וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"בית בפורטוגל" של יגאל סרנה מסתיים בשתי מילים מהיפות ביותר שקראתי לאחרונה

עודכן לאחרונה: 4.9.2022 / 12:25

כבר הרבה זמן לא הגיע ספר שמעורר שתי תחושות כל כך חריפות ומנוגדות. מצד אחד התענגות על התיאור המפורט ומלא ההיקסמות מהאנשים שהמספר פוגש, ומצד שני, הטקסט ברובו "תיירותי", מלטף את פני המציאות ולא ממש נכתב מתוכה, הופך אותה לדיכוטומית

כריכת הספר "בית בפורטוגל" מאת יגאל סרנה. פרדס,
שיר אהבה צלול ויפה. כריכת "בית בפורטוגל"/פרדס

נתחיל מהסוף: "בית בפורטוגל", הספר החדש של הסופר והעיתונאי יגאל סרנה, מסתיים בשתי מילים מהיפות שקראתי לאחרונה, ובעת ובעונה אחת גם שתי מילים מכאיבות ביותר, לפחות עבורי: "אני במקומי", הוא כותב, לאחר מסע ארוך ומפותל, רצוף משברים ומעקשים, לבנות את ביתו החדש בצפון מערב פורטוגל, סמוך לגבול עם ספרד ולא רחוק מחופי האוקיינוס האטלנטי.

בנוסח האנגלי של הספר ("The Stranger's Homecoming") שאת התקציר שלו קראתי באמזון, היה נדמה לי שאני מזהה איש שנע בין שתי מולדות, אבל כאן, בנוסח העברי נראה לי שיש רק שיר אהבה, צלול ויפה עד מאוד, למולדת אחת - פורטוגל. אני מודה שכבר הרבה זמן לא קראתי ספר שעורר בי שתי תחושות כל כך חריפות ומנוגדות. מצד אחד התענגות על התיאור המפורט ומלא ההיקסמות מהאנשים שהוא פוגש, ומצד שני איזו תחושת התנגדות שעל שורשיה אנסה לעמוד ביתר הרחבה בהמשך.

הסיפור של יגאל סרנה מוכר פחות או יותר לכל מי שקרא כאן עיתונים בשנים האחרונות: לפני חמש שנים בערך הוא נקלע לסכסוך משפטי מתוקשר עם ראש הממשלה שלעבר, בנימין נתניהו, סכסוך שבעקבותיו הוא פוטר בין השאר מעבודתו רבת השנים כעיתונאי בידיעות אחרונות. סרנה, ששירת בזמן מלחמת יום הכיפורים כמפקד טנק בגזרת רמת הגולן, עזב את הארץ בחרי אף וקבע כאמור את מושבו בצפון פורטוגל, מעין "לך לך מארצך ומולדתך" רק בכיוון ההפוך - אל המקום שממנו באו הוריו לפני 77 שנה, מיד עם סיום מלחמת העולם השנייה. לכן המחשבות על הספר גולשות מן הסתם הרבה מעבר לערך ספרותי כזה או אחר, אלא במידה רבה הן מכריחות את הקורא לשוב ולהתעמת עם השקפות היסוד הנוגעות לעצם החיים פה.

כמי שעוקב די באדיקות אחרי הפעילות של סרנה ברשת החברתית למשל, אני מרשה לעצמי לקבוע במידה רבה של ביטחון, שאמנם הוא הקים לו בית יפה בחבל אלטו מינו, אבל בפרפרזה על השיר הידוע של יהודה הלוי - ביתו במערב ולבו עדיין שקוע עמוק במזרח. מדי בוקר כמעט, ולפעמים גם כמה פעמים ביום, הוא שופך אש וגופרית על כל מה שמתרחש כאן, כלומר המציאות הפוליטית והחברתית בישראל עדיין ממשיכה לבעור בעצמותיו. דומה שגם משם, מרחק כמה שעות טיסה, הוא לא התייאש מהתקווה לשנות פה דברים מהיסוד ולהחזיר את הארץ והמדינה למסלול הטוב והישר בעיניו.

אבל הספר הזה עוסק כאמור בפורטוגל. סרנה הוא איש סקרן מאוד שלא מניח מידיו שום פרט, החל ממה שקרה בפורטוגל בזמן שלטונו של אנטוניו דה אוליביירה סאלזאר, הדיקטטור ששלט שלטון יחיד בפורטוגל במשך שלושים שנה, דרך שורות בלתי נשכחות על המשורר פסואה וכלה בתולדות חייה של מריליה, האשה הערירית שחייתה בבית שבו הוא וזוגתו הנוכחית קבעו את מושבם.

יגאל סרנה. אורית מורד,
לא מניח מידיו שום פרט. יגאל סרנה/אורית מורד

אם יש משהו ויטאלי באמת זאת הסקרנות ואהבת החיים של סרנה. ביחד עם זוגתו החדשה הוא משוטט בבתים נטושים, בארמונות ריקים, במרתפים אפלים. אוכל פירות שגדלים פרא. יום אחר יום הוא מתרגל לביתו החדש, מתאים אותו למידותיו. מקלף קירות, חושף אבן עתיקה, מזיז חפצים, מוסיף תנור, שטיח. כיסא ליד התנור. עיניהם של השכנים ממלאות אותו באהבה והבית החדש מגן עליו.

ובשורות היפות שהוא עורם בסבלנות על הדף, נובט גם במידה מסוימת החיסרון של הספר - הטקסט הזה הוא ברובו "תיירותי", כלומר מלטף רוב הזמן את פני המציאות ולא ממש נכתב מתוכה. נדמה לי שסרנה יהיה הראשון להודות שעיני האוהב החקרניות שבהן נכתב הספר העשיר והיפה הזה, לוקות גם בסוג ידוע של עיוורון.

ומכאן לנקודה הישראלית - דומה שהספר הזה מבטא במידה רבה, גם על פי התגובות שהוא מקבל ברשת החברתית, סוג של ייאוש מהחיים פה בארץ. עבורי, כמי שצעיר מסרנה רק בשנים בודדות, זאת בשורה עצובה מאוד.

לפני קצת יותר מחודשיים הלך לעולמו הסופר א.ב יהושע, שמבחינות רבות, אם להתבטא בצורה קצת מחוספסת, היה הכהן הגדול של הציונות במובנה התמים והראשוני, ושל תפיסת הגלות כחולי אימננטי בתוך הקיום היהודי. נדמה שעם הסתלקותו הלך מאיתנו עוד אחד משומרי החומות שאיכשהו נזעקו להגן על קו המחשבה הזה. עוד ועוד אנשים, לפחות מהחוג החברתי שסובב את בני גילי, מביעים תחושת ניכור עמוקה לכל מה שצמח כאן, ולכן גם מפתחים סוג של היקסמות גדולה, כמעט חסרת מעצורים, מנופים אחרים, כמו אלה שמופיעים בספר הזה.

ובמישור אחר: לפני ארבעים שנה בדיוק יצא לאקרנים סרטו המצוין של הבמאי דני וקסמן "חמסין", שעוסק בין השאר ביחסים המתוחים בין ערבים ליהודים ובמאבק העיקש על הפקעת הקרקעות בגליל. הסרט מסתיים באירוע נורא ואלים, עקוב מדם ממש, ובכל זאת מקפיד דני וקסמן הבמאי, לסיים במעין "שוט" קצת יותר אופטימי - גשם יורד על פני השדה שבו התרחש האירוע האלים, ועץ זעיר צומח במקום שבו נשפך הדם.

אם להתבטא בצורה מעט גסה ופשטנית, הייתי אומר שאצל סרנה המציאות לפעמים היא פשוטה: שם טוב ופה רע. נכון שהתיאור הזה חוטא לא מעט לאופיו של הספר, שיש בו כאמור חקירה מרתקת ממש של נופים ואנשים אחרים, אבל אני מודה שלאורך הקריאה לא ממש יכולתי להשתחרר מההרגשה המעיקה הזאת.

ומעבר לניתוח ספרותי כזה או אחר, דומה שאנחנו זקוקים פה מאוד למבט החומל של סרנה, כמו הגשם בסוף הסרט "חמסין". מבט סולח ורך, שיסלול גם מנהרה של תקווה. מי יודע - אולי בספר הבא.

seperator

"בית בפורטוגל" / יגאל סרנה. הוצאת פרדס. 292 עמודים.

  • עוד באותו נושא:
  • יגאל סרנה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully