"בגלל שאני ערבי, מצפים ממני לעשות סרטים בסגנון המאמרים של גדעון לוי"

תאופיק אבו ואיל הפך לסנסציה של הקולנוע המקומי לפני כעשור וחצי הודות ל"עטאש - צימאון". לקראת הקרנת עותק מחודש של הסרט בפסטיבל ירושלים במסגרת חגיגות חמישים שנה לבית הספר לקולנוע באוניברסיטת ת"א, הוא מספר כיצד הקומוניזם הציל את חייו ולמה לא יעשה יותר סרטים

27/07/2022
טריילר הסרט "עטאש - צימאון" (יונייטד קינג)

תחילת שנות האלפיים היו תור זהב של הקולנוע המקומי, וב-2004 הגיע אחד מרגעי השיא - "עטאש: צימאון". סרטו הארוך הראשון של תאופיק אבו ואיל בא משום מקום, אבל סחף את העולם, כשזכה בפרס איגוד המבקרים בפסטיבל קאן ובעוד שלל עיטורים מקומיים ובינלאומיים, עורר תהודה גדולה והוכתר מיד כקלאסיקה עכשווית. הישג מרשים במיוחד בהתחשב בחוסר ניסיונו ובגילו של הבמאי, שהיה אז בשלהי שנות העשרים לחייו.

השבוע, זוכה הסרט לכבוד נוסף: פסטיבל הקולנוע ירושלים יציג בהקרנת בכורה חגיגית עותק מחודש שלו, וזאת במסגרת מפעל הרסטורציות של ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים, הדואג לשמר את מיטב הקלאסיקות המקומיות. "עטאש - צימאון" הוא הסרט הטרי ביותר שזוכה לכבוד הזה. לשם השוואה, יחד איתו הפסטיבל יציג השנה במסגרת הזו את "חור בלבנה", שנעשה כארבעים שנה לפניו.

במקרה של "עטאש - צמאון", הרסטורציה היא פרויקט משותף של הארכיון בירושלים ושל בית הספר לקולנוע וטלוויזיה על שם טיש באוניברסיטת תל אביב, החוגג השנה חמישים שנה להיווסדו. אבו ואיל למד בו, כמו גם צלם הסרט אסף סודרי, והם נפגשו במהלך הלימודים והפכו לאחת הגאוות הגדולות של המוסד.

זוכה לכבוד באותה נשימה עם אורי זוהר. תאופיק אבו ואיל(צילום: יונתן בלום)

"עטאש - צימאון" הוא אחד הסרטים הראשונים שנעשו כאן בשפה הערבית, ואבו ואיל היה בזמנו אחד הסטודנטים הפלסטינים היחידים בחוג לקולנוע. "הרקע שלי היה שונה מזה של רוב התלמידים", הוא אומר בריאיון לוואלה! תרבות. "גדלתי באום אל פאחם, במשפחה מרובת ילדים מרקע סוציו-אקונומי לא גבוה. תמיד היה ברור שאלמד 'מקצוע', למשל שאלמד להיות מהנדס. ההחלטה ללמוד קולנוע היתה נועזת, כי זה לא היה חלק מהנוף שגדלתי בו, ובאמת עמדתי ללמוד דברים אחרים - מדעי המחשב או פיזיקה. החלטתי ללמוד קולנוע רק ברגע האחרון, אחרי שכבר סגרו את ההרשמה, והכניסו אותי דרך ועדת חריגים. היה פער גילאים ביני לתלמידים האחרים, כי הם כבר שירתו בצבא וטיילו בעולם, ואני הייתי בן 19. היה גם פער תרבותי, כי קולנוע לא היה חלק מהחיים שלי, ראיתי סרטים בטלוויזיה, לא יותר".

אבל קראת המון ספרים, בטח יותר מהרבה תלמידים אחרים.

"המשפחה שלי היתה ענייה, אבל קומוניסטית, ובגלל זה תמיד היו מסביבי ספרים. קומוניסטים צורכים הרבה ספרים - בסיס הקומוניזם הוא בתיאוריות ביקורתיות על החברה והשיטה וקריאה חתרנית של ההיסטוריה והתרבות במטרה לשנות אותן, אז ספרים זה כלי העבודה החשוב ביותר שלך כקומוניסט. בזכות הקומוניזם היתה לי נגישות לספרים מכל הסוגים - לא רק ספרות ערבית, אלא גם צ'כוב וכדומה. הקומוניזם הציל את חיי, כי הספרות פתחה לי את הראש ונתנה לי כלים אינטלקטואלים שמאוד עזרו לי".

עוד בוואלה!

"לא ידעתי שכל כך אוהבים אותי בישראל, היה מרגש לחגוג פה יום הולדת"

לכתבה המלאה
זוכה פרס איגוד המבקרים בקאן. מתוך "עטאש - צימאון"(צילום: שי פלג)

למי שלא צפה או לא זוכר, נזכיר כי "עטאש - צמאון" עוקב אחר משפחה פלסטינית החיה בישראל. האב נידון להרוג את אחת מבנותיו בגלל אירוע הקשור בכבוד המשפחה, אך מסרב לעשות זאת ובורח איתה ועם זוגתו וילדיו האחרים לחיות בשממה, במקום שבו יהיו מוגנים מהסביבה.

בכך לא תמות הצרות שלהם, כי אב המשפחה הוא פטריארך, השולט בה ביד נוקשה. משפחתו צמאה לשחרור ולחופש, והסרט עוקב אחר הדרך שבה היא מתחילה להניף את נס המרד.

"בהמשך לשאלה הקודמת, אני חושב שיש משהו קומוניסטי בסרט", אומר אבו ואיל. "התמה המרכזית שלו היא המרד והניסיון לכונן סדר עולמי חדש, וזה כמובן קשור לקומוניזם. חוץ מזה, הסגנון שלו אנטי-הוליוודי, מה שבמידה מסוימת הופך אותו לאנטי-קפיטליסטי. הסרט חותר תחת כל הנוסחאות. הוא בונה את הסיפור לאט ובעדינות, כמו בסריגה, כמו כשכותבים ספר. הוא לא יורה זיקוקים לאוויר, ולא מנסה בכוח לתפוס את הגרון של הצופה ולצעוק לו 'הנה דרמה, הנה קונפליקט, אל תדאג, לא יהיה משעמם'. אני לא יודע אם הייתי מעז לעשות כזה סרט היום ואם היו נותנים לי, וגם בזמנו אף אחד לא קפץ על המציאה, והיה קשה למצוא לו הפצה מסחרית".


יש אימרה מפורסמת - מי שלא היה קומוניסט לפני גיל 18 אין לו לב. מי שנשאר קומוניסט אחרי גיל 18, אין לו שכל. מזדהה?

"(צוחק). אני לא מכיר את האימרה הזו, אבל אני יכול להבין אותה. כיום, בגיל ארבעים פלוס, אני כבר לא מתייחס לעצמי כקומוניסט. אני פוסט-קומוניסט. אני לא מאמין במהפכות, אבל תפיסת העולם שלי מתבססת ברובה על תיאוריות ביקורתיות. אני מתייחס לעולם בצורה ביקורתית, ואני חושב שהתפקיד של יצירה הוא לאתגר ולבקר".

מתוך הסרט "עטאש". שי פלג,
סרט קומוניסטי. מתוך "עטאש - צימאון"(צילום: שי פלג)

בפוסט שכתב השבוע בפייסבוק, נזכר אבו ואיל בתהליך החיפושים אחר זירת ההתרחשות לסרט. "לקחתי את חברי ושותפי לדרך אסף דורי אל לשבי"ה נטושה של צה"ל על האדמות 'המשוחררות' באום אל-פאחם. אמרתי לאסף 'נראה לי שהמשפחה שלנו בסרט תגור כאן'. הוא הסתכל עליי ואמר 'בוא נצלם את כל הסרט פה, זה לוקיישן במיליון דולר אחי".

לשבי"ה, למי שבמקרה חי תחת סלע ולא מודע למה שקורה פה, הוא שטח אימון בלוחמה בשטח בנוי, מעין מודל של כפר שבונים אותו באמצע הטבע אך ורק לצרכים צבאיים, אך לא חיים בו אזרחים. "בונים את השטח הזה מהבטון הכי חזק שיש, ואז יש ניגוד בין הבטון למה שמסביבו - העמק הפסטורלי, קו הגבעות, השמים, השביל. מבני הבטון ממש פורצים באלימות לתוך הנוף היפה, והניגוד העוצמתי הזה פיתה אותנו לצלם בתוכו", מספר אבו ואיל. "הכוונה המקורית היתה להוציא בשלב מסוים את המשפחה אל הכפר, אבל אז החלטתי לשכתב את התסריט כך שיתרחש כולו בשטח הזה. רציתי לקחת על עצמי אתגר, ולספר סיפור במקום אחד, בלי לצאת מתוכו".

איך תתאר את שיתוף הפעולה עם אסף סודרי?

"לקח לי זמן למצוא את המקום שלי בלימודי הקולנוע, אבל בסופו של דבר מצאתי את החברים שלי, ובראשם אסף סודרי. הוא לא רק שותף ליצירה, הוא חבר נפש. לשנינו יש תשוקה לאותו סוג של קולנוע - מערבונים, קולנוע איטלקי. 'עטאש - צימאון' מתכתב לדעתי עם הסרטים של האחים טביאני, ועם העיסוק של הקולנוע האירופאי בריקבון המשפחתי. אסף ואני נפש אחת, אנחנו מבינים אחד את השני גם כשיש בעיות, ואז אנחנו מוצאים בקלות יחסית את הפתרונות".

תוכל לספר קצת על תהליך הרסטורציה?

"הרבה שנים רציתי לעשות לסרט רסטורציה, אבל זה עסק יקר שעולה עשרות אלפי שקלים, אז אני שמח שהארכיון והאוניברסיטה הרימו את הכפפה. הסרט צולם בפילם, ועם הזמן חומרי הגלם צברו המון לכלוכים ושריטות. הניקיון הוא עבודת נמלים, עבודה סיזיפית ואינסופית. עכשיו צפיתי בגרסה הכמעט סופית. אפילו אחרי שעבדנו כל כך הרבה, בכל זאת נשארו לא מעט לכלוכים. ככה זה. חוץ מזה, עבדנו על העותק בגרסה גולמית, בלי צבעים, והיינו צריכים לשחזר את הצבעים מחדש. אני שמח על ההזדמנות לעשות את כל זה, אבל התנאים שלנו צנועים. באמריקה, עושים את הרסטורציות באמצעים הרבה מורכבים ויקרים".

כשהבמאי והצלם הם חברי נפש. מתוך צילומי "עטאש - צימאון"(צילום: שי פלג)

איך אתה מסתכל על הסרט כיום?

"זה מורכב. אני לא רוצה להיתלות באילנות גבוהים, אבל פעם שאלו את ברטולוצ'י שאלה דומה והוא אמר 'כשאני מסתכל על הסרט הקודם שעשיתי, אני רואה גופה'. כשאתה מסתכל על סרט קודם שלך, אתה מסתכל על המצב שבו עשית אותו, על המצב הנפשי שהיית בו, על החזון ועל החלומות שהיו לך, ואתה גם מבין איך השתנית ואת הפער בין מי שהיית ומה שאתה עכשיו. בפער הזה יש משהו מטלטל ועוצמתי".

איפה אתה רואה את ההשפעה ואת המורשת של הסרט?

"באופן אישי, אני חושב שהתפקיד שלנו כיוצרים הוא לסלול דרך לאנשים שבאו אחרינו. גם את הדרך שלי סללו אחרים - ראיתי סרטים של איליה סולימאן והם פקחו את עיני. אתה עושה משהו מתוך עצמך וזה נותן תקווה ופותח את הדלת ליוצרים נוספים.

רקוויאם לחלום. מתוך "עטאש - צימאון"(צילום: שי פלג)

כשבע שנים אחרי "עטאש - צמאון", ביים אבו ואיל את סרטו השני, "התפוררות", שכמשתמע משמו עקב אחר הטלטלות שעוברות על בני זוג פלסטינים. זה היה סרט יפהפה, אבל בניגוד לעבודת הביכורים של הבמאי, הוא לא זכה לשום תהודה מקומית או בינלאומית, אולי מפני שהיה אינטימי, רומנטי ואוניברסלי, ולא עסק בפוליטיקה או בסכסוך.

"זה משהו שנתקלתי בו עוד כשהייתי באוניברסיטה", אומר אבו ואיל. "בגלל שאני ערבי, מצפים ממני לעשות סרטים שיהיו בסגנון המאמרים של גדעון לוי. זה קרה לי בישראל, אבל גם עם קרנות אירופאיות. הן הסתכלו על 'התפוררות' ושאלו - 'זה סיפור על זוג שחווה משבר קיומי, אז מה פלסטיני בזה? זה היה יכול להתרחש גם בפריז או ברומא, איפה הסיפור הפלסטיני?' בגלל שנולדתי כפלסטיני, ועוד כזה שחי בישראל, מצפים ממני להיות שגריר, לייצג משהו, אבל אני לא רוצה להיות שגריר. אני אינדיבידואל, ואני בקושי מייצג את עצמי".

"התפוררות" יצא כבר לפני יותר מעשור, ונותר הסרט העלילתי הארוך האחרון של אבו ואיל, שבשנים האחרונות מתמקד בעשייה טלוויזיונית - "הנערים" כמובן, ולאחרונה "עלומים". הוא היה אמור לצלם סרט חדש, אבל בשלב זה ויתר על הפרויקט.

"הלכתי לצלם סרט לפני שנתיים וחצי", הוא מספר, "אבל אז הגיעה הקורונה וטרפה את הקלפים. היא עצרה את המומנטום של ההפקה, וגם כשחזרנו לשגרה, זה כבר לא היה אותו דבר. הקורונה טלטלה לחלוטין את השוק. בכל העולם, ההכנסות של האולמות נחתכו בחצי לפחות. הקהל הבוגר שהיה רואה סרטי איכות התרגל לראות סרטים בטלוויזיה, וכבר אין כל כך מקום לקולנוע אמנותי. אם פעם הוא היה בשוליים, אז היום אפילו זה כבר לא תקף. במאים מדהימים עושים דברים מדהימים, ואז צריכים להתחנן לקהל שיבוא כדי שלא יורידו את הסרט שלהם מהמסכים, אז אין מוטיבציה לביים סרט חדש. אני עובד כעת על סדרה".

ביי קולנוע, שלום טלוויזיה. מתוך "הנערים"(צילום: רן מנדלסון)

ובינתיים, עם עובד פרסמו ספר מאמרים על סדרה קודמת שביימת, "הנערים". זה נדיר מאוד במושגים מקומיים שהוצאה כזו תוציא ספר אקדמי שלהם על סדרה.

"כי הרבה אינטלקטואלים מכל מיני תחומים כתבו על הסדרה, אז מפה באה המוטיבציה להוציא את הספר. לא צריך לאהוב את הסדרה כדי לקרוא אותו, כי יש בו גם מאמרים שמבקרים אותה".

אתה תוהה לפעמים מה היה קורה אם "עטאש - צימאון" היה יוצא בעידן של הרשתות החברתיות? זה הרי סרט נורא ביקורתי, אולי היה עליו עליהום כמו שהיה על "הנערים".

"הוא באמת יצא בתקופה שבה עוד לא היה פייסבוק, מה שנראה היום כמו העת העתיקה, אבל אני חייב להגיד לך שבכל מקרה, אהבו את הסרט בעולם הערבי, מהחברה הפלסטינית בישראל ועד טוניסיה. זה סרט שמתכתב עם ספרות ערבית, עם הגות ערבית, ועם הרבה סוגיות שרלוונטיות לחברה הערבית, וקיבלו אותו בהרבה הערכה ואהבה. הוא ממשיך להשפיע על אנשים ולרגש אותם, וזה מאוד מרגש גם אותי".

"עטאש - צימאון" יוקרן בפסטיבל הקולנוע ירושלים ביום שישי הקרוב (29.7) ב-13:00. פרטים נוספים ראו באתר הרשמי.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully