החלילן מהמלין עומד על במה בברלין. הוא מרים יד - וכ-20,000 האנשים שבקהל ממהרים להרים גם כן את ידם. הוא עושה מחווה - וההמון מגיב לה מיד. הוא יורד מהבמה, נצמד לברזלים ושר לאנשים העומדים בשורות הראשונות. הם מתמזגים איתו. הם שלו.
רק לפני מספר שבועות, פחות מחודשיים, קרה לו אסון גדול. שוב. בפעם השנייה במספר אחד מבניו הלך לעולמו בטרם עת. שבע שנים לאחר שבנו ארתור נפל למותו מצוק, גם בנו ג'תרו החזיר את נשמתו לבורא. ניק קייב לא מאמין בבורא. הוא אפילו מצהיר זאת באחד משיריו. אבל הוא גם לא מאמין באתאיזם. זהו חלק מהדואליות שבאופיו, באישיותו ואפילו בהופעה שנתן באותו ערב בברלין.
היו כאלו שסברו שלאור הטרגדיה יבטל קייב את סיבוב ההופעות הזה. מי יכול לשיר על במה חודש ומשהו אחרי שניצב, שוב, בהלוויית בנו? אך מי שנכח בסיבוב הגדול הקודם ניחש, הרגיש, כמעט ידע - הוא לא יבטל את הסיבוב הזה. ככל שיענו אותו - כן ירבה וכן יפרוץ. כי ההופעות האלו הן התרפיה שלו. במקום לשבת ולדבר עם פסיכולוג 45 דקות - הוא עומד, שר ומנגן מול קהל גדול במשך שעתיים. האפקט התרפויטי כנראה לא פחות משמעותי. הקתרזיס, שלו ושל הקהל, עצום.
ההופעה מתנהלת במישורים מקבילים ולעתים סותרים. עצב-כעס-זעם לצד הומור. טקסט ולצידו, כך נדמה, לא מעט סאב-טקסט. הרבה מהקורה על הבמה זועק לפרשנות. האם כשקייב שר בארבעה שירים שונים את השורה "Breathe, please breathe" הוא רק מזמר מילות שיר או שהוא זועק לילדיו המתים? ומה כשהוא שר "Cry, Cry, Cry" או "I Need You"? כשהוא נשכב על גבו - האם הוא מבצע כוריאוגרפיית הופעה או שהוא "Play Dead"? האם כשיוצא ממנו פרץ של כעס, זעם והשתוללות בביצוע של "Jubilee Street", הוא חושב על אותה בחורה בשם בי, מושא השיר, או על שני הבנים שאיבד? למרות שהשיר יצא לאור לפני שתי הטרגדיות, השורה "Look at me now I'm flying" נשמעת בנסיבות האלו כמרפררת למעברם לעולם הבא.
מה שבטוח - הקהל בהחלט מסתכל על קייב. למעשה, הקהל לא יכול להוריד ממנו את העיניים כל הערב. כבר נכתב - גם כאן - על יכולתו של קייב לכשף קהל, לתפקד כנסיך אופל כריזמטי המספק מופע מרתק עם התנהלות בימתית שאין שנייה לה. אלפי ישראלים יצאו חסרי נשימה משתי הופעותיו בתל אביב בנובמבר 2017. רובם ככולם ביקשו עוד. הוא התכוון לתת להם את זה, אך לקורונה היו תוכניות אחרות והטור שתוכנן בוטל. לאחר מכן יצא קייב לעוד שני טורים קטנים יותר, שלא הגיעו לישראל: האחד כלל ערבים שבהם ענה על שאלות מהקהל וביצע ממיטב שיריו לבד, על פסנתר. השני היה מופע עם חברו ושותפו ליצירה וורן אליס, לרגל צאת אלבומם המשותף "Carnage". ועכשיו הוא בטור כמו אז, עם ה-Bad Seeds שלו. זה הטור שעמו יגיע גם אלינו בקרוב. קודם לכן הוא עוצר בשורה של יעדים באירופה, עד כה בעיקר פסטיבלי מוזיקה. בברלין הוא מופיע בקיסריה של בירת גרמניה - ה-Waldbühne. אמפי גדול שגם ב-19:15, עת מתחילה ההופעה וגם כשעתיים לאחר מכן, כשהיא מסתיימת, עדיין מואר באור יום אירופאי קיצי טיפוסי.
אבל האור הזה לא מפריע לקייב לתת את השואו האפל שלו. כמו אז, בסיבוב ההוא שבזמן קצר כבר הספיק להפוך למיתולוגי, גם כאן קייב מלא באנרגיה טעונה. אז היא העבירה בעיקר עצב. בהופעה הזאת היא מרגישה יותר כועסת ועצבנית. אז ועכשיו - היא סוחפת. זו אנרגיה שנדמית כחסרת גיל, ערפדית ממש. מראהו הרענן ומלא השיק של קייב, שלא ממש תואם את 64 שנותיו, רק תורם לכך. הוא נותן בראש ונותן ברוק. תזזיתי וחסר מנוחה. אוצר אנרגיה ואז משחרר אותה ביד מיומנת, בפרץ ובתנופה. מתפקד כאמן דרמה אמיתי, אך לא נותן לשכוח לרגע שהוא גם מוזיקאי נדיר וחד פעמי, כזה שבכל פעם מחדש נותן את המקסימום לקהל שלו. והקהל, מצידו, מתמסר לו לחלוטין ומגיב בהתלהבות לכל ג'סטה שהוא מפגין.
מבחינת בחירת שירים בוחר קייב לתת סט מגוון. 14 אלבומים שונים מיוצגים בהופעה הארוכה למדי (22 שירים לעומת 19 שנתן ברוב הסיבוב עד כה - ככל הנראה מכיוון שמדובר בהופעה רגילה ולא בהופעת פסטיבל, שהיא מסורתית קצרה יותר). המספר המקסימלי לשירים מאלבום אחד הוא שלושה. לכבוד הזה זוכה האלבום הכפול "Abattoir Blues/The Lyre of Orpheus" וכן "Push the Sky "Away ו-"Ghosteen" החדש יותר, שהיווה מעין אלבום המשך ל-"Skeleton Tree" המתאבל (המיוצג כאן על ידי שיר אחד בלבד: I Need You). כך שלא מדובר במופע להיטים מובהק.
אחד משיריו הגדולים ביותר - "The Weeping Song" - שהיה הקליימקס של הופעות סיבוב 2017 - כלל לא נוכח. עם זאת, קייב לא מוותר על "Into My Arms" בהדרן ומחלק סוכריות בדמות "From Her to Eternity", "Tupelo", "Red Right Hand", "The Mercy Seat" ו-"The Ship Song" (הארבעה האחרונים אף מגיעים ברצף לקראת סוף החלק הראשון של המופע). כך שבהחלט יש כאן פייבוריטים שמסייעים לתדלק את אלו בקהל שהם פחות יודעי ח"ן.
את הקדרות הטבעית של חומריו מאזן קייב עם חוש הומור שהוא משתמש בו לעתים כדי להקליל את האווירה. כך, למשל, הוא מקדיש את השיר "Carnage" לברלין, שהיא "עיר שנראית Beautifuly Fucked Up". את קרלי פרדיס, הפסנתרנית שהצטרפה ללהקה, הוא מציג בפרוטרוט תוך הדגשה על כמה שהיא לא אוהבת חשיפה. את וורן אליס, לעומת זאת, הוא מציג כ"לא חדש בשום צורה".
בשלב מתקדם של המופע הוא מפתיע כשהוא מעלה לבמה מעין מקהלת גוספל - שלוש נשים וגבר שחורים, המלווים אותו במספר שירים ורק מגבירים את האפקט הדתי-כנסייתי שיש להופעותיו. ביצוע של "Henry Lee" עם אחת מהזמרות הללו מהווה את אחד משיאיו של הערב. שיא נוסף הוא ביצוע של "The Mercy Seat", שמתחיל מינימליסטי, עם גיטרה אקוסטית בלבד, ועובר לכסאחיסטי.
עוד שיא מתרחש בביצוע (מצוין) ל-"Higgs Boson Blues". קייב חוזר לשטיק המוכר שלו ותוך כדי שהוא שר הוא אוחז בידיה של צעירה מהקהל ומסתכל אל תוך עיניה. היא נמסה ושולחת אליו ידיים מחבקות. הקהל נמס ביחד איתה וקייב שוב מוכיח שהוא אשף הנגיעה בקהל - תרתי משמע. כן, החלילן מהמלין עדיין מנגן היטב בחלילו ועדיין סוחף אחריו את קהלו. אבל בניגוד לאותה דמות - הוא לא מוביל את אוהדיו לאבדון אלא חולק עמם את אובדנו שלו. הוא מוביל אותם לתחושת התפרקות וזיכוך נדירה, כזו שמעטים האמנים המסוגלים לספק לקהלם. אך סמלי שכמו אגדת העם ההיא, גם ההופעה המטלטלת הזאת מתקיימת בגרמניה.
ניק קייב צפוי להופיע בלייב פארק ראשון לציון ב-23 באוגוסט. הכותב היה אורח של הפקת המופע בישראל.