בכל הקשור לתרבות הפנאי, הכאוס התעופתי היה אחד הסיפורים הגדולים של השנה החולפת. אך למרות שזה כלי תחבורה פופולרי מתמיד, הקולנוע העכשווי לא מרבה לעסוק במטוסים - אולי כי מדובר לרוב באוטובוסים מעופפים, נטולי כל חן וקסם. לעומת זאת, המסך הגדול ממשיך לנהל סיפור אהבה עם רכבות, שהן כלי תעבורה רומנטי הרבה יותר.
הרומן של הקולנוע עם המסילה התחיל בימיו הראשונים, עם סרטים כמו "רכבת יוצאת מתחנה" ו"שוד הרכבת הגדול", והמשיך בשנים האחרונות עם "רכבת הקרח" ו"רכבת לבוסאן". כעת מגיע גם "רכבת הקליע", שעלה לאקרנים בארץ וברחבי העולם בסוף השבוע.
זה סרט הוליוודי דובר אנגלית, אבל הוא מבוסס על ספרו של קוטארו איסקה, אחד מסופרי הפשע הפופולריים ביפן. בדומה למקור, גם הגרסה הקולנועית מתרחשת על הרכבת בין טוקיו לקיוטו, שידועה כ"רכבת הקליע" בשל המהירות שלה, ומכאן השם של הספר ושל העיבוד הקולנועי שלו.
כמו הספר, גם הסרט מתאר כיצד שלל מתנקשים מוצאים עצמם על הרכבת הזו. ההבדל הוא שבגרסה הקולנועית, רוב הדמויות מגיעות מן העולם המערבי - אם כי כמובן שהליהוק דואג לגיוון אתני, ויש בהן שחורים ולטינים. איך ייתכן ש-90 אחוז מן הנוסעים ברכבת מטוקיו לקיוטו יהיו אנגלו-סקסיים, בגילומם של כוכבים הוליוודיים כמו בראד פיט? ואיך זה שחוץ מהכרטיסן, כמעט אין נוסעים רגילים בקרונות, אלא רק רוצחים שכירים? זה לא היגיוני, אבל באופן כללי אין שום היגיון פנימי או חיצוני בתסריט, והוא לא מנסה להסתיר זאת אלא מתגאה בכך, ואף מדגיש כל העת את האלמנטים השטותיים שבו.
עם הזמן, מתברר מה הוביל את כל המתנקשים לאותו מקום. לא נגלה כמובן את התשובה, אבל אפשר לומר כי היא קשורה במאפיונר רוסי המכונה "המוות הלבן", והוא כה אימתני עד שהצליח להשתלט על היאקוזה; באחד הילדים שלו, וגם במזוודה שנמצאת בידיהם של צמד מתנקשים פטפטנים, האחד שחור והאחר לבן, ממש כמו ב"ספרות זולה" - סרט שהשפעתו הבלתי נמנעת מורגשת כאן לאורך כל הדרך.
התוכן של המזוודה לא חשוב, בדיוק כמו התוכן של התסריט כולו. הסיפור כאן שרירותי, שום דבר לא הגיוני, ואפילו הגיבורים עצמם מביעים בקול רם השתאות מן הגיחוך של הסיטואציה. "רכבת הקליע" הוא מה שנקרא "סרט חקלאי", עם עשרות גופות על כל דונם. לקהל לא אכפת מאף מוות וגם לא אמור להיות אכפת. הסרט מבהיר מלכתחילה שהכל כאן שטות אחת גדולה - כמו סרט מצויר של לוני טונס, רק עם שחקנים בשר ודם. הרבה דם. זו לא רשלנות תסריטאית, אלא בחירה אמנותית. זו בחירה לגיטימית כמובן, בטח בעיצומו של החמסין, כשאחוזי הלחות ממילא לא מאפשרים פעילות מוחית והתרכזות ביצירות קולנועיות מורכבות, אבל מותחן הפעולה הזה לא מצליח להצדיק אותה באמצעות מספיק בידור ואסקפיזם.
את הסרט ביים דיוויד ליץ', אחד מאנשי האקשן הוותיקים בהוליווד, שהיה אחראי לפעלולים בסרטים רבים וביים בעצמו סרטים אחרים, למשל את "דדפול 2" המוצלח, אבל הפעם הניסיון שלו לא בא לידי ביטוי. תסריט כל כך מופשט משאיר הרבה מקום לסצינות פעולה וירטואוזיות, אבל ב"רכבת הקליע" אין תנופה קולנועית יוצאת דופן. גם הבדיחות חסרות השראה, והסיפור מלא קלישאות מעושות, למשל פלאשבק המציג לנו סיפורי אלף לילה ולילה על מאפיונר אכזר שלא יהסס להרוג גם את החתול של השכן שלך אם תהיה חייב לו שקל. שמענו סיפורים שכאלה אלף פעם, כולל לאחרונה בקומדיית הפשע הישראלית "חומוס פול טריילר".
אם "רכבת הקליע" היה נמשך שעה וחצי, אפשר לפחות היה להתייחס אליו כמותחן קצבי במשקל נוצה. משום מה, הוא נמרח על פני קצת יותר משעתיים, מה שהופך אותו למייגע וטרחני למדי.
שתי מעלות בכל זאת מצילות את הסרט ומונעות ממנו להפוך לתאונת רכבת. קודם כל, עיצוב הדמויות. לכמה מהן יש אופי מובהק ועקבי, ומשעשע לראות כיצד הוא מלווה ואף משרת אותן לאורך העלילה. המתנקש בגילומו של בראד פיט, למשל, כל כך מותש ושבוז מן העבודה שלו, שגם הדברים הכי איומים עוברים מעל ראשו. מתנקש אחר, אותו מגלם בריאן טיירי הנרי, מצטט כל העת מהסדרה "תומס הקטר", שמתברר כי לימדה אותו את כל מה שהוא יודע על החיים. אחת הנוסעות, אותה מגלמת ג'ואי קינג שפרצה בסרטי "דוכן הנשיקות", מעמידה פני תמימה ומשתמשת בתמימות הזו כדי להוליך שולל את כל מי שמסביבה. עם הזמן, היא הולכת ומתגלה כגיבורה האמיתית של העלילה.
המעלה השנייה היא תצוגות המשחק, שהן בכמה רמות מעל כל אספקט אחר בסרט. הדברים אמורים לגבי בראד פיט, המביא לכאן את האנרגיות שהיו לו ב"היו זמנים בהוליווד" ונמצא באחת התקופות הטובות בקריירה שלו. מרוב שמתייחסים אליו בתור "כוכב", שוכחים לעתים איזה שחקן אופי גדול הוא. ב"רכבת הקליע", השחקן ממחיש זאת שוב בנונשלנטיות הייחודית שלו. שחקנים מעטים לאורך ההיסטוריה הצליחו להיות לוהטים כל כך בלי להגיר ולו טיפת זיעה אחת.
יש גם כוכבים שמופיעים כאן ואנו מנועים מלציין את שמם. "רכבת הקליע" מצטרף לטרנד שהתחיל בסרטי מארוול והולך ומתרחב לאחרונה. כלומר, הנטייה לשלב כוכבים וכוכבות שלא הופיעו בטריילר או בכל פרסום רשמי אחר, ואז מגיחים בסרט בהפתעה, לכמה שניות או לכמה דקות, והציפייה היא שהקהל יריע בהתלהבות לנוכח עצם ההופעה שלהם. זה גימיק עצל ומאוס, והעובדה שמותחן הפעולה הזה משתמש בו מוכיחה כמה מעט יש לו להציע.
לכל זה, נוסיף תלונה נוספת וייחודית להפצה בישראל. עמיתתי יעל שוב פרסמה ביקורת על הסרט לפני כמה ימים וכתבה כך: "יש לציין שבהקרנת העיתונים התרגום שהוצמד לסרט היה גרוע באופן יוצא דופן. נאמר לי שהוא יתוקן בהקדם האפשרי. דווחו מה גיליתם".
ובכן, הלכתי להקרנה מסחרית של הסרט ביום חמישי, והנה אני מדווח מה גיליתי: התרגום נותר גרוע בצורה יוצאת דופן. יש סתם שגיאות כתיב, ויש דברים מהותיים יותר. כשאחת הדמויות מדברת עם בחורה וקוראת לה "Kid", זה מתורגם כ"ילד". לא ברור אם המתרגם היה מכונה או בן אנוש, אבל בכל מקרה ברור שהוא לא צפה בסרט. הביטוי "Hurt People Hurt People", שמשמעו "אנשים פגועים פוגעים באנשים", מתורגם כ"אנשים פגועים אנשים פגועים", שהוא כמובן משפט חסר כל משמעות. מה ההיגיון לתרגם ככה, באופן כל כך מילולי ומכני? אפילו במכונות אמורה להיות יותר תבונה והיגיון. זו רק רשימה חלקית של טעויות, והרשימה המלאה ארוכה יותר מהסרט עצמו. ידוע שרמת התרגום של סרטים וסדרות יורדת, והנה לנו רגע שפל חדש. בשביל זה אנחנו משלמים 47 שקל לכרטיס? בושה וחרפה. מצד אחר, שאלה יהיו הצרות שלנו כרגע.