"מי החזיר את השטן בתשובה?", שאל שחר בן ברק בעיתון מעריב ב-1990, בהתייחסו לאלבום "הבן הטוב" של ניק קייב והזרעים הרעים. "קייב, כמו מפלצת שכבשה את יצרה, הצליח להתגבר על השטן בקרבו ולקפוץ מעל לגדר לעבר העולם השפוי", הייתה לשון הביקורת, "התקווה של קייב נותרה לצאת מהגיהנום בכבוד".
32 שנים אחרי, וניק קייב ממשיך להילחם בשדים ורוחות באמצעות המוזיקה שלו. נסיך האופל אולי הצליח לברוח מהגיהנום, אבל הגיע ללייב פארק בראשון לציון - המקום בו מוזיקה טובה באה כדי לגווע. ההופעה של קייב הייתה אמורה להיערך בכלל באצטדיון בלומפילד, אבל מגפת הקורונה דחתה את ההופעה והתאריך החדש לא הסתדר עם לוחות הזמנים של האצטדיון, וההופעה הועתקה לגיהנום של מתקני ההופעות בישראל.
אלה לא רק הבעיות בחניה והפקקים ביציאה (כשלעצמן סיוט גדול), ואפילו לא התנאים המחפירים בשטח (שתי משתנות על אלפי גברים, ונייר טואלט שנגמר שעה לפני תחילת ההופעה אצל הנשים) - אלא בעיקר החלוקה המפלסית של האמפי, שגורם לכל מי שלא נמצא בקדמת הבמה להרגיש כאילו הוא נמצא בהופעה אחרת. במילים אחרות: ניק קייב נאלץ להתמודד לא רק עם המגרעות האובייקטיביות של האמפי, אלא גם עם הזכרונות הטריים של המעריצים שראו אותו ביד אליהו ב-2017 וציפו לחוות שוב התעלות רוחנית כמו אז.
אלא שהאמת היא שזה בכלל לא משנה. כשמגרדים את שכבות ההגזמה הקבועות על "אירוע דתי" וכו', נשארים עם המוזיקה - והפעם, גם אם הקול של ניק קייב רחוק ממיטבו, זו הייתה כנראה הופעת המוזיקה הכי טובה שהוא נתן בארץ הקודש. זה מתחיל מבחירת השירים המופלאה, שבזכות פגרת הקורונה שנכפתה על הלהקה הפכה לאסופת להיטים אמיתית. זה ממשיך בגרסה העכשווית והמאוד מוצלחת של "הזרעים הרעים", בראשות וורן אליס - הקוסם ווז בשבילכם - יחד עם שלושה זמרי ליווי, שהוסיפו תיבול גוספלי להופעה, המוזיקה נתנה את הטון בהופעה למשך כמעט שעתיים וחצי. ומעל הכול: הנפיל האוסטרלי בעצמו, שפשוט נתן את כל כולו מהתו הראשון ועד השיר האחרון.
קייב והלהקה פתחו הכי חזק שיש, עם חזרה לימים הרוקיסטיים של "Get ready for love" ואחריו מיד "There She Goes, My Beautiful World". מכאן, איכשהו, זה עוד הצליח להשתפר. הסטליסט מיזג בצורה חכמה בין הלהיטים מתחילת הקריירה לשירים הכואבים של טרילוגיית האלבומים האחרונה של הלהקה.
אין שום מחסום פיזי בין הזמר על הבמה לבין הקהל, כבר מהשיר הראשון קייב מושיט את ידיו אל הקהל ונותן לכל מי שרוצה לגעת בו. זה הופך לפארסה לפעמים, כשבמקום ידיים אנשים מושיטים לו את הטלפון שלהם. מסימני התקופה. האווירה משתנה ברגע שקייב מתיישב על הפסנתר. אחד אחרי השני הוא מבצע את "I Need You" ואת "Waiting For You" - שני השירים הכי כואבים של אחד מאמני הכאב הגדולים בהיסטוריה. אלה שני השירים שמזוהים יותר מכל עם הטרגדיה האישית של ניק קייב, שאיבד שניים מארבעת בניו. קייב לא מתייחס במפורש לאובדן, אבל המוזיקה שלו עושה את זה. אלה לא השירים הכי מקפיצים בהופעה באופן טבעי, אבל דווקא כשהוא רחוק מהקהל, יושב על הפסנתר, הוא נתן לכולנו לגעת בו בצורה הכי מזוככת.
מצעד הלהיטים המשיך עם "Red Right Hand" שמוכר גם כנעימת הנושא של "פיקי בליינדרס"; "Mercy Seat" הנצחי בגרסה קצרה יחסית, שהזכירה קצת יותר את הקאבר הנהדר של ג'וני קאש מאשר את הביצוע המקורי והקלסטרופובי של קייב; ולקינוח "Ship Song", מאותו אלבום מ-1990 בו קייב "כבש את יצרו". עאלק.
קייב הזכיר איזה אמן במה ענק הוא (בנוסף למשורר, זמר, סופר, פסל ועוד כמה דברים שהוא מצטיין בהם) ב-"Higgs Boson Blues", פואמה אפית שבוחנת את החיים הכאוטיים של המאה ה-21 דרך עיניים של אוסטרלי מתבגר. בקטע בו קייב מתאר את מיילי סיירוס צפה בבריכה, הוא לפתע נשבר, והחל לחזור על המילים "האנה מונטנה" שוב ושוב. הוא ניגש לקהל, וחיפש את הידיים המושטות כדי לאחוז בהן. "האנה מונטנה", הוא המשיך לזעוק את שם דמותה המפורסמת של מיילי סיירוס, זאת שבניו אהבו כשהיו צעירים.
ההדרן נפתח עם ניק קייב לבד על הפסנתר, בביצוע לא פחות ממושלם של "Into My Arms". לא היה צורך לזמרי וזמרות ליווי, בטח כשהקהל הגדול החליט סוף סוף להצטרף כיחידה אחת לגבות את קייב, שלראשונה הרים את העיניים אל מעלה האמפי בהתרגשות גדולה. בהמשך יבצע, די בהפתעה, את "The Weeping Song" הקלאסי, שחזר בהופעות האחרונות בהדרגה לסטליסט. וורן אליס נותן עבודה על הכינור החשמלי כמו שהוא עושה על עוד לא מעט כלים לאורך הערב, וקייב עצמו מפעיל את הקהל בצורה משעשעת (בשיר שמתאר דמעות של ילדים, כן?) אבל זה השיר בו באופן טבעי כולם מתגעגעים לגיטריסט בליקסה ברגלד, שנתן במשך שנים את הטאץ' האקספירמנטלי לזרעים הרעים - ואיזן את מנהיג הלהקה העגמומי עם לא מעט הומור.
בשורה התחתונה: לא צריך להשתמש בשורש כ.ש.ף או ק.ס.ם כדי לתאר את ההופעה של ניק קייב. סביר להניח שהרבה ביקורות שיפורסמו היום ישתמשו במילים שכאלה, כמו במילה "מהפנט". יכול להיות שכמה מאות מעריצים שעמדו בקרבת הבמה ולא הפסיקו לגעת פיזית באליל שלהם באמת הרגישו מכושפים ומוקסמים, אבל שאר הצופים במופע נאלצו "להסתפק" פשוט במופע מוזיקה עצום, של אמן ענק. הלוואי שהוא יגיע שוב בקרוב. הלוואי שזה יהיה בכל מקום אחר מלבד ראשון לציון.