יותר חזק? הפרובוקציה של אגם בוחבוט בעיקר משעממת

באלבום הראשון שלו, שיצא כבר לפני יותר מ-20 שנה, שלומי שבן הציג רשימה של אלטר אגואים אפשריים באחד השירים: דילן מקיי, ג'יימס דין, ג'סי ג'יימס, ג'וני דפ - וכמובן לא התאפק להוסיף מיד אחר כך את שמו המפורש. בסינגל החדש שלו, שאמור להוביל לאלבום מקורי חדש אחרי שמונה שנים (קדם לו סינגל בשם "מנטרה" שיצא לפני שנתיים ונשכח), שבן מציג רשימה אלטרנטיבית, וחוזר על אותו הטריק: "יכולתי להיות פיקאסו, אהרון קופלנד, דני דין, גברת דאוטפייר, מיסטר טמבורין - כשהייתי בן 22. כמה פניות לא לעניין, הערכות שגויות של דחיפויות וזמן הביאוני עד לכאן - שלומי שבן, קוקהד שמוקהד מטומטם".

שבן כבר לא בן 22 - אלא יותר מכפול מכך, בהתאם ברור שמה שהיה היה, ומה שלא - כנראה כבר לא יהיה. הכישרון האדיר שפרץ בסערה למרכז הבמה של המוזיקה הישראלית כבש כמה גבעות והיום יש לו מעמד משלו, אבל כמו שהוא עצמו שר, כמה הערכות שגויות של דחיפויות וזמן הביאו לכך שהוא אמנם הופיע בלי הפסקה, אבל הקליט והוציא באופן רשמי מעט מאוד חומרים ביחס לאמן במעמדו. אלא שעכשיו מגיע המאני טיים, ואחרי הפסקה ארוכה מאוד הוא סוף סוף משחרר את הנצרה.

בקריירה שמתפרסת על פני כל הדרך בין שירים דרמטיים ומסתוריים ללהטוטים מילוליים וקונקרטיים, "מאני טיים" שייך למחנה השני: יש בו 310 מילים על פחות מ-240 שניות, ובהן, לבד מהניימדרופינג, גם עברית יוצאת דופן, ציטוט של משינה, וכמו גם נוכחות רוחנית וסגנונית של לאונרד כהן (שלשבן יש היסטוריה ארוכה של יצירה בהשפעתו). העומס הזה, שלעתים הוא מוגזם, נועד להמחיש את ההרגשה: הזמן טס והאירועים מציפים הכול, מבלי שיהיה זמן להתעמק בהם. בהתאם, השיר של שבן נפתח לכל הכיוונים, ובדרך עולים ממנו וידויים משפחתיים, הרהורים קיומיים ואמוניים, ובעיקר רצון להיאחז בקיים, בקרקע יציבה.

אופיו של השיר, שעליו חתום כמלחין גם אסף תלמודי (שאף הפיק לצד תמיר מוסקט), הזייתי. הוא נשאר על מחיאות כפיים וקלידים אייטיזיים, ובעיקר קולות רקע חלומיים של תום מאירה ארמוני. הפנייה לאווירה חלומית סייעה ליצור בעבר כמה מהשירים הכי טובים של שבן כמו "האזרח האחד", או "תרגיל בהתעוררות". "מאני טיים", שהוא יותר אישי ופחות אוניברסלי מהם, עמוס מדי ודורש הרבה פתיחות, אבל כובש בכנות ובמוזיקליות שלו אחרי כמה האזנות, ובעיקר פותח את התיאבון לקראת צאת האלבום, המאני טיים האמיתי.

משטרת הפאניקה המוסרית פשטה על "יותר חזק מה", הסינגל האחרון של אגם בוחבוט - זה שבו, בכסות בדיחה בהופעות שהפכה לאתגר טיקטוק, יש רמז לגניחות ויחסי מין, מי שישמע. חבל שלא הזעיקו במקום את משטרת השעמום, כי החטא באגף הזה חמור בהרבה: השיר של בוחבוט כל כך מתאמץ להתענג על פרובוקציה משעממת, אבל כשהערפל מתפזר קל מאוד להבחין שלמעשה בקושי יש כאן שיר.

אגם בוחבוט לא המציאה כלום. זה טריק ידוע. רבים ורבות מדי, מסרז' גינסבורג ועד אפרת גוש, קדמו ל"יותר חזק מה" מכדי שיהיה ממה להתרגש, בטח כשדברים בוטים בהרבה מצליחים באנגלית. וממילא, מי שחושש מהשחתת הנוער, מוטב למנוע ממנו לצפות בחדשות שלא יראה איזה דוגמה נותנים כאן פוליטיקאים. אבל לפרובוקציה, גם אם היא סתמית, יש כוח שיווקי: בוחבוט, פעם תלמידה בבית ספר למוזיקה והיום כוכבת פופ שנורא נורא רוצה להיפטר מהתדמית ההיא, מבינה את זה היטב, ורוכבת על הגל של "דובשניה" - עוד שיר שעורר ביקורת רבה - בדרך לכבוש עוד רגע קצר של תשומת לב.

"יותר חזק מה", בקושי שתי דקות של שיר מונוטוני ומשוכפל, ועם בתים שנדמה כאילו נכתבו בשש דקות, מכוון לרחבה עם פזמון טראשי ועיוותי קול. במילים מזלזלת בוחבוט במחזר חמוד ששולח לך פרחים ("יא מוזר"), ומייחלת למאהב יותר "גברי" ("שישחק לי בלב ועל הדרך יבוא ויעשה קצת כואב"). אז מגיע הפזמון ובו הקריאה החוזרת "אני צריכה גבר (יותר חזק מה)". מי שחתומים על הקשקוש הם הכותב-כוכב רון ביטון ("בית משוגעים"), והמפיק-מלחין ינון יהל ("מה אתה רוצה"), שניהם זוכים טריים בפרס אקו"ם. בפעם הבאה, כדאי להתעקש על שיר יותר חזק.