינטנסיביים מתמיד. סביר שגם הפעם זה ייגמר בדם.