"אני אוהבת להרגיש שהכל שלג טרי, שעוד לא עשיתי כלום, שכל סרט הוא הסרט הראשון שלי"

טילדה סווינטון היא אחת משחקניות הקולנוע הטובות בעולם, ואחת הנשים הנחמדות בתעשייה. את כישרון המשחק הפנומנלי שלה ראינו בעשרות סרטים, מ"אורלנדו", דרך "חייבים לדבר על קווין" ועד "דוקטור סטריינג'", ועכשיו אפשר ליהנות ממנו גם ב"3,000 שנים של כמיהה", שעלה אצלנו לאקרנים בסוף השבוע. מן האדיבות שלה נהנו כל מי שעבדו עמה ושוחחו עמה, וגם לי הזדמן להתרשם ממנה כשנפגשתי עם הכוכבת לריאיון קצר בפסטיבל קאן, יחד עם קבוצה קטנה של עיתונאים מרחבי העולם.

סווינטון היא אורחת קבועה על השטיח האדום בריביירה. לפני שנה צעדה עליו עם לא פחות משלושה סרטים - "הכרוניקה הצרפתית", "המזכרת 2" ו"ממוריה", והשנה עם "3,000 שנים של כמיהה". ביים אותו ג'ורג' מילר, שחזר לקאן שבע שנים לאחר שהסעיר את הפסטיבל עם "מקס הזועם: כביש הזעם".

הפעם, מילר מגיש מעשייה רומנטית: סווינטון מגלמת אקדמאית החוקרת מיתולוגיות, ונוסעת לכנס באיסטנבול. המחקר שלה הופך למציאות, כשהיא פוגשת ג'יני בגילומו של אידריס אלבה, המציע לה שלוש משאלות, ומספר לה שלושה סיפורים על החוויות שעבר במשך שלושת אלפים שנה.

"אני חושבת שהסרט מראה עד כמה סיפורים חשובים לנו", אמרה על כך סווינטון כשהציגה את הסרט בכנס הקומיק-קון. "הם מעניקים לנו פרספקטיבה, וזה גם משהו שאנחנו חולקים. סיפורים הם מכונה ליצירת אמפתיה".

הסרט צולם באוסטרליה בזמן הקורונה, ואני שואל את סווינטון כיצד התקופה הזו השפיעה עליה. "כמו כל אדם ביקום, התודעה שלי עברה טלטלה", היא אומרת. "לפני המגיפה הייתי נוסעת בלי סוף ברחבי העולם, ואז אמרתי לעצמי שאולי כבר לא אוכל לנסוע כל כך הרבה, אז אצטרך להסתמך על הזיכרונות שלי. נוסף לכך, ישבתי וראיתי הרבה סרטים של דיוויד אטנבורו. אמרתי לעצמי - זה מה שנשאר לי, הזיכרונות וסרטים של אטנבורו".

"אני אדם מודע מלכתחילה, אבל בזמן הקורונה עיצבתי מחדש את הזיכרון שלי. שאלתי את עצמי מה אני זוכרת ומה שכחתי. במהלך התקופה הזו גם פגשתי נוירולוג שמתמחה באלצהיימר, ודיברנו על שכחה. הוא אמר לי שזה לא בהכרח דבר רע, שיש בערך בלשכוח דברים".

אז מה את זוכרת ומה שכחת?

"השנים האחרונות היו מוזרות מבחינתי. ערכו כמה רטרוספקטיביות לסרטים שלי, אז זה עודד אותי להסתכל אחורה בפרספקטיבה, וזה היה די כואב. אני אוהבת להרגיש שהכל שלג טרי. אני אוהבת לחשוב שעוד לא עשיתי כלום, שכל סרט הוא הראשון שלי. היה כואב ובעיקר מביך להיזכר שוב ושוב שכבר יש לי הרבה סרטים על המדף".

היה איזשהו זיכרון שהפתיע אותך?

"כמו שאמרתי, הסתובבתי הרבה בעולם, אבל כשהסתכלתי אחורה בפרספקטיבה, הבנתי משהו חשוב: בסופו של דבר, אחרי כל המסעות, הבית שלי לא השתנה מאז שהייתי שחקנית צעירה בשנות השמונים. נכון, פגשתי מאז את בן הזוג שלי, ונולדו לנו ילדים, אבל מעבר לכך אני עדיין מסתובבת עם אותם אנשים ועובדת עם אותם אנשים. עם הבמאית ג'ואנה הוג, למשל, אני עובדת מאז שנות השמונים, ויש לנו סרט חדש בקרוב. ההבנה הזו היתה תגלית מלבבת מבחינתי".

בניגוד ל"מקס הזועם: כביש הזעם", ב"3,000 שנים של כמיהה" אין פיצוצים ומרדפים, אבל סווינטון סבורה שהוא לא עד כדי כך שונה מהסרט הקודם של מילר. "אנשים אומרים שזה סרט קאמרי, אבל זה לא נכון", היא מצהירה. "זה אפוס שמכסה שלושת אלפים שנה. מילר הוא מאסטר אמיתי, שיורד לרזולוציות הכי קטנות. דיברנו על הפרויקט במשך חמש שנים לפני שהצילומים התחילו, והוא היה יורד לפרטים הכי קטנים. היה מדהים לעבוד בצידו ולראות איזו שליטה יש לו במצלמה. הוא מאסטר אמיתי".

עבדת עם הרבה מאסטרים ומאסטריות. כמה דוגמאות מהשנים האחרונות: בונג ג'ון-הו ב"רכבת הקרח" ו"אוקג'ה", פדרו אלמודובר ב"הקול האנושי", ווס אנדרסון ב"מלון גרנד בודפשט" ו"הכרוניקה הצרפתית", לין רמזי ב"חייבים לדבר על קווין", ג'ואנה הוג בשני סרטי "המזכרת". עד כמה האושיות האלה דומות או שונות זו מזו?

"תראה, כולנו מיוחדים, זה ברור וידוע. כל אחד ואחת, בלי קשר לקולנוע. בראייה רחבה, כל השמות שהזכרת דומים. ג'ורג', פדרו, ווס - כולם יוצרי קולנוע בכל רמ"ח איבריהם. כולם אותנטיים, כולם קולות מקוריים, ולכולם יש מספיק כוח כדי לעשות מה שהם רוצים. הם עושים סרטים לקולנוע, למסך הגדול, לא לסטרימינג".

יש למסך הגדול סיכוי מול הסטרימינג?

"אנחנו צריכות לעבוד קשה ולהילחם בשביל זה".

סווינטון היא כמובן גם אייקון אופנה, ותמיד מככבת בתמונות מהשטיח האדום. גם לריאיון השגרתי הזה השחקנית מגיעה במלבושים צבעוניים. "אני לא נראית ככה בבית, אבל קאן זאת חגיגה", היא אומרת. "כשהצטלמתי ל'ממוריה' ניסינו שהדמות שלי תהיה בלתי נראית ככל האפשר, אבל יש דברים שאי אפשר לשנות במראה שלי. איפה שלא אהיה, תמיד אבלוט".

סווינטון זכתה בעבר באוסקר על הופעתה ב"מייקל קלייטון", בפרס השחקנית בפסטיבל ונציה על "אדוארד השני" ובעוד שלל פרסים נוספים, כולל פרסי מפעל חיים. בזמן האחרון לא יצא לה להתכבד בפרסים בפסטיבל קאן, אבל לכלבות שלה דווקא כן.

לסווינטון יש שלוש כלבות - רוזי, דורה וסנובר. הן מככבות בצידה ובצד בתה הונור סווינטון-ביירן ב"המזכרת 2", וזכו על כך בפרס הפאלם דוג, עיטור לא רשמי המוענק מדי שנה בקאן להופעה הכי טובה של הולך על ארבע באחד מסרטי הפסטיבל.

"אני גאה מאוד", היא אומרת. "לא נעים לי להתענג על זה כל כך, כי הרי הפרס הוענק להן ולא לי, אבל בכל זאת אני מרגישה אחראית. אולי הפרס הזה יעלה להן לראש, והן יתחילו לעבוד עם שחקניות אחרות עכשיו".

"הכלבות עוזרות לי לחיות. הן מסמלות מבחינתי את הבית. אני חיה איתן בסקוטלנד, המקום שבו גדלתי, והמקום שבו אני מתכננת להישאר. אין לי עניין בשום מקום אחר. הרשיתי לעצמי להסתובב בעולם כי ידעתי שתמיד יהיה לי לאן לחזור".

אפשר לשאול איזה סרטים שלא השתתפת בהם אהבת בזמן האחרון?

"את 'פרה' של אנדריאה ארנולד, זו יצירת מופת. הסרט האהוב עליי בכל הזמנים הוא ללא ספק 'עניין של חיים ומוות' של פאוול ופרסבורגר. אני מכירה כל פריים שלו בעל פה".

שאלה בנאלית אך מתבקשת לאור הנושא של הסרט - אם היתה לך משאלה אחת, מה היית מבקשת?

"לדעתי, אם כבר יש לך הזדמנות לבקש משאלה, אז תבקשי משהו שלא תוכלי לעשות בכוחות עצמך. כנראה שהייתי מבקשת להיות סוס מירוצים, או ציפור".