פסטיבל הקולנוע ירושלים יצא לדרך בסוף השבוע, ואיתו גם התחרות העלילתית המקומית - אירוע דגל של התעשייה הישראלית. שלושה סרטים מתוך שבעה בסך הכל כבר הציגו כאן: "יוני אפס", "עקרה" ו"אזרח מודאג". אפשר להגיד שכל אחד מהם הביא איתו תרומה כלשהי.
מאחורי כל אחד מן הסרטים עומד במאי עם פרופיל שונה לחלוטין. היוצר מאחורי "יוני אפס", למשל, בכלל לא ישראלי - מדובר בג'ייק פאלטרו, קולנוען אמריקאי-יהודי (ואח של גווינת) שהגיע לכאן לצלם סרט עלילתי, בהתבסס על תסריט שכתב עם תום שובל, אחד היוצרים הצעירים הפעלתנים והמוערכים בקולנוע המקומי. צריך להבהיר שמלבד האזרחות של היוצר, מדובר בסרט ישראלי לכל דבר, שגם מתחרה השנה על פרס אופיר.
אם מישהו בנה על זה, אז צר לנו לאכזב: גווינת' פלאטרו לא מופיעה בסרט הזה (או בכל סרט אחר כרגע). תחת זאת, השניים ליהקו שלל שחקנים ישראלים מובילים, בהם יואב לוי, צחי גראד, יעקב זאדה דניאל וג'וי ריגר. אלה מרכיבים פסיפס של דמויות שהיו קשורות בדרך כזו או אחרת להליכי מיצוי הדין עם אייכמן: למשל, בניית התנור שבו שרפו את גופתו. במקור אגב, הסרט נקרא "התנור", וגם בלי השימוש בשם הזה הוא נותר אחד הסרטים המורבידיים שנראו כאן לאחרונה.
הדרמה הזו הגיעה לירושלים לאחר בכורה עולמית בפסטיבל קרלובי וארי, והקרנות הבכורה שלה מתקיימות במלאת שישים שנה להוצאתו להורג של אייכמן. אחרי כל כך הרבה זמן, אפשר אולי היה לחשוב שכבר אמרנו הכל על הנושא, אבל זה ממש לא נכון. "יוני אפס" פורץ דרך במובנים רבים. כך למשל, זה הסרט הישראלי העלילתי הראשון שמכניס את השיח העדתי לדיון במורשת השואה. באופן חריג יחסית לז'אנר, הרבה מהדמויות כאן מזרחיות. למשל, השומר שמפקח על אייכמן, בגילומו של יואב לוי. הוא מתגלה כמזרחי בעצמו, שמסרב לאפשר לאשכנזיים להתקרב לפושע הנאצי.
כשאייכמן זקוק לתספורת, השומר משגיח שהספר יהיה מזרחי - כי ספר אשכנזי יהיה בסבירות גבוהה שורד שואה, ואי אפשר לסמוך עליו שיתאפק ולא ישתמש במספריים שלו כדי לנקום באייכמן לפני הוצאתו הרשמית להורג. וכך, ממחיש הסרט כיצד המזרחיים הם נוכחים-נפקדים בנרטיב השואה הישראלי. גם כשנותנים להם מקום, מתייחסים אליהם בתור ניצבים בעלילה בלבד, ומניחים שאין להם שום מטענים רגשיים והיסטוריים כלפי הנושא.
"יוני אפס" מחזיר את המזרחיים לתוך הסיפור הזה, והוא עושה גם עוד דברים. כך, למשל, התסריט מעלה לדיון את הבעייתיות ההלכתית והאתית בשריפת הגופה של אייכמן, שאילצה את מדינת היהודים לעבור על האיסור ההלכתי לשרוף לגופות, ולבנות לשם כך תנור מהסוג שבו נאצים שרפו יהודים. לא זכורים לנו הרבה סרטים עלילתיים תוצרת הארץ שהעזו לצלול לתוך הסוגיות המורכבות והרגישות האלה. כנראה שהתרבות הישראלית היתה זקוקה לבמאי אמריקאי כדי לפתוח את תיבת הפנדורה.
"יוני אפס" לא אחיד ברמתו. יש בו גם קטעים טובים פחות, ולפעמים נראה שהבמאי לא היה בשליטה מלאה על השחקנים שלו - אולי בגלל מכשול השפה. למרות זאת, מדובר בסרט עשיר וחכם מתחילתו ועד סופו, שמתפקע מרעיונות, ויהיה מעניין לדון בו בהרחבה כשיעלה בהפצה מסחרית רחבה. נציין גם שזו דוגמה נדירה לסרט שצולם בפילם, בידי המאסטר ירון שרף, וזאת כמחווה לתקופה שבה הוא מתרחש, ימים יפים שבהם היו מצלמים סרטים בפילם ומדפיסים עיתונים כמו "העולם הזה", שהגיליונות שלו מככבים לאורך העלילה.
את "עקרה" ביים מרדכי ורדי, שהוא גם רב הקיבוץ ראש צורים. אין הרבה מדינות בעולם בהם במאים הם רבנים, או בכלל אנשי דת, וזה עוד ייחוד יפהפה בפסיפס הנדיר ומעורר ההשראה של הקולנוע הישראלי.
זה סרט שנעשה מתוך החברה החרדית, אבל לא מהסס לתקוף אותה. כמשתמע משמו, הוא עוסק בזוג חשוך ילדים, אך השם שלו קצת מטעה, כי הוא מסתיר את התפנית העלילתית המרכזית, שמתרחשת כבר בתחילה ולכן אפשר לחשוף אותה. במסגרת המאמצים שלה להביא ילד לעולם, הגיבורה שלו פונה לכל מי שרק מציע עזרה, ולמרבה הצער יש מי שמנצל את המצוקה שלה. אחד מהם מתחזה לאיש ירא שמים שמציע פתרונות קסם, אך מתגלה כטורף מיני שתוקף אותה.
הסרט שובר טאבו ומדבר על אונס בחברה החרדית, וגם מראה שבתגובה למעשה, רבים בסביבתה של הגיבורה בוחרים לנקוט בהאשמת הקורבן, ובאים אליה בטענות במקום למצות את הדין עם התוקף או לדאוג שמקרים כאלה לא יחזרו על עצמם. הצופה החילוני אולי יפטיר כאן מילים ביקורתיות על העולם האורתודוקסי, אבל שקודם כל יסתכל במראה וישאל את עצמו האם בסביבה החילונית אנחנו מגיבים למקרים כאלה בצורה ראויה יותר.
הסרט מתפרש על פני 108 דקות. לעתים הן מונוטונית, אבל בסך הכל הצפייה מרתקת וחושפת אותנו לעולם ומלואו ולשאלות הלכתיות מעניינות. מוטיב חוזר כאן הוא סצינות של תקיעה בשופר ודיאלוגים על "תוקע" ועל "תקיעות". לאורך השנים ראינו בקולנוע שלל סמלים פאליים, אבל הסימבוליקה המסוימת הזו לא זכורה לי, והיא מוסיפה לתוצאה עוד קצת בוטות וייחוד. כרגיל בז'אנר, רוב השחקנים הם חילונים גמורים שמשחקים חרדים - למשל מילי עשת, יואב רוטמן, גיל פרנק ונבו קמחי. כולם עושים עבודה מעולה.
אגב, בין הנוכחים בהקרנה היה גם השר חילי טרופר. היו ימים בהם שרות תרבות היו מנצלות את הבמה הזו בצורה הפגנתית ורותמות אותה לצרכים הפוליטיים שלהן, בלי כמובן לראות את הסרט. הוא עושה את שלו בצנעה ועושה רושם שגם מתוך עניין אמיתי.
ונסיים בדובדבן שעל הקצפת: "אזרח מודאג" של עידן חגואל, שהוא אחד מן הסרטים הישראלים הטובים של השנים האחרונות, ויהיה מוזר מאוד אם ייצא מהתחרות בלי אחד הפרסים המרכזיים.
זה סרט שונה עד מאוד מ"עקרה", אבל נקודת המוצא שלו דומה: סיפורו של זוג המחליט להביא ילד לעולם. במקרה זה, מדובר בזוג תל אביבי גאה, חילוני, ליברלי בעיני עצמו ופריבילגי, והם עושים זאת בהליך פונדקאות. השניים דואגים לעצים יותר מאשר לבני אדם. הם גרים בנווה שאנן ושותפים אקטיביים לג'נטריפיקציה של המקום. כשאחד מהם רואה פועל זר נשען על עץ, הוא ממהר להתקשר לרשויות , מבלי לחשוב על השלכות התלונה שלו, ועל המחיר הגבוה שמהגרים משלמים בגלל עניינים פעוטים.
רצה הגורל ו"אזרח מודאג" מזכיר את "משולש העצבות", הסרט השוודי זוכה דקל הזהב שפתח את הפסטיבל והותיר את הקהל על הרצפה. הוא דומה לו בחוש ההומר האירוני ובאלימות שמתפרצת מתוכו, בעיסוק בפער בין אנשים שיש להם הכל ואלה שאין להם כלום, ואפילו בהעמדת המצלמה ובשימוש במוזיקה. הוא גם מוסיף לו כמה שאלות: כך, לדוגמה, חגואל מתאר כיצד גברים משתמשים באקטיביזם פוליטי כדי לעורר את הליבידו המיני שלהם. כך או כך, זה סרט סוחף מהדקה הראשונה ועד האחרונה, וישבתי מולו נפעם. מצטער, אבל אין לי אף מילה רעה להגיד.
את התפקיד הראשי בסרט מגלם שלומי ברטונוב, אותו במקרה הזדמן לי לראות השבוע גם בהצגה "השחף" בתיאטרון גשר, והוא לא צריך אותי כדי לדעת שהוא אחד השחקנים הצעירים הטובים בישראל.
מילה לסיום: נכון, היו כאן גם כמה הקרנות חצי-ריקות, אבל גם בקאן זה קורה. רוב ההקרנות פה היו מלאות עד אפס מקום, ואפשר כבר להכריז שהפסטיבל הצליח איכשהו להקים את עצמו על הרגליים ולהתאושש מנזקי הקורונה.
ההקרנה של הדוקו השמימי "הללויה: לאונרד כהן, מסע, שיר" היתה כה מפוצצת, עד שהייתי צריך להתחנן כדי להיכנס, ורק ברגע האחרון הצלחתי להשתחל פנימה. לא התבאסתי מן ההמתנה, אלא התרגשתי שזה המצב. אם אנשים עוד נאבקים על מקום כדי לראות סרט תיעודי על מסך גדול, כנראה שעוד יש עתיד לקולנוע, והעתיד הזה כרגע בירושלים. הללויה!