עם אולמות מלאים וסרטים מוצלחים, כולם יצאו מנצחים מהתחרויות של פסטיבל ירושלים

פסטיבל הקולנוע ירושלים החזיר את הצבע לפנים של התעשייה המקומית והתגלה כתעודת כבוד לתרבות הישראלית, סידר לשמואל וילוז'ני את תפקיד חייו והשאיר הרבה זיכרונות יפים, אז למה בכל זאת יש לנו תלונות?

29/07/2022
טריילר הסרט "אזרח מודאג" (פסטיבל ברלין)

פסטיבל הקולנוע ירושלים יינעל רק ביום ראשון, אבל אתמול (חמישי) הוא כבר חילק את הפרסים בתחרויות השונות שלו. היו סרטים שגרפו את כל הקופה והיו כאלה שיצאו בידיים ריקות, אבל אפשר להגיד כי באופן כללי, מהפסטיבל הזה כולם יצאו מנצחים. האולמות היו מלאים כמעט בכל ההקרנות, האווירה היתה מלאת תשוקה למסך הגדול, והמפגשים עם אורחים ואורחות בסדר הגודל של הבמאי השוודי הלוהט רובן אוסטלנד והאייקון הצרפתי שרלוט גינצבורג יצרו דיאלוגים מרתקים עם הקהל המקומי.

חדשות טובות נוספות: התחרות לסרטים עלילתיים ארוכים תוצרת הארץ, הנחשבת גולת הכותרת של התחרויות השונות, החזירה אף היא את הצבע לפנים של התעשייה המקומית. היא הציגה שבעה סרטים. אף אחד מהם לא היה טריוויאלי או חלילה מביך. בכולם היתה איכות כלשהי, ולא פחות חשוב מכך: הם התגלו כקומוניקטיביים במידה רבה או אפילו רבה מאוד, ואפשר להאמין כי בעתיד צפויה להם קריירה גם מחוץ לגטו של עולם הפסטיבלים. חלקם אפילו יכולים לשבור קופות, עד כמה שזה אפשרי בתנאי השוק הנוכחיים.

הזוכה הגדול. מתוך "הדרך לאילת"(צילום: עודד אשכנזי)

הזוכה הגדול היה "הדרך לאילת" של יונה רונזקיאר, שקטף שלל פרסים, ובהם הפרס לסרט הטוב ביותר, לצלם עודד אשכנזי ולשחקן הראשי שמואל וילוז'ני, שבגיל 68 עושה כאן את תפקידו הקולנועי הגדול ביותר.

68 הוא מספר מפתח בסרט, שגיבורו הוא שריד פאתטי למהפכה הכושלת של מאי 68'. כל מה שנותר לו מכך הם אידיאלים שאיש כבר לא מתרשם מהם וסיפורים שאיש כבר לא מאמין להם, אותם הוא מספר לבנו המנוכר במהלך מסע משותף על גבי טרקטור מקיבוץ בצפון עד לעיר הדרומית בשמה נקראת הדרמה הקומית הזו. התוצאה היא מעין שילוב בין "סיפור פשוט" האמריקאי ו"טוני ארדמן" הגרמני, אך בתוך מציאות ישראלית ספציפית ביותר.

רוזנקיאר, הזכור גם מהסדרה "הקיבוצניקים", כבר זכה בפרס הראשי בפסטיבל לפני שלוש שנים הודות לסרטו הראשון, "הצלילה", אם כי אז חלק אותו עם "פרה אדומה" של ציביה ברקאי יעקב. בגיל 41 בלבד, הוא כבר הצטרף למועדון אקסקלוסיבי של במאים שזכו בעיטור הזה פעמיים, מה שהופך אותו לאחד הקולנוענים הבכירים בארץ כרגע, ולשגריר הקולנועי המוביל של הקיבוצים.

רוזנקיאר הוא בוגר של בית הספר לקולנוע של אוניברסיטת תל אביב, וכזה הוא גם משה רוזנטל, ש"קריוקי" שלו קטף את פרס סרט הביכורים ואת פרס חביב הקהל. בהמשך לכך, אפשר לחתום כי אם הלהיט הזה היה עולה לאקרנים לפני הקורונה, הוא היה מוכר לפחות רבע מיליון כרטיסים, בין השאר כי הוא עוסק במעמד הביניים ובגיל המעבר, בדיוק הדמוגרפיה שמילאה אצלנו את האולמות לפני המגיפה. באופן אירוני, המצב כרגע באולמות המסחריים פחות מזהיר מאשר מה שהלך בסינמטק ירושלים בשבוע האחרון, ובכל זאת אפשר לגלות אופטימיות זהירה: גם בתנאים המאתגרים האלה, סביר להניח שהסרט יזכה להצלחה מסחרית נאה כשיעלה בהפצה מסחרית רחבה בחודשים הקרובים.

עוד בוואלה!

לא הצלחתי להיכנס להקרנה, וזה הדבר הכי משמח שקרה לי

לכתבה המלאה
יהיה להיט. מתוך "קריוקי"(צילום: דניאל מילר)

בניגוד ל"הדרך לאילת", שמתרחש בקיבוצים ובפריפריה לאורכה של הארץ, סרטו של רוזנטל מתמקם בתוך בניין דירות של משפחות בורגניות בעיר לווין, אך כפי שאפשר להבין משמו, גם הוא עוסק בתופעה ישראלית ספציפית - מסיבות קריוקי ביתיות, במקרה זה.

גיבוריו, אותם מגלמים ששון גבאי וריטה שוקרון, הם זוג מנומנם כמו העיר שבה הם חיים. כל זה משתנה כשלבניין מגיע שכן חדש, אותו מגלם ליאור אשכנזי, שמסיבות הקריוקי שלו וכל מה שנלווה אליהן מעירות את הסביבה לחיים, ומדליקות בזוג ניצוץ. האם, רגע לפני הפנסיה, עוד לא מאוחר מדי מבחינתם להמציא את עצמם מחדש ולהגדיר שוב את מקומם בעולם?

מעבר לכך שכיכבו בטקס הפרסים, קשה שלא למצוא קווי דימיון בין "הדרך לאילת" ו"קריוקי". שניהם סרטים של במאים צעירים, המתגלים כמעין שירי אהבה לדור של ההורים שלהם. שניהם טובים, טובים מאוד - אפילו טובים מדי. הם מפגינים מיומנות מוחלטת בכל ההיבטים: היכולת הסיפורית, עיצוב הדמויות, השילוב בין הומור ודרמה, בניית המתח וההתרה שלו, הצילום והעיצוב האמנותי והיכולת להוציא את המיטב מצוות השחקנים המעולה מלכתחילה. שניהם סחפו את הקהל בירושלים ויסחפו את הקהלים גם מחוץ לעיר הבירה, אבל המיומנות האבסולוטית והמחושבת שלהם כמעט גולשת לפעמים לטכניקה ולנוסחאות.

מעבר לכך, בהתרפקות של שניהם על הדור הקודם יש איזושהי בריחה מן המחויבות שלהם כאזרחים וכיוצרים צעירים. שניהם כאילו באים ואומרים - מי שהיו כאן לפנינו ניסו ולא הצליחו, בוא נשלים עם כישלונם ונבכה איתם יחד. יש בהם השלמה פסיבית עם המציאות הכושלת, ובמקום למרוד בה, הם ממתיקים אותה.

מתוך הסרט "אזרח מודאג". גיא סחף,
היחיד שלא כיף איתו במסיבות. מתוך "אזרח מודאג"(צילום: גיא סחף)

באופן כללי, התחרות העלילתית כאן היתה א-פוליטית. הסרט היחיד שניסה להטריל, להתחצף, לערער את הקהל ולדבר על הכישלונות של עכשיו ולא של פעם הוא "אזרח מודאג" שכתב וביים עידן חגואל, עליו כתבנו בתחילת השבוע. בעיני זה היה הסרט הכי טוב בתחרות ובכלל אחד הסרטים הישראלים הטובים של השנים האחרונות, אך הוא הסתפק בפרסי התסריט והמוזיקה (זואי פולנסקי). פרסים נוספים: אושרת אינגדשט זכתה על פרס השחקנית הודות להופעתה ב"אמריקה" של אופיר ראול גרייצר. הזכייה מוצדקת: כבר בהופעתה הקולנועית הראשונה, היא מספקת תצוגה פשוט מפעימה, ומצליחה לגנוב את ההצגה מהשמות המוכרים יותר מסביבה, בהם מיכאל ומוני מושונוב.

צריך לציין כי חבר השופטים נמנע מן הנטייה שיש לעתים באירועים כאלה לחלק פרס כלשהו לכל סרט שעמד על הפרק. שלושה סרטים השתתפו בתחרות ויצאו בידיים ריקות: "יוני אפס", "עקרה" ו"כל מה שאני יכולה" של שירי נבו פרידנטל, הבמאית היחידה בתחרות. כל הזוכים בגזרה העלילתית היו סרטים של יוצרים גברים.

לא זכה בפרס, אבל עורר דיון מעניין. מתוך "יוני אפס"(צילום: ירון שרף)

בתחרות הדוקו, לעומת זאת, בלט "סבוי" של הבמאית זהר וגנר, שזכה בפרסי העריכה והבימוי, כשאת הפרס לסרט הדוקו הטוב ביותר גורף "לרפא געגועים" של ארטיום דוביצקי, אחד הבמאים הצעירים ביותר שהשתתפו השנה בפסטיבל בכל מסגרת כלשהי. אי אפשר הכל בחיים: לא צפיתי ברוב הסרטים התיעודיים בפסטיבל, אז לא יהיה הוגן להתייחס לתחרות הדוקומנטרית. אך בניגוד לסרטים העלילתיים, שלעתים מחכים בתור שנה או שנתיים עד שהם עולים לאקרנים, סרטי הדוקו בדרך כלל מגיעים לגופי השידור במהירות יחסית, אז נסקור אותם כאן בהקדם.

והיתה בפסטיבל גם תחרות בינלאומית. השתתפו בה סרטים שערכו את הבכורה העולמית שלהם באחד הפסטיבלים הגדולים, למשל קאן, והגיעו לירושלים חמים מהתנור, בלי שהוקרנו קודם לכן כמעט בשום מקום נוסף בעולם. מה נגיד על כך שהאירוע הירושלמי מצליח לשים את ידיו על להיטים כל כך טריים ומדוברים? נגיד "בראבו".

הזוכה בתחרות הבינלאומית היה "מטרונמום" של הרומני אלכסנדר בלקו, אותו שיבחנו כבר כשהוקרן בריביירה לפני כחודשים. הסרט עוקב אחר חייהם של צעירים בתחילת שנות השבעים, כשהשלטון של צ'אושסקו הידק את האחיזה שלו באזרחים. הוא מיטיב לשחזר את המוזיקה והסטייל של התקופה, ולהמחיש את המשמעות האיומה של החיים תחת שלטון טוטליטרי, ואת העובדה שגם במשטר כזה, אי אפשר לדכא את רוח הנעורים ואת הכמיהה הנצחית לחופש. גם ההקרנות של הסרט הזה היו מלאות, ויש להניח שהיו בהן ישראלים שחיו ברומניה באותה תקופה ומבחינתם זה היה סרט כמעט ביוגרפי.

אין כמו קולנוע רומני. מתוך "מטרונום"(צילום: פסטיבל קאן)

נסיים במה שהיו מבחינתי שלוש החוויות הבולטות בפסטיבל.

כתבנו כבר על ההקרנות המפוצצות עד אפס מקום של הדוקו השמימי "הללויה: ליאונרד כהן, מסע, שיר", שהייתי צריך להתחנן כדי להשתחל לאחת מהן, מה שהמחיש כי גם בימינו יש ביקוש לצפייה בסרטים משובחים על מסך גדול. נוסיף כי לאור הביקוש הזה, יהיו לסרט שתי הקרנות נוספות בסוף השבוע, אך גם להן אזלו הכרטיסים.

החוויה השנייה היתה הקרנת "האמא והזונה", סרט צרפתי מ-1973 שעם השנים הפך למיתוס, ועכשיו זוכה לתהילה מחודשת. פסטיבל קאן הקרין עותק מחודש שלו לפני חודשיים, ואז העותק יצא להפצה מסחרית ברחבי צרפת, מה שהפך לאירוע תרבותי במדינה, ועכשיו האירוע הזה הגיע גם אלינו.

לא יצאתי מגדרי מול הסרט, אבל זה לא העניין: היה מרגש לראות קלאסיקה בשחור-לבן משנות השבעים שנמשכת כמעט ארבע שעות ולגלות שאפילו בנסיבות האלה, האולם בעיר הקודש כמעט מלא. נוסף לכך, כמעט כולנו שרדנו עד הסוף. ובכלל, אף שהרבה מהסרטים הבינלאומיים היו מאתגרים מבחינות כאלה או אחרות, הקהל הירושלמי כיבד אותם ברובו ולא יצא באמצע, מתוך הבנה שאמנות צריך לכבד ולהכיל גם היא קשה. הקהל הזה הוא תעודת כבוד לתרבות הישראלית.

להקשיב לשיחות של הקהל מעניין הרבה יותר מלקרוא (או לכתוב) ביקורות קולנוע. אחרי הקרנת "יוני אפס", שכפי שכבר סקרנו בתחילת השבוע עוסק באירועים סביב הוצאתו להורג של אייכמן, הייתי עד לשיחה בין שני צופים לא צעירים, שככל זוכרים את ההתרחשויות האלה מילדותם או נעוריהם. הם התייחסו לממד הוויזואלי של הסרט, שצולם בפילם כמחווה לאיך שהקולנוע נראה בשנות השישים, תקופת ההתרחשות של העלילה, וגם לתסריט שלו, שנשען על ההיסטוריה אבל גם מוסיף לה ספקולציות.

"הצילום היה מתחת לכל ביקורת, והסיפור לא היה אמין", הטיח אחד מהם. "הצילום ככה בכוונה, וזה היה סרט מצוין", הגן חברו, והפולמוס הזה הזכיר לנו כי שני אנשים תמיד יראו סרט אחד בשתי דרכים שונות, וכי קולנוע הוא חוויה קולקטיבית. הוא היה כזה לפני הקורונה, הוא יישאר כזה אחריה, הוא יקבור את כולנו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully