ברטה לוי ויוליוס אוקס היו כבר הורים לחמישה ילדים. כשנולד להם בנם השישי, הם החליטו לקרוא לו אדולף. באמצע המאה ה-19 זה עדיין היה שם לגיטימי לילד יהודי באוהיו. בגיל 11 הוא התחיל את דרכו בעיתונות, כשהחל לעבוד כנער שליחויות של העיתון המקומי. כשהיה בן 38 הוא רכש את "הניו יורק טיימס". במהלך שנותיו כמו"ל גדלה תפוצת העיתון מאלפי גיליונות בודדים ביום לקרוב למיליון עותקים בתוך עשרים שנה. ביום כניסתו לתפקיד, ב-18 באפריל 1896, הוא פרסם מאמר קצרצר תחת הכותרת "הצהרה עסקית", בה הבטיח כי העיתון תחת הנהלתו מתחייב "למסור את החדשות באורח נטול פניות, בלי מורא או משוא פנים, מבלי להתייחס למפלגה פוליטית, ארגון או אינטרסים המעורבים בדבר". המילים הפשוטות האלה: "בלי מורא או משוא פנים" הפכו לסלוגן לא רק של הניו יורק טיימס, אלא של העיתונות החופשית כולה. כמו במקרים אחרים, באנגלית זה נשמע טוב יותר. במילים פשוטות: חדשות עושים בלי פחד ובלי טובות.
לא כל מי שכותב שירים הוא משורר, ולא כל מי שמפרסם כתבות הוא עיתונאי. זו תזכורת חשובה דווקא בימים שבהם כל אדם עם גישה לאינטרנט יכול לפרסם מאמרים ברשתות החברתיות. וכן, בימים האחרונים קיבלנו תזכורת כואבת לכך שעיתונות אמיתית יכולה להיות גם עבודה מסוכנת. ה-CPJ, הוועדה הבינלאומית להגנה על עיתונאים, תיעדה 49 מקרים של עיתונאים שנהרגו במהלך עבודתם בשנת 2022 בלבד. ההרוג ה-50 שטרם עודכן באתר האינטרנט של ה-CPJ הוא נדאל אגבריה. הוא לא דיווח מאזורי הלחימה באוקראינה ולא נקלע לעימות בין צה"ל למחבלים במחנה הפליטים ג'נין. אגבריה, בן 44 בלבד, נורה למוות בסמוך לביתו. הוא השאיר אחריו אישה ושלושה ילדים. הרצח שלו לא פתח אף מהדורת חדשות אמש, כי הוא אמנם עיתונאי, אבל מהמגזר הלא נכון.
והרי יש ספק למישהו שאם עיתונאי יהודי היה נרצח אחרי שיצא מתפילת מעריב בבית כנסת זה היה פותח את כל מהדורות החדשות? בוודאי. אבל במותו הסתמי, אליבא דעורכי המהדורות, אגבריה היה יותר ערבי מאשר עיתונאי. אם מתעלמים לרגע מהגזענות המובנית בהחלטה הזאת, אפשר לטעון שיש אפילו היגיון בדבר. בכל זאת, ערבים נורים פה למוות כל הזמן ללא סיבה ואנחנו מתייחסים לזה כמין שגרה מייאשת, הנה זה קרה שוב הלילה עם אם ושתי בנותיה, אז יהיה קצת צבוע לפתוח מהדורה עם ערבי שנרצח רק בגלל שהוא במקרה עסק בעיתונות.
כרגיל, ניתן לסמוך על חברת החדשות של ערוץ 12 שתצליח להנציח את כל הבעיות של התקשורת הישראלית בכמה רגעים ספורים (בכל זאת, צריך בקרוב לצאת להפסקת פרסומות). דקות ארוכות אל תוך התכנית "שש" פנה המגיש עודד בן עמי אל הפרשן מוחמד מג'אדלה, וכינה אותו "עמית של אגבאריה". מעניין מדוע עודד בן עמי חושב שאגבאריה לא היה עמית של שניהם, האם עודד בן עמי לא רואה בעצמו עיתונאי? או שמא לעומת "עיתונאי ישראלי", בן עמי רואה ב"עיתונאי ערבי" מין תת-ז'אנר? נישה בתוך עולם העיתונות? מג'אדלה המנומס לא תיקן את בן עמי, אבל הקפיד לכנות את אגבאריה בכינוי "עמיתנו" לאורך השיחה.
וזו הייתה שיחה קשה. בן עמי ניסה להציג את הרצח של אגבריה כסוג של יוצא מן הכלל, שכן הממשלה הכריזה על הצלחה גדולה במאבק בפשיעה בחברה הערבית. מג'אדלה הטעון ממילא התעקש לדבר על עובדות. הוא הזכיר שגם אם הייתה ירידה בחצי השנה הראשונה של 2022 לעומת השנה שעברה, עדיין 73 אזרחים ערבים נרצחו מתחילת השנה, והבעיה האמיתית היא שמעט מאוד ממקרי הרצח האלה מפוענחים. על "צדק" בטח שאין מה לדבר.
בן עמי יודע שעם מספרים קשה להתווכח, אז הוא החליט לדבר במקום על רגשות. "אני רוצה לשאול אותך בתור אזרח ישראלי-ערבי, אתה חי בפחד?". מג'אדלה סיפק תשובה ברורה: "כן", ואז הבהיר את הנקודה המרכזית: "עיתונאי ישראלי במדינת ישראל יכול לדווח על משפחות הפשע ואני לא". מג'אדלה המשיך וסיפר על שיחות איום שקיבל, "ברוח טובה", בהן הומלץ לו לא לדבר על נושאים מסוימים. זה היה מונולוג קצר ומקפיא דם.
בשורה התחתונה, אין שום היגיון שיצדיק את העובדה הפשוטה: עיתונאים יהודים יכולים לסקר את עולם הפשע ללא מפריע. עשרות כתבות ותחקירים כבר פורסמו על העולם התחתון הישראלי, וכתבי הפלילים יכולים לעסוק במלאכתם בלי פחד. לעיתונאים במגזר הערבי הסיפור קצת שונה. לפני שנה, כשאלמונים ירו על ביתו של אגבאריה, הוא הגיע לריאיון באתר ynet וסיפר בכנות כי הוא מפחד. "זה מונע ממני להביא סיפורים ותחקירים", הוא אמר, "אולי אעזוב את המקצוע, אם תהיה עוד התקפה". באופן אירוני, רק אנשים אמיצים יכולים להגיד שהם מפחדים. העובדה היא שהוא לא עזב את המקצוע למרות הפחד, ונשאר נאמן לערכים של חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת עד יומו האחרון. נדאל אגבריה היה אדם אמיץ. ספק אם זה ינחם את אלמנתו והיתומים שהשאיר אחריו.
לתקשורת הישראלית אין ברירה אלא למחול על כבודה, ולהחזיר את הנושא המדמם הזה אל סדר היום. זה המנדט שלה וזו החובה שלה. הטענה המטופשת כאילו מדובר בבעיה של מגזר אחד בלבד כבר הוכחה מזמן כלא נכונה, כשהפכה לבעיה כלל-ארצית בזמן המהומות של "שומר החומות". גם הטענות הקבועות נגד חברי הכנסת הערבים והמצביעים שלהם כבר הפכו לקלישאה. בסופו של דבר אנחנו חיים במדינת חוק, והחוק לא נאכף בצורה שווה. האזרחים באום אל-פחם צריכים להרגיש מוגנים בדיוק כמו התושבים בראשון לציון. החיים של התושבים בלוד לא שווים פחות משל תושבי תל אביב.
למרות הטפיחות העצמיות על השכם של חברי "ממשלת השינוי" בחצי הראשון של 2022, המדינה שוב נכשלת בהגנה על הציבור הערבי, והמשטרה מתקשה להתמודד עם המציאות הזאת. עצוב לכתוב את זה, אבל גם במקרה של בנות משפחת חג'א מלוד, הסיכוי שהמוות שלהן יפתח את המהדורה המרכזית מחר קטן אפילו מהסיכוי שהמשטרה תצליח לפענח את הרצח שלהן. אני ממש מקווה שאני טועה.