אל התחקיר של "חשיפה" שום דבר לא היה יכול להכין אותי, ודאי לא הפרסומים המקדימים ברשת על איש עסקים שנחשד ב"הטרדה מינית". "התחקיר שמסעיר את עולם הבידור", הוא כונה בקשת שתים-עשראית, "אימת המפורסמות". הביטויים המגזיניים הוליכו אותי אסוציאטיבית לסטוקר שמחכה לך מתחת לבית, לא שזה כשלעצמו לא גרוע דיו. אבל התחקיר על היהלומן ישראל אור מציג תמונה שלכאורה לא נופלת באכזריותה מהשורה הראשונה של התוקפים המיניים. זה קסטיאל, זה קוסבי, זה הארווי ויינשטיין. זה הכי גרוע שאפשר לדמיין.
התמונה מתבהרת במהלומה אחת לפנים, עם פתיח שמביא בתוך פחות מדקה תיאורים גרפיים של טענות לאלימות ברוטלית ואונס. לפניו מוטב היה לציין אזהרת טריגר (שדווקא כן הופיעה לפני הפרק עם מעין אדם, אגב), אך אוסיף אותה כאן: הטקסט הבא עלול לעורר טריגר אלימות פיזית ומינית, סמי אונס ואונס בכללותו. אם אחרי שתסיימנה לקרוא אותו תחשוק נפשיכן בצפייה בתחקיר עצמו, אולי כדאי שתצטיידו בכדור נגד בחילה.
הגיבורה של התחקיר של אתגר, שהתואר "גיבורה" מתאים לה במלוא המובן, היא הדוגמנית תהילה לוי שהוכתרה למלכת היופי בגיל 18, בסך הכל לפני שנתיים. בדרכן של דוגמניות רבות, היא הובלה ישירות למסיבותיו של ישראל אור, איש עם מספיק כסף כדי להסוות את עברו כמבוקש על שוד בנק (!!!) בארה"ב.
בתעשיית הבידור היה ידוע אור בקסם אישי, מסיבות רוויות סלבס וחיבה לדוגמניות. כשהחלה להירקם מערכת היחסים בינו לבין לוי, היא החשיבה אותו למופלא ביחסו לנשים. כך חשבו כולם. כך חושבים תמיד, כולם, על אנשים שלא מומלץ לחשוב עליהם אחרת. חוץ מזה, קל לייחס תכונות חיוביות למי שגואל אותך מחיים קשי יום ברמלה אל פנטהאוז עצום.
מהר מאוד מתגלה הפנטהאוז ככלוב זהב לכאורה: איסור להיפגש עם גברים, הפרדה מהסביבה החיצונית, קללות. כשהמצב מסלים לוי נפרדת מאור, שדוחק בה לחזור אליו בתחנונים ומניפולציות רגשיות. ביניהן המניפולציה הראשונה בספר הפרדטורים, שתמיד, באירוניה חולנית, מתמקדת בהיותך אב לבת. הבת שלו כבר נקשרה, הוא אומר ללוי, וזו חוזרת לזרועותיו. אור לוקח אותה לחופשה במקסיקו, ושם, לכאורה, הוא אונס אותה, בפעם הראשונה אך לא האחרונה.
הסיפור של לוי גרם לי להרהר מחדש ב"סיפורי ההצלחה" של נערות שנחטפות לדגמן בגיל תיכון, או נשלפות כמוה מפריפריה חברתית למעמד של מלכה. האם כך נראית הצלחה, או מפלט לית-ברירה? האם מלכת יופי, נערה-אישה בת 17 עד 24, שזוכה לתהילה ראשונה בזכות נתוניה החיצוניים, היא באמת מלכה, או שפחה עם כתר?
המילה הזו, "מלכה", משמשת מאוחר יותר את אור כשהוא מתגונן כנגד הטענות כלפיו. "כמו מלכה התייחסתי אליה", הוא אומר. "מלכה, מלכה, מלכה". כל זה בא ללמדנו שאיש שמעריץ נשים ביום, הוא לעיתים קרובות אותו אחד שירמוס אותן בלילה. הוא יראה בך פסל להשתחוות לו או סמרטוט לנגב עליו את הרגליים, רק לא בת אדם שווה בין שווים.
אחת אחרי השניה עולות העדות הנוספות, כולן מתארות דפוסים דומים ומצמררים של אינוס באמצעות סם אונס, לכאורה. גרושתו, שמתראיינת לבסוף, טוענת לאלימות שכמעט הובילה למותה. מי מהן שהעזו להתעמת איתו לאחר מכן, נענו בהתקרבנות, השתקה ואיומים, לאו דווקא בסדר הזה. מובן, אם כן, מדוע מפחיד לצאת כנגד איש כזה, או אפילו לסרב לו כשהוא מציע לך צ'ייסר. אפילו הדרך שלו להפגין אבירות כלפי נשים מתבטאת בנכונות לשבור עצמות למי שפוגע בהן, ולבסוף הוא מאיים גם על אתגר עצמו בהרס הקריירה שלו, דרך מופלאה להוכיח שאינך אדם אלים.
לא פחות מאשר העדויות, מדכאות התגובות של אור אליהן, שממשיכות לשלוף קלאסיקות מספר הפרדטורים הגדול. מהמיטב: "לא קיבלה טבעת, רוצה להרוס לי את החיים". ומה שנורא יותר מכל, זו הידיעה שלא חסרים מי שיסכימו איתו. אני כבר רואה בעיני רוחי את אותן תגובות מייאשות, כמו, "נו, מה ציפתה?", ו-"מגיע לה, היא חיפשה רק כסף". הטענות האלה כשלעצמן, עגומות מכדי להכיל. קודם כל, אומר את המובן מאליו: חיבה לכסף ומעמד איננה חטא או פשע. אונס - כן. איזו תחושה מטופשת לכתוב את זה. יתרה מכך, כמה נוראית ההנחה המיידית, הקלילה, הלא-בוחנת-את-עצמה, לפיה רק גבר עשיר יכול לאפשר לאישה צעירה ודלת אמצעים מוביליות חברתית.
גם לוי מכינה את עצמה לתגובות הצופים. "אפשר להגיד 'היא הבת זוג שלו, זה לא לא-בהסכמה'", היא משערת. הייתי רוצה לקפוץ דרך המסך, ולומר לה, "מה פתאום, הרי זה אונס שזועק לשמיים!", אבל לצערי, לוי צודקת. אלה התגובות שמצפות לה, בחברה שבה אנשים רבים מדי רואים אישה כרכוש בעליה. בדיוק מהסיבה הזו מתקשות נפגעות להשמיע קולן סביב אלימות מינית שהופנתה כלפיהן במסגרת זוגית, ומכאן, בין היתר, חשיבותו של התחקיר הזה.
אנשים תמיד יעדיפו להיצמד לסיפור שתואם את תפיסת עולמם, לכן מובנת גם חשיבותם של התיאורים הגרפיים, שמותירים מעט מקום לפרשנות. בעולם למוד המי-טו ורווי התחקירים שבו אנו חיים, נדמה שהשתררה איזו אדישות כלפי המילה "אונס". רף הגירוי שלנו עלה לשחקים, וכדי להמחיש לקהל כמה גרוע מצב נתון נדרש לתארו לפרטי פרטים. כל זה נכון כלפי הקהל האדיש, אך לא כלפי נפגעות ונפגעי טראומה מינית, שעמם מוטב היה לנהוג ביתר רגישות עם אזהרת תוכן מותאמת, ואולי גם אזהרות ייעודיות כלפי קטעים ספציפיים המתארים תרחישים אכזריים במיוחד.
לצד זה, יש לזקוף לזכותו של חיים אתגר את הרגישות שבה הוביל את התחקיר וראיין את הנפגעות, תוך שימת לב לפרטים הקטנים ביותר. למשל, סירובה של הנפגעת בר כלפון לכוס מים שהציעה לה ההפקה, שכן בעקבות הטראומה היא שותה רק מבקבוק אישי שהיא נושאת איתה. בהתאם לכובד הנושא, מציב את עצמו הפעם אתגר בתפקיד המקשיב, בצנעה, כשהוא מפנה את הבמה לנפגעות ולסיפור. אפשר להחמיא גם להפקה, שארזה את הסיפור בכבוד, ללא קישוטים צהבהבים ותוספות דרמה מיותרות. ולמען האמת, במקרה אין צורך בתוספות מיותרות - הסיפור הזה מחריד כשלעצמו מעל ומעבר.