האמת היא שאף אחד לא היה צריך עוד דוקומנטרי על הרולינג סטונס. לצד עשרות אלבומי אולפן ומאות הופעות, הלהקה הוציאה גם 35 סרטים רשמיים, רובם מתעדים הופעות חיות - אך עשרה מהם מתעדים את מאחורי הקלעים של הלהקה. מ"צ'ארלי יקירי" שליווה את סיבוב ההופעות שלהם באירלנד ב-1965, דרך הסרט "קוקסאקר בלוז" מ-1972 שמציג את חברי הלהקה בשיא השפל האנושי שלהם (ונגנז בהוראת בית המשפט) ועד "קרוספייר הוריקן" המצוין של HBO מ-2012, שסיכם 50 שנות פעילות של מי שנהוג לכנות "להקת הרוק הגדולה בהיסטוריה". אף להקה אחרת לא קוראת תיגר על הכינוי הזה, כי בשלב הזה, אחרי שבעה עשורים (!) של פעילות, אין אף אקט מוזיקלי שיכול בכלל להתמודד עם הטענה הזאת.
למעשה, בדיוק כפי שהיו פורצי דרך בעולם המוזיקה, כך חברי הלהקה תרמו לפיתוח הז'אנר המוזיקלי של עולם הקולנוע. הדוקו "תנו לי מחסה" מ-1970, שתיעד את מקרה הרצח המזעזע בהופעה של הסטונס בפסטיבל אלטמונט, נחשב לאחד מסרטי המוזיקה החשובים בהיסטוריה, ואף פתח את פסטיבל קאן באותה שנה. 40 שנה אחרי, הסרט "הסטונס בגלות" שמתעד את יצירת אלבום המופת "אקסייל און מיין סטריט" הוקרן גם הוא בפסטיבל קאן. ב-2008 מרטין סקורסזה האגדי ביים את "שיין אה לייט", מין שילוב של סרט הופעה עם דוקו היסטורי, שזכה להערכה רבה והוקרן ברחבי העולם באולמות IMAX.
והנה אנחנו ב-2022, השנה בה העולם קיבל במתנה את "The Beatles: Get Back" של פיטר ג'קסון - שכמו הלהקה אותה הוא מתעד הציב רף חדש לכל מה שקשור לז'אנר הדוקו-מוזיקה - ואיכשהו אנחנו מקבלים עוד דוקו על הרולינג סטונס. הפעם מדובר ב"להיות רולינג סטון" של ה-BBC, סדרה בת ארבעה חלקים שעלתה לשידור שבועי בסלקום טיוי.
כל פרק בסדרה, שהתרגום המילולי של שמה הוא "החיים שלי כרולינג סטון", מתרכז בדמות אחרת בלהקה שציינה השנה 60 שנות פעילות, עם ראיונות אישיים עם חברי הלהקה, קטעי ארכיון ועדויות בקול של מוזיקאים ומקורבים ללהקה. בקיצור: עוד דוקו. אחרי הצפייה בשלושת הפרקים הראשונים - שמתרכזים לפי סדר במיק ג'אגר, קית' ריצ'רדס ורוני ווד - נראה שהסדרה נלכדה במין מלכוד 22. מצד אחד היא פונה רק למעריצים כבדים, שכן לחובבי המוזיקה הקז'ואליים יש כבר סרטי דוקו טובים יותר על הלהקה, ומצד שני - המעריצים האדוקים לא ילמדו ממנה שום דבר חדש.
אלא שמעבר ללא להוסיף כלום למה שידוע, יוצרי הסדרה מתרכזים כל כך בלהלל את מושאי הדוקו, שהם בוחרים במופגן להתעלם מהצדדים היותר שנויים במחלוקת בעבר של הלהקה. וכך, לא רק בריאן ג'ונס מייסד הלהקה הופך לדמות די שולית בהיסטוריה של הלהקה, גם דמותו של ביל ויימן, הבסיסט הראשון של הלהקה שהיה חלק ממנה לאורך למעלה מ-30 שנה והקליט איתה את כל הקלאסיקות שלה - נמחק לחלוטין מהעבר המפואר של הלהקה. האם ייתכן שיש קשר לעובדה שויימן ניהל מערכות יחסים עם נערות צעירות (ואף התחתן עם אחת מהן) בזמן שהיה חבר הלהקה? אולי. ובכל מקרה אם מדובר בלהקה הגדולה בהיסטוריה, אז לויימן יש מניות בהצלחה הזאת.
מיק ג'אגר מבקש מהמראיינים לא ליפול לקלישאות, וקית' ריצ'רדס מסביר למראיין על הקושי שבלהתראיין עשרות שנים ולשמוע כל הזמן את אותן שאלות. משום מה, יוצרי הסרט מתעלמים מהאזהרות המפורשות האלה ונופלים לקלישאות ושאלות חבוטות. לא שזה לא כיף. גם בפעם המיליון זה מרתק לשמוע את מיק וקית' נזכרים ביום בו הם כתבו יחד את "סטיספקשן". קשה גם שלא להתרגש מההסברים של קית' על היצירה של כמה מקטעי הגיטרה הגדולים שלו, וספציפית מהניתוח של האינטרו ל"גימה שלטר", שאת הצליל הייחודי שלו הוא השיג על ידי הסרת אחד ממיתרי הגיטרה. ובכלל, הדוקו כולל לא מעט קטעים מענגים לצפייה לכל חובב מוזיקה. קטעי הארכיון של ג'אגר מתראיין לאורך 60 השנים האחרונות הם אוצר ויזואלי מדהים, קטעי ההופעות הישנים עברו רימסטרינג ונשמעים ונראים פשוט מעולה וחוש ההומור האנגלי היבש של ג'אגר, ריצ'רד ורוני ווד מצליח להחזיק את בעצמו את הדוקו בפני עצמו גם אם הוא לא מחדש יותר מדי על הלהקה הנערצת.
ואז מגיע הפרק הרביעי, שהופך את כל הסדרה על הראש והופך אותה לפצצה של רגש. למעשה, אין שום צורך לצפות בשלושת הפרקים הראשונים ואפשר לדלג ישירות אליו. הפרק שחותם את הסדרה עוקב אחר דמותו של צ'ארלי ווטס, מי שהיה מתופף הלהקה במשך כמעט 60 שנים, עד יום מותו בשנה שעברה. במקום להסתפק בעובדה שהוא היה "החבר השקט והמופנם של הלהקה", כפי שהיה נהוג להתייחס אליו במרוצת השנים, הסדרה בוחרת דווקא לצלול לתוך הסיפור שלו בצורה מרתקת שלא רק מכבדת אותו כמוזיקאי ואדם, אלא גם מגלה אוצר שלם של ידע שאפילו המעריצים הכי גדולים לא יכלו לדעת עליו.
כך למשל מתברר שווטס, שהיה ידוע בזכות קיט התופים המינימליסטי שלו על הבמה אצר אוסף מדהים של כלי נגינה (בעיקר תופים), כולל כלים של כמה מהמוזיקאים הגדולים בהיסטוריה. במקום מחבוא חושפים יוצרי הסדרה את סט התופים המקורי של אלביס פרסלי, את כלי הנשיפה של צ'ארלי פארקר ועוד כלים ששמורים בקפידה כמו במוזיאון שרק לאיש אחד מותר היה לבקר בו.
הסדרה מציגה את הדמות האניגמטית של ווטס בצורה כל כך אוהבת, שנראה שכל שלושת הפרקים שקודמים לה הופקו רק בשביל ההזדמנות להצדיע למתופף הגדול שהלך מאיתנו רגע לפני שהספיק לחגוג 60 עם הלהקה שהוא עזר להפוך לאימפריה מוזיקלית. וקשה להתעלם מהקונטרסט של הפרק הזה מכל מה שקדם לו.
זה לא פחות ממצמרר לשמוע את ווטס אומר בקולו שהוא מעולם לא הרגיש כמו חלק מהלהקה, בה היה חבר מאז שהיה בן 20 ועד יום מותו כשהיה בן 80. הסדרה חושפת כי ווטס התמודד עם OCD, והיא מציגה את הקושי של ווטס להתמודד עם האובססיות שלו לצד התהילה, ממנה הוא מעולם לא נהנה ("כל ההבדל הוא שהיום אין לי בעיה לשלם על משהו 5 פאונד", הוא מסביר את היתרון היחיד מבחינתו בלהיות עשיר ומפורסם). הסדרה מגיעה למקומות מוזרים כמו החייט האישי של החליפות שלו ושכן הילדות שלו בוומבלי, וחושפת ציורים מהיומן האישי שלו, בו הוא תיעד באובססיביות כל חדר מלון בו הוא ישן במהלך סיבובי ההופעות של הלהקה, בהם הוא סבל משעמום כי לא נהג לבלות כמו חבריו ללהקה.
אם מיק ג'אגר הוא סולן הרוק המושלם (אמת לאמיתה) וקית' ריצ'רדס הוא נער הפוסטר של עולם הרוקנ'רול המלוכלך (מי יכול להתעלות על האגדה על הגיטריסט שהסניף את האפר של אבא שלו?) אז צ'רלי ווטס הוא האנטיתזה של כל סיפורי הרוק ששמענו. 15 מיליון בני אדם ראו את הסטונס מופיעים במהלך השנים. גם כשהבמות של הלהקה הפכו לגרנדיוזיות, עם מסכי ענק, זרנוקי אש נורו על הבמה וזיקוקים העירו את השמיים מעליו - צ'ארלי המשיך להופיע על הבמה עם אותו סט תופים עלוב למראה איתו התחיל להופיע במועדונים הקטנים של לונדון בתחילת שנות ה-60. זו הייתה הנאמנות שלו למוזיקה, לאמנות ולגרוב שהוא יכול היה לייצר גם עם שלושה וחצי תופים.
המסקנה שעולה מהסדרה היא שמיק וקית' אמנם יצרו את המוזיקה המופלאה של הלהקה, אבל הם לא היו שורדים כל כך הרבה שנים בלעדיו. הוא העוגן של הלהקה, הדבק שהחזיק אותה. ועכשיו הוא איננו. זו תזכורת למובן מאליו: מתישהו גם הלהקה הגדולה בתולדות הרוק תהפוך להיסטוריה. לא בטוח שהעולם מוכן לזה בכלל, ולכן אולי עדיף להתעלם מהמציאות ולהמשיך לחטט בעבר המהנה כל כך של הלהקה. יאללה, מתי יוצא עוד דוקו?