"אדי קינג" חוגג שלושים: גידי דר חוזר לסרט שהפך למיתוס

לרגל בכורת העותק המחודש של "אדי קינג", הבמאי גידי דר מסביר למה נכשל כשיצא לראשונה לפני שלושים שנה ואיך הפך למיתוס, ונזכר במפגש הראשון עם רונית אלקבץ ושולי רנד ובשיחת הטלפון המפתיעה מראש הממשלה

03/08/2022
הקליפ לשיר הנושא של "אדי קינג" (אריאל סמל)

אין הרבה סרטים שאורי קליין המנוח טרח לכתוב עליהם בשלוש הזדמנויות שונות. "אדי קינג" הוא אחד מהם. המבקר האגדי כתב עליו לראשונה עם הפצתו ב-1992, הרעיף עליו מחמאות ואף קבע כי הסיומת שלו "לא היתה מביישת את אלמודובר". ב-2013 כתב עליו שוב, לרגל הפצת מהדורת דיוידי שלו, ואז הוסיף בפרספקטיבה כי הצפייה המחודשת בו מעניינת יותר מכפי שהיתה הצפייה בו בזמן אמת. בשבוע האחרון כתב עליו בפעם השלישית והאחרונה, וזאת לכבוד הקרנות העותק המחודש שלו
.
בהזדמנות זו, גרס קליין כי אף שכשל בקופות בזמן אמת, המיתוס סביב הסרט "רק הולך וגדל". רצה הגורל, והטור הזה פורסם ביום מותו של המבקר האהוב, ונרשם בהיסטוריה כמאמר האחרון שלו, מה שאולי יעצים עוד יותר את המיתוס של "אדי קינג".

יש שוחרי קולנוע שעוד לא נולדו בזמן ש"אדי קינג" ערך את הבכורה שלו לפני שלושים שנה, באותה שנה הרת גורל בה יצאו סרטים מקומיים פולחניים אחרים כמו "החיים על פי אגפא", "חסד מופלא" ו"סיפורי תל אביב", ורבין וקלינטון עלו לשלטון. הם יוכלו לגלות את הסרט לראשונה מחר (חמישי) בסינמטק תל אביב, שיציג את העותק המחודש בהקרנת בכורה. מאוחר יותר, העותק יגיע גם ל-VOD של הסינמטק ואפשר יהיה לצפות בו מהבית, אבל עדיף כמובן לעשות זאת על מסך גדול.

קליין כתב גם כי "אדי קינג" הוא "קולנוע כהזיה", וכי "הדרך הכי פשוטה לפרש את המתואר בו היא כסדרה של אירועים בתודעתו של הגיבור", ומזה קל להבין כי קשה לתאר את עלילת היצירה המיתולוגית. אותו גיבור הוא שחקן תיאטרון מובטל, בשמו נקרא הסרט, שבכל השמות בו יש קריצה - "אדי קינג" הרי הוא גם שמו של מחזה של נסים אלוני, גבי שושן מגלם כאן דמות בשם שושן, לדמות אחרת קוראים ירון זהבי, וזו רק רשימה חלקית של ציטוטים.

קולנוע כהזיה. מתוך "אדי קינג"(צילום: אריאל סמל)

את אדי מגלם איתן בלום, שגם היה שותף בכתיבת התסריט, וזה תפקידו הקולנועי הראשון והאחרון (כיום הוא ד"ר איתן בלום, חוקר ומרצה). הגיבור בגילומו עולה על רכבת ופוגש בה עבריין בגילומו של שולי רנד, ואת אהובתו בגילומה של רונית אלקבץ. שני השחקנים היו אז בתחילת דרכם המקצועית, וזוג גם בחייהם האישיים. שתי הדמויות הללו גוררות את הגיבור לפרשת פשע, שהפרטים שלה לא ממש חשובים. שום דבר כאן אינו כפי שהוא נראה, שום דבר ואף אחד או אחת לא קיימים באמת. "אדי קינג" הוא סרט הזוי במובן המקורי והטהור של המילה.

את הסרט כתב וביים גידי דר, בעצמו עוף מוזר בשמי הקולנוע הישראלי. הוא בנו של איש הביון אברהם דר, מגיבורי "עסק הביש", והחל את דרכו כמוזיקאי, עד שבתחילת שנות העשרים לחייו התאהב בקולנוע, והחליט לעבור מאחורי המצלמה. ב-1988 בים את סרטו הראשון, "המשורר", באורך חצי שעה, בו עבד לראשונה עם שולי רנד. "באתי מעולם המוזיקה, שהוא אוטו-דידקטי במהות שלו, והייתי מסר מודעות לחלוטין וגם מיומן בלמידה, אז עשיתי את 'המשורר' בשלב בחיים שבו אנשים לא אמורים לצלם בפילם סרט של חצי שעה, והוא הלך לי נורא בקלות, בקלי-קלות", מספר דר בריאיון לוואלה! תרבות. "בעקבות זאת, חשבתי שזה ממש קל, הדבר הזה שנקרא קולנוע. היה לי ביטחון עצמי שדבר לא יעצור אותי, אז אמרתי שאעשה מה שבא לי - אעשה פרויקט קיצוני עוד יותר, בלי תסריט, ועשיתי את 'אדי קינג'".

כדי להבין עד כמה "אדי קינג" היה חריג בזמנו בנוף, צריך להבין מה היה מצבו של הקולנוע הישראלי בשעת צאתו. זו היתה אחת התקופות האפורות של התעשייה, שבה שלט גוון אחד בלבד של עשייה - דרמות פוליטיות. או בדבריו המשוחררים יותר של דר, שאף פעם לא ריסן את חרצובות לשונו - "מכל מיני סיבות, היה אז גל של סרטים עם יומרה פוליטית, שתמיד נטתה שמאלה", הוא אומר. "הסרטים האלה בלבלו בין אמת, ריאליזם ואמנות, והם היו פחות חזקים מהחדשות. כשאתה בא לראות סרט, אתה לא רוצה לראות את המציאות. קח מותחנים פוליטיים אמריקאים משנות השבעים כמו 'שלושת ימי הקונדור'. הם תמיד ידעו איך להעביר אותך לעולם אחר ברגע שהסרט התחיל. בקולנוע הישראלי של אותה תקופה לא הצליחו לעשות את המעבר הזה בין מציאות ובדיון, וכך נוצר הנתק בין הקהל המקומי לקולנוע, ונולד המשפט 'אני לא רואה קולנוע ישראלי', שעד היום יש מי שאומרים אותו, ונוצרה גם הצמרמורת ברגע שאתה שומע עברית בקולנוע".

עוד בוואלה!

עם אולמות מלאים וסרטים מוצלחים, כולם יצאו מנצחים מהתחרויות של פסטיבל ירושלים

לכתבה המלאה
נטע זר. גידי דר(צילום: איליה מלניקוב)

לאור הנסיבות הללו, כמובן שדר התקשה למצוא מימון לסרט. "זה גם היה בתקופה שהיתה רק קרן אחת, וזה היה מועדון סגור", הוא אומר. "אני זוכר שאני לא קיבלתי תמיכה, אבל 'אבא גנוב 3' כן. אני לא אומר את זה במרירות, רק מסביר איך הדברים היו. הקרן אמרה לי 'אנחנו מפתחים פה תעשייה'. אמרתי להם שבשביל זה לא צריך את הכסף של הממשלה - את התמיכה הזו צריך לתת לסרטים מיוחדים. בכל מקרה, הייתי לגמרי מחוץ למשחק, וזה שם אותי עם הגב אל הקיר, אבל היה בזה משהו משחרר, כי לא הייתי חייב כלום לאף אחד אחר".

"חיינו בתוך הסרט הזה. שולי מתאר איך הייתי עולה בשינקין לאורך הרחוב, ובכל סיבוב מוצא עוד איש צוות ואומר 'אתה תהיה זה ואתה תעשה את זה'. אחד המפיקים בפועל התגלה כבחור עם בעיות נפשיות, שאיים להתאבד כשכל חומרי הגלם היו אצלו בידיים".

זה היה אחד הסרטים הראשונים של רונית אלקבץ. אתה זוכר את המפגש הראשון איתה?

"כן, זה היה ברחוב הארבעה. היא יצאה החוצה עם כובע משי אדום, דיברנו וישר היה ברור שהיא הולכת איתי עד הסוף. הייתי אז מושפע מאוד מהקולנוע של ז'אן-לוק גודאר, ולדעתי הפרנקופיליות שלי באותה תקופה השפיעה עליה, ואולי משם בא החיבור ארוך השנים שלה לפריז. אגב, היום אני כבר ממש לא פרנקופיל. בכל מקרה, רונית היתה מוכנה ללכת רחוק מאוד. לא במובן שהיא לא חשבה בעצמה והתמסרה לחלוטין, אלא במובן שהיתה לה מחויבות אמנותית מוחלטת, והיה לה את זה גם בתור במאית".

בין פריז לתל אביב. מתוך "אדי קינג"(צילום: אריאל סמל)

עם שולי רנד המשכת לשתף פעולה גם בהמשך. אתם בעצם ביחד כבר 35 שנה. אתה יכול להסביר את עוצמת הקשר?

"את שולי פגשתי אצל איתן בלום בדירה. הוא התיישב, הסתכלתי בו והבחנתי שהיה בינינו קצת דימיון פיזי. שאלתי אותו 'אתה שחקן?' והוא אמר 'כן, סיימתי בית ספר למשחק'. אמרתי לו - 'אתה משחק אצלי'. שולי הוא השחקן הכי גדול שיצא מישראל, אני מקווה שאתה מסכים איתי, ועם הזמן גיליתי שהוא גם כותב מחונן. בחיבור בינינו אין תחרות ואין אגו. לא מעניין מי עשה מה. אנחנו רק רוצים שייצא טוב. איך אפשר להגיד לא לכזאת מתנה? בקרוב נצלם עוד סרט יחד".

רק שלושים שנה עברו מאז הסרט ולמרבה הצער רבים שהיו קשורים בו כבר אינם. רונית אלקבץ כמובן, וגם גבי שושן ועוד שני שחקנים - שלמה בסן ויצחק (פיצ'ו) בן צור. לכך נוסיף את העורך דני יצחקי ואת המפיק רפי בוקאי. אני מניח שמן הסתם כל זה צובט לך בלב.

"כל אחד מן המקרים מעורר בי צער באופן נפרד. מעבר לכך, אני מסתכל בסרט ואומר 'יש פה המון רוחות'. אני צופה עכשיו בסדרה החדשה 'אירמה ופ' והיא מדברת על כך שקולנוע מעלה באוב רוחות רפאים. במקרה של 'אדי קינג', זה הרוחות של כולנו, של מה שהיינו, של חופש שכבר אי אפשר למצוא יותר, של תשוקה מטורפת של הרבה אנשים ביחד, אנשים שהיו ואינם. אתה שואל איפה הם? והתשובה היא הנה הם פה, על המסך. השאלה שלך היא שאלה עצובה, אבל אלה החיים. אנחנו מתים בסוף. אני אמות וגם אתה תמות".

רוחות רפאים. מתוך "אדי קינג"(צילום: אריאל סמל)

הרסטורציה של "אדי קינג" נפלאה. הסרט צבעוני ומהפנט, וכשאני אומר זאת לדר, הבמאי ממהר לפרגן לאחרים. את הקרדיט על הצבעוניות הוא נותן לאריאל סמל, שהיה עד אז צלם סטילס וזה הסרט הארוך הראשון שלו כצלם קולנוע, ואת שאר האשראי על העותק המחודש הוא מעניק למאיר רוסו, מנהל ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים שאחראי למפעל השחזור והשימור של הקולנוע המקומי. "הוא אדם מקסים בצורה בלתי רגילה, ואוהב קולנוע אמיתי", אומר דר. "המפעל שלו סופר משמעותי, ו'אדי קינג' זה רק חלק מזה. זו רסטורציה ברמה גבוהה מאוד".

כיום כבר מכירים ב"אדי קינג" כחלק מן הקאנון הישראלי, אבל בזמן אמת לא ממש ידעו איך לאכול אותו. הסרט התחיל את המסע שלו ברגל ימין, כשזכה בפרס יוקרתי בפסטיבל לוקרנו, אירוע דגל של קולנוע אמנותי ומאתגר, אבל אז הגיעה הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל חיפה - אירוע שדר לא שש לדבר עליו, ומתייחס אליו רק כיוון שמתגלה כי אני ממילא בקיא בפרטים.

"פנו אליי בהצעה לפתוח את פסטיבל חיפה, והיה לי מספיק שכל לשאול אם זה באמת מתאים לאירוע כל כך המוני, אבל שיכנעו אותי", הוא מספר. "בסרט יש פסקול מטורף שלא היה כמותו, ועל הסאונד פורץ הדרך עבדנו במשך חצי שנה. באתי לראות את ההכנות להקרנה ואז אני רואה את המקרין שם רמקול במרכז הבמה. אמרתי לו 'זה לא יכול להיות הרמקול, זה אולם ענק עם אלף איש, צריך הרבה יותר מזה', אבל אמרו לי 'עזוב, הוא מבין בזה, תן לו'. הסרט מתחיל, והסאונד כל כך גרוע שאי אפשר להבין מילה. חוץ מזה, בין אלף המוזמנים יש הרבה אנשים מעיריית חיפה, כאלה שסרט כמו 'אדי קינג' ממש לא בא להם בטוב. בקיצור, אחרי עשר דקות, אני רואה שש מאות איש קמים בחשיכה ויוצאים כמו איש אחד. זה נראה כמו סרט אסונות, עם מאות אנשים על הדלתות, כאילו שהיה חפץ חשוד באולם. 400 איש נשארו באולם והם צחקו ונהנו נורא, אבל למחרת היתה כותרת ב'ידיעות אחרונות' - 'פיאסקו בפסטיבל חיפה'.

"במבט לאחור, אני יכול להסתכל בשעשוע על הגישה שהיתה לי באותה תקופה. חשבתי שנשבור קופות, כאילו שכולם בישראל רואים גודאר מהבוקר עד הלילה. הסרט לא הצליח מסחרית, וזו היתה אכזבה גדולה מאוד. לקחתי הפסקה במשך כמה שנים, עד שנולד הבן הראשון שלי, ואז אמרתי לעצמי 'או שאתה עובד בבניין או שאתה עובד בקולנוע', ובחרתי קולנוע".

הקליפ לשיר הנושא של הסרט

היום כבר יש לך שלושה ילדים. הם צפו בסרט?

"כן. אין להם בעיה לחסל את אבא שלהם בלי למצמץ ובלי ייסורי מצפון, אבל הם עפו על זה. זה שימח אותי, כי הם ביקורתיים. יכול להיות שהגיע הזמן של הסרט הזה. חשוב לי מאוד שיבואו צעירים להקרנה בסינמטק. אני רוצה לראות איך הם מגיבים. אני רוצה לראות אם זה נוגע בהם. מה נראה לך?"

אני יודע שיש יוצרים צעירים שהסרט השפיע עליהם.

"כן, כי הוא בא ואמר שאפשר גם אחרת. אנשים שלא אהבו את הקולנוע שעשו אז אמרו לי שזה נתן להם קרן אור, שיש פה מקום ללכת למשהו אחר לחלוטין - נדב לפיד וחבר'ה כאלה".

יש בסרט הרבה משפטים בלתי נשכחים, למשל "אדי, למה אתה תמיד יושב על נקודות". מה זה אומר? מאיפה זה בא?

"זה איתן בלום כתב. הוא גדול. הוא אחד מכותבי הדיאלוגים הגדולים שקמו פה. הוא משהו מיוחד ושווה לפרגן לו בכתבה, כי מגיע לו באמת, הוא מעמודי התווך של הסרט".

הסרט הבא של ושל שולי, "האושפיזין", היה מן הסרטים הישראלים הראשונים שעסקו בנסים ובאמונה. גם ב"אדי קינג" יש משהו מזה?

"כן, זה סרט על אמונה - על האמונה של הצופה במה שהוא רואה. אני מפרק לו את האמונה הזו. הסרט מתחיל כסיפור פשע, ולאט לאט מתפרק ונהיה מגוחך. אם אתה רוצה להבין את 'אדי קינג', אתה חייב להבין שזו קומדיה. אם היו אנשים שלא הבינו אותו בזמנו, זה כי הם לקחו אותו ברצינות".

גידי דר הוא מן הבמאים שלוקחים הפסקה ארוכה בין הסרטים. אחרי "אדי קינג" עבר יותר מעשור עד שהגיע "האושפיזין" ב-2004, ואז כמעט עשרים שנה עד צאת "אגדת חורבן" לפני כשנה.

"אגדת חורבן", כזכור, עוסק בחורבן בית שני ובמה שהוביל אליו, ועושה זאת באמצעות מלאכת מחשבת של אנימציה מרהיבה וייחודית. הוא זכה לביקורות מהללות והוגדר כ"יצירת מופת חשובה ופורצת דרך" בידי מיטב המבקרים המקומיים. בקרוב הוא גם יזכה לגרסה בינלאומית, עם שלל כוכבים בתפקידי הדיבוב.

"לפני שעשיתי את 'אגדת חורבן' חששתי שאולי כבר נהייתי שמרן, אבל מתברר שלא, כי הוא טרלול לא פחות קיצוני מ'אדי קינג'", אומר דר. "מתברר שעדיין לא התיישב לי הראש. אני לא טוב בלהתפשר, וגם הפעם לא התפשרתי. באופן כללי, אם מישהו מסוגל לא לעשות קולנוע - אני ממליץ לו להימנע מזה. מי שרוצה להיות סתם מקצוען של קולנוע - חבל, שיילך להייטק. בשביל לעשות קולנוע אתה צריך כל כך הרבה תשוקה, ולשמחתי אני מגלה שהתשוקה שלי פחות או יותר גדולה כפי שהיתה".

אחד המעריצים הגדולים של 'אגדת חורבן' היה לא אחר מאשר נפתלי בנט, שכתב עליו פוסט המלצה כשהיה ראש ממשלה.

"יום אחד אני מקבל שיחה מטלפון לא מזוהה. חשבתי שזה שולי רנד, כי באותה תקופה הוא היה מתקשר כמספר לא מזוהה, אבל אמרו לי 'זה ראש הממשלה'. הוא בחור צעיר, יותר צעיר ממני, שגם לא מדבר כמו ראש ממשלה. הוא אמר לי 'איזה סרט! עפתי, התפוצצתי!', חשבתי לעצור ולהגיד לו 'אתה ראש הממשלה, יש לך זמן אליי'? אבל השיחה נמשכה רבע שעה. הוא אמר משפט יפה - 'הדבר שהכי נגע בי בסרט, זה שכולם שם צדקו, וזאת הבעיה. באים אליי אנשים ולכולם יש נקודה. מימין ומשמאל, למעלה ולמטה, חוץ מאיזה קומץ הזויים - אני יכול להבין כמעט כל אחד, והשאלה היא איך מחברים את העגלה הזו יחד'. השלמתי לו את המשפט ואמרתי 'הולכים יחד לגיהנום' והוא אמר 'בדיוק, השאלה איך מחברים את הגלגלים'. הסרט לא מבקר אף דמות ולא מאשים אף אחד, הוא רק שואל אם אפשר להתנהל יחד".

"אדי קינג" צולם ברובו בתל אביב, והצפייה המחודשת בו היא גם הזדמנות לראות איך העיר השתנתה בשלושים השנה הללו.

"בזמן הצילומים, רפי בוקאי היה אומר שאי אפשר להרים בתל אביב מצלמה, כי היא נראית כמו עזה - הבניין הגדול היחיד היה מגדל שלום. היום, תל אביב נראית כמו ניו יורק, ויש בך געגוע לכפר הקטן שהיה. היית שורק למישהו מלמטה ועולה אליו בלי פלאפון ובלי כלום".


"אדי קינג" יוקרן מחר (חמישי 4.8) בסינמטק תל אביב ב-20:45. לרכישת כרטיסים ראו האתר הרשמי של הסינמטק.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully