"כל מה שאני יכולה" הוא סרט נוקב וכואב על מערכת המשפט הישראלית, ועל הצורה בה היא מתייחסת לעבירות מין, לאשמים בהן ולקורבנות שלהן. זה סרט עלילתי ולא תיעודי, אבל למרבה הצער, כל העוולות שמתוארות בו קרו וקורות במציאות. שירי נבו פרידנטל, שכתבה וביימה אותו, יודעת על מה היא מדברת. היא חוותה מקרוב את המציאות שהוא מתאר.
ראינו כבר כמה סרטים עלילתיים תוצרת הארץ על תרבות האונס ועל תקיפות מיניות, למשל "אישה עובדת" המצוין של מיכל אביעד. "כל מה שאני יכולה" נבדל מהם, כיוון שהוא עוסק בסוגיות הללו מנקודת המבט של פרקליטה המייצגת קורבן של עבירות מין. זה סיפור סמי-אוטוביוגרפי, כי התסריטאית-במאית נבו פרידנטל היתה פרקליטה כזו בעצמה, עד שעזבה את אולם המשפט ועברה מאחורי המצלמה.
"הגעתי לפרקליטות עם תפיסת עולם נאיבית", אומרת היוצרת בריאיון לקראת עליית סרטה לאקרנים בסוף השבוע. "עם הזמן הבנתי שזו מערכת עבשה וקפקאית. אין דבר קפקאי יותר ממנה. לא בגלל שרודפים אחרייך, אלא בגלל שזה מנגנון סופר מורכב. לעתים נדירות יצאתי בתחושה של סיפוק. עזוב 'צדק'. 'צדק' זו בכלל מילה גסה. יש פרקליטים שיש להם על הדלת מדבקה - 'צדק זה שם של כוכב'. במקרה הכי טוב יכולתי להשיג משהו שקרוב לצדק, אבל בסך הכל הייתי בורג קטן מאוד במערכת גדולה".
אז נבו פרידנטל פרשה מן הפרקליטות, והלכה ללמוד קולנוע במנשר. הקריירה החדשה שלה התחילה עם סרט קצר בנושא דומה, והוא בסופו של דבר היה בסיס ל"כל מה שאני יכולה".
"ההחלטה לעזוב את הפרקליטות התבשלה אצלי הרבה זמן. זו היתה מבחינתי שאלה של להיות או לחדול", משחזרת הקולנוענית. "אף אחד לא היה בהלם מזה שעזבתי. הריחו את הדבר הזה מתבשל. כשניגשתי לפרקליטת המחוז דאז, היא הבינה מה אני הולכת להגיד לה לפני שפתחתי את הפה".
"מנאייכ" תיארה את הפרקליטות כמקום מושחת בלשון המעטה. נתקלת בזה גם כן?
"זו שאלה ששאלו אותי הרבה לאורך העבודה על הסרט, וחשוב לי להבהיר - חד משמעית, לא. לא נתקלתי בשחיתות. נתקלתי בהרבה עוולות אחרות במערכת המשפט הישראלית - עומס, ניכור והעובדה שהרבה פעמים מדובר במועדון בנים סגור. יש הרבה בעיות, שחיתות היא לא אחת מהן".
עד כמה התקופה בפרקליטות שינתה אותך?
"במסגרת העבודה שלי, למדתי איזה דברים איומים קורים מאחורי דלתות סגורות, וזה שיבש את תפיסת המציאות שלי. כשהייתי רואה משפחה כלשהי ברחוב, ישר הייתי מתחילה לשאול את עצמי מה באמת הולך אצלם. היתה לי קולגה שאמרה לי משהו מטלטל: היא לא משאירה את הילדים שלה עם אבא של בן הזוג שלה. על פניו, להשאיר את הילדים עם סבא שלהם זה הדבר הכי טבעי ונורמלי, אבל אחרי כל מה שהיא שמעה - היא לא מסוגלת לעשות את זה".
את הפרקליטה בסרט, בת דמותה של הבמאית, מגלמת אניה בוקשטיין, מצוינת כרגיל. היא מגנה על צעירה, שהשכן שלה תקף אותה כשעשתה בייביסטר על ילדיו. זה קרה בנעוריה, אבל רק כעת, בעידודה של זוגתה החדשה, היא אזרה אומץ להעיד. מולה עומדים שופט לא ידידותי במיוחד, בגילומו של יואב לוי, ושני סניגורים בגילומם של מוני מושונוב וגל פרידמן, שנוקטים בהאשמת הקורבן ומנסים לצלוב אותה על הדוכן.
"הדמות הזו מבוססת באופן חלקי על מישהי שייצגתי, אם כי התיק שלה היה שונה לחלוטין ממה שאני מתארת בסרט", מספרת היוצרת. "היה בדמות שלה משהו מעורר השראה, כי היה בה משהו כל כך בועט ולא מתנצל. היא היתה פשוט גדולה מהחיים, והסתכלתי עליה בהערצה".
"השיטה הישראלית נותנת המון מקום לחקירות נגדיות. הסניגורים נכנסו בה ונכנסו בה, והיא פשוט עמדה שם וירקה אש כמו דרקון. היא לא ניסתה להתחנף לאף אחד. לא לשופטת וגם לא אליי. גם שנים לאחר מכן, הייתי מחפשת את הפנים שלה ברחוב. עוד שנייה אני אתחיל לבכות. זו דמות שנצרבה בי עמוקות. אין פרקליטה בלי טראומה משנית".
למה החלטת שחוץ מהפרקליטה ומרשתה, כל הנוכחים באולם יהיו גברים - שני הסניגורים והשופט?
"היתה התלבטות, זה הרי לא תמיד ככה, אבל הרבה פעמים את באמת מוצאת את עצמך מול מועדון סגור של גברים, ולא רציתי לרכך את הדבר הזה.
"בתום אחת מהקרנות הטרום-בכורה, מישהו ניגש אליי ואמר 'אחרי שצפיתי בסרט, אני מתבייש להיות גבר'. ברור לי שזה היה מתוך רצון להחמיא, ושזה גם לא נאמר ברצינות גמורה, אבל חשוב לי להגיד שאין בי שמץ של שנאת גברים. הרי יש לי שלושה בנים והחברים הכי טובים שלי הם גברים. אני חושבת על הנושא הזה כל הזמן, ויש בי גם המון חמלה כלפי גברים. אני לא חושבת שקל להיות גבר בעולם הזה, ובטח לא במדינה הזו. אני כל הזמן חושבת על הנושא הזה, ויש בי גם הרבה חמלה כלפי גברים. נשים הן הקורבנות האולטימטיביות של העולם, אבל גברים נושאים סבל עצום - ומוכחש. זה עולם כוחני, וישראל היא מדינה כוחנית במיוחד. גברים סובלים מהכוחניות הזו מגיל אפס. היא מחלחלת לכל מקום".
את אחד הסניגורים, והאגרסיבי שביניהם, מגלם מוני מושונוב. בכוונה בחרת לתפקיד שחקן סימפטי ואהוב?
"אני לא חושבת שהסניגור הזה הוא רשע מסרטי קומיקס, הוא נבל בשירות החוק שעושה את העבודה שלו. כמובן שלא כל הסניגורים מתנהגים ככה, אבל מצד אחר ראיתי גם אכזריים יותר. היה לי נורא כיף לעבוד עם מוני, אבל היה לו קשה לעשות את הדמות הזו. היה רגע במהלך הצילומים שהוא בכה".
את עבריין המין מגלם לירון לבו, שהוא לכל הדעות אחד הבחורים הנאים בקולנוע הישראלי. היה לך חשוב לבחור גבר יפה תואר לתפקיד הזה?
"אין קורלציה בין מראה של גבר והיכולת שלו לפגוע מינית. שוב, הכל חוזר למשחקי כוח. הגבר שתוקף מינית בסרט עושה זאת כי הוא אדם כוחני מאוד. בלי קשר לכך, ליהקתי את לירון לדמות בראש ובראשונה בגלל יכולות המשחק שלו המדהימות שלו".
חלק מהסרט מתרחש בין ארבע הקירות של בית המשפט, וחלק מלווה את הפרקליטה בחייה האישיים. היא ואמא שלה במקור מברית המועצות, הדיאלוגים ביניהן ברוסית והתרבות שלהן סובייטית.
נבו פרידנטל, בניגוד אליהן, צברית, בלי זיקה ישירה לברית המועצות, אם כי ההורים של בן זוגה עלו משם בשנות השבעים. "הייתי בלחץ מזה. שאלתי את עצמי אם אני לא נופלת לסטריאוטיפים, ואם בכלל מותר לי לכתוב דמות כזו, אבל אני לא מאמינה שיוצרת צריכה להגביל את עצמה", היא אומרת.
"המוצא של הגיבורה נכנס דרך הדלת האחורית. אניה כיכבה בסרט הקצר שלי והיה לי ברור שהיא תככב גם בסרט הארוך. לא ממש תכננתי שהדמות תהיה רוסית, כמו שלא תכננתי שלקורבן של עבירת המין תהיה בת זוג. ניגשתי לנושא בחרדת קודש. היתה לי עכשיו הקרנה בחסות קבוצת הפייסבוק 'רוסיות בלי חוש הומור', וזה היה ערב מרומם. ניגשו אליי לא מעט נשים ואמרו לי שנגעתי בכל מישור בחייהם שלהן. מישהי באה וביקשה ממני חיבוק. זה סרט ביכורים דל תקציב. עברתי איתו הרבה תלאות. כשקיבלתי את התגובה הזו, אמרתי לעצמי שכל הייסורים היו שווים".
הגיבורה מתחילה קשר זוגי עם עורך דין בגילומו של רועי אסף, אבל היא לא התמסדה ואין לה ילדים, משהו שאמא שלה לוחצת לגביו, וזה גם הופך לנושא מרכזי בסרט. "הילדים שלי הם הדבר שאני הכי אוהבת בעולם, ולא הייתי מוותרת עליהם, אבל אני יכולה להבין למה לגיבורה אין משפחה", אומרת על כך התסריטאית-במאית. "אל-הורות זה טאבו בחברה הישראלית, זה כמעט פשע, אבל מבחינת הדמות זה המרד האולטימטיבי ואני יכולה להזדהות עם המרד הזה. כשאת עובדת במקום כמו הפרקליטות, רמת האמון שלך בעולם יורדת. את מגלה דברים כל כך איומים על העולם, שאת יכולה להבין מישהי שלא רוצה להביא ילדים לתוכו".
בוקשטיין, שמגלמת את הפרקליטה, מופיעה על המסכים בישראל כבר יותר מחצי יובל. לעומת זאת, את מרשתה מגלמת שחקנית צעירה ולא מוכרת בתפקיד הפריצה שלה - קוראים לה שרון סטרימבן, ולפי הופעתה כאן, כנראה שעוד נשמע עליה הרבה.
"בעיני, זה התפקיד הכי קשה בסרט, זה לשים את כל הקישקעס שלך בחוץ", אומרת נבו פרידנטל. "רציתי לתפקיד הזה פנים לא מוכרות. עשינו אודישנים וראיתי הרבה שחקניות מוכשרות בכל מיני גוונים, אבל אז שרון הגיעה, ואפשר היה לחתוך את האוויר בסכין. היה רטט. אמרתי לעצמי 'אני לא מאמינה שזה קורה לי'. היא הביאה משהו כל כך חשוף, טהור ולא מעובד".
הסרט קיבל רק מועמדות אחד לפרסי אופיר - למוני מושונוב בקטגוריית שחקן המשנה. זה בגלל הנושא שלו?
"בכנות, אני מאוכזבת. זו היתה סטירת לחי. בעיקר חבל לי בשביל השחקניות שלי. אין דבר יותר יקר ללבי מהשחקנים והשחקניות שאני עובדת איתן. הייתי רוצה לקטוף את הכוכבים בשבילן. אני כל כך אוהבת אותן".
זה סרט קולנוע ואנחנו אנשי קולנוע, אבל מטבע הדברים ולאור הנושא שלו, דיברנו בעיקר על דברים שלא קשורים לקולנוע. זה מתסכל אותך?
"כן, זו שאלה נכונה - ומכאיבה. אין מה לעשות. זה מסוג הסרטים שהם קודם כל הנושא שלהם, ורק אחר כך קולנוע. ברור שיש לי הרבה מה לומר. אני יכולה לדבר למשל על תהליך העריכה, שהיה ארוך ומורכב. העורך שקד גורן הוא קולנוען בפני עצמו, והוא גם חבר ומשענת שאני שחקתי עד דק. תוך כדי העבודה הבנו שאנחנו רוצים לעשות משהו מהודק, ושמנו דגש על עריכה אינטנסיבית בין החיים הפרטיים של הפרקליטה ומה שמתרחש בתוך בית המשפט.
"כשאני צופה בסרט אני מרגישה את הקולנוע ואת מיליון הבחירות שעשיתי. אני מקבלת המון תגובות על הסרט ואחת התגובות שהכי משמחות אותי זה כשבאים ומחמיאים על הליהוק והמשחק".
משהו השתנה במערכת המשפט הישראלית בעקבות ה-MeToo?
"הבנתי שהיה גל של תלונות, אבל רובן נסגרו. המערכת לא נותנת מענה אמיתי".
הסרט נקרא "כל מה שאני יכולה". מה הקולנוע יכול לעשות?
"אין לי אשליה שהסרט הזה, או כל סרט אחר, יכולים לשנות את העולם בכוחות עצמם, אבל מה האלטרנטיבה? לעשות רק סרטים מבדרים? בסופו של דבר, כל הסרטים ביחד יכולים ליצור איזה מסה קריטית שתהיה לה השפעה".