אובמה ממליץ, עיבוד טלוויזיוני בדרך: קראו פרק ראשון של "עוגה שחורה" מאת שרמיין וילקרסון

ברק אובמה צירף אותו לרשימת הקריאה שלו לקיץ, סדרה בהפקת אופרה ווינפרי כבר בתהליכי פיתוח - "עוגה שחורה" של שרמיין וילקרסון מציע לקוראים מסע יוצא דופן דרך מסלול חייה של משפחה, שהשתנתה מהקצה אל הקצה בעקבות הבחירות של האישה שעמדה בראשה. קראו את הפרק הראשון

01/08/2022
הסופרת שרמיין וילקרסון(צילום: Rochelle Cheever)

אז

1965


הוא היה צריך לדעת שזה יגיע לידי כך. הוא היה צריך לדעת ביום שאשתו "הרוח השחורה" הזאת ברחה מהבית. לדעת ביום שראה את בתו שוחה במפרץ ונלכדת בסערה. לדעת כשהוריו גררו אותו לאי הזה ושינו את שמותיהם. עכשיו הוא עמד על שפת המים, התבונן בגלים המתרסקים בלבן על הסלעים, והמתין שגופת בתו תיפּלט אל החוף.
שוטרת סימנה לו לבוא. בחורה. הוא מעולם לא ראה אחת כזאת קודם. היא החזיקה בידה בד לבן תפוח, שמלת הכלולות של בתו, מוכתמת בעוגה שחורה ובזיגוג סגלגל. ככל הנראה הפילה על עצמה את העוגה כשהתרוממה במהירות מהשולחן. הוא זכר קרקוש צלחות, התנפצות זכוכית על המרצפות, מישהו צועק. הוא הביט לעבר בתו, אבל היא לא היתה שם, ונעלי הסַטֶן שלה היו זרוקות על המדשאה בחוץ כמו סירות קטנטנות הפוכות.

עכשיו

2018


היא כאן.
ביירון שומע את דלתות המעלית נפתחות. הדחף הראשוני שלו הוא לרוץ אל אחותו ולחבק אותה. אבל כשבֶּני רוכנת לחבק אותו, ביירון הודף אותה ופונה לדפוק על דלת משרדו של עורך הדין. הוא מרגיש שבני מניחה יד על זרועו. הוא מנער אותה מעליו. בני עומדת שם בפה פעור, אבל היא לא אומרת דבר. ואיזו זכות יש לה להגיד משהו? ביירון לא ראה את בני מזה שמונה שנים. ועכשיו אמא שלהם הלכה לבלי שוב.
לְמה בני מצפה? היא לקחה ויכוח משפחתי והפכה אותו למלחמה קרה. כל הדיבור הזה על דחייה חברתית והפליה ומה שלא יהיה, אינו חשוב. נדמה לביירון שלכל בעיה שיש לך בעולם הזה, אפשר למצוא מישהו שיגלה הבנה. והזמנים משתנים. לא מזמן היה אפילו מחקר בחדשות על אנשים כמו בני.
אנשים כמו בני.
לפי המחקר, אנשים כמוה עשויים להרגיש בודדים בדרך שבחרו להם. אבל היא לא תזכה לשום אהדה מצד ביירון, לא. בֶּנֶדֶטָה בֶּנֶט ויתרה על המותרות האלה לפני שנים רבות כשהפנתה את גבה למשפחתה, אף על פי שהיא טוענת שזה היה הפוך. הפעם היא לפחות הגיעה. לפני שש שנים ישבו ביירון ואמו בכנסייה מול ארון הקבורה של אביו במחוז לוס אנג'לס, והמתינו לבני, אבל בני לא הגיעה. אחר כך חשב ביירון שהוא רואה את אחותו במושב האחורי של מכונית שהקיפה את בית הקברות. היא תגיע בכל רגע, הוא חשב. ובכל זאת, לא היה שום סימן לבני. רק הודעת טקסט התקבלה ממנה מאוחר יותר: אני מצטערת. ואז שתיקה. חודשים ארוכים בכל פעם. ואחר כך שנים.
עם כל שנה שחלפה הוא היה פחות משוכנע שבני היתה שם באותו יום או שבכלל היתה לו אחות. שבכלל היתה לו פעם אחות קטנה, שמנמנה, בעלת ראש מתולתל, שהלכה אחריו בכל הבית. שבכלל עודדה אותו אי-פעם במשחקים הארציים. שבכלל שמע אי-פעם את קולה מהדהד מעברו האחד של האולם לעברו האחר כשלפת בידו את תעודת הדוקטור שלו. שבכלל לא הרגיש פעם כפי שהוא מרגיש עכשיו. יתום ומלא רוגז.

כריכת הספר "עוגה שחורה" מאת שרמיין וילקרסון(צילום: פן הוצאה לאור, ידיעות ספרים)

בני


עורך הדין של אמהּ פותח את הדלת ובני מתעלמת ממנו, מצפה איכשהו לראות את אמא שלה יושבת בחדר. אבל עכשיו נותרו רק בני וביירון, וביירון אפילו לא מסתכל עליה.
עורך הדין אומר משהו בקשר למסר מאמם אבל בני לא מסוגלת להתרכז, היא עדיין מסתכלת על ביירון, על קווצות השיער האפור בראשו, שפעם לא היו שם. ומה הקטע עם הדחיפות? האיש בן ארבעים וחמש, לא בן עשר. בכל השנים שחלפו, אחיה הגדול אף פעם לא דחף אותה, אף פעם לא הכה אותה, אפילו כשהיתה קטנה ונהגה לקפץ ולנשוך כמו גור כלבים.
הזיכרון הראשון של בני מביירון: הם יושבים על הספה, היא ממוקמת בנוחות מתחת לזרועו של אחיה, וביירון מקריא לה סיפורי הרפתקאות מספר. כפות רגליו כבר נוגעות ברצפה. ביירון מפסיק כדי לפרוע את שערה של בני באצבעותיו, למשוך בתנוכי אוזניה, לסתום לה את האף, לדגדג אותה עד שהיא לא יכולה לנשום מרוב צחוק, עד שהיא מתה מאושר.

עוד בוואלה!

תוקף את הנאנסת, משתולל על התקשורת: משה קצב הפך לאויב הגדול של עצמו

לכתבה המלאה

המסר

אמם השאירה להם מסר, אומר עורך הדין. שמו של עורך הדין הוא מר מיץ'. הוא מדבר אל ביירון ובני כאילו הוא מכיר אותם כל חייהם, אף על פי שביירון זוכר שפגש אותו רק פעם אחת, כשאמא שלו היתה זקוקה לעזרה להתנייד בעיר אחרי התאונה שלה בחורף שעבר, זאת שחברו קֵייבּל התעקש על כך שהיא לא תאונה. ביירון עזר לאמו לעלות למשרדו של מר מיץ', ולאחר מכן יצא החוצה להמתין לה במכונית. הוא ישב שם והתבונן בכמה ילדים גולשים בסקייטבורד במורד הרחוב על המדרכות הרחבות הצהבהבות, בין חנות רשת יוקרתית אחת לאחרת, כששוטר נקש על חלון המכונית.
דברים כאלה קרו לביירון לעתים קרובות כל כך בחייו הבוגרים שלפעמים הוא שכח להילחץ מהם. אבל בדרך כלל, בכל פעם ששוטר ניגש אליו או הורה לו לעצור בצד, הוא החליק מטה אל החלל שבין פעימת לב אחת לבאה אחריה, אל המקום שבו שמע את דמו מתנפץ בגופו, מפל שנושא עמו מאות שנות היסטוריה, מאיים למחות את האדמה שעמד עליה. המחקר שלו, ספריו והעוקבים ברשתות החברתיות, שלו, המלגה שרצה לייסד, הכול עלול להיעלם בשבריר שנייה של אי-הבנה. רק אחר כך, לאחר שהשוטר פתח את תא המטען של הניידת ושב עם עותק של הספר האחרון של ביירון (הוא יכול לקבל חתימה?), עלה בדעתו של ביירון שגבר בוגר — לא משנה מה צבע עורו, שיושב לבד במכוניתו ומתבונן בנערים צעירים גולשים בסקייטבורד על המדרכה, עלול לעורר חשד מתקבל על הדעת. בסדר, הוא הבין, לא תמיד זה קשור לכך שהוא גבר שחור. אף על פי שלרוב זה כן קשור.
"תנו לי רק להזהיר אתכם," אומר עכשיו מר מיץ'. "בקשר לאמא שלכם. אתם צריכים להיות מוכנים."
מוכנים?
מוכנים למה? אמא שלהם כבר מתה.
אמא שלו.
הוא לא רואה איך משהו יכול לשנות עכשיו.


"עוגה שחורה" / שרמיין וילקרסון. מאנגלית: רחל פן. פן הוצאה לאור וידיעות ספרים. 416 עמודים מודפסים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully