ברגע מדהים אחד מיני רבים שנשלף מארכיון הטלוויזיה הישראלית והופיע בפרק הבכורה של הסדרה התיעודית "הנבחרות" (כאן 11), כתב שמסקר את הפריימריז בתנועת הליכוד עוצר את כתבתו כדי לספר לצופים שלפני שלימור לבנת מתראיינת היא "דורשת מגע קל של איפור". לבנת נראית נבוכה מכך שהמצלמות מתעכבות דווקא על תיקון האיפור שלה ולא על ההישג המרשים שלה שיוביל אותה בסופו של דבר לכנסת. "הנבחרות" שיצרו אפרת שלום דנון, אסנת טרבלסי וליאור אלפנט (כל בעלות התפקידים הבולטות בסדרה הן נשים) לא מבוססת על חומרי ארכיון בלבד אבל היא משתמשת בהן בחוכמה ובנקודות אסטרטגיות כדי להדגיש את הדרך הארוכה שעשו ועושות נשים בפוליטיקה הישראלית.
הפרק הראשון ששודר אתמול מחזיר את הצופים אחורה, שנים לפני הקמת המדינה, כשהוא מציג את ההתנגדויות שהיו עם תחילת היישוב לכך שנשים תוכלנה להיבחר לכנסת ואפילו להצביע. היו מי שחשבו אז שתפקידה של האישה העברית הוא קודם כל להיות אם ולטפל בילדים. אם מרכיבים משקפיים ורודים, קל לנו להשוויץ שאצלנו גולדה מאיר הייתה ראשת ממשלה כבר בסוף שנות השישים, אבל המציאות הרבה פחות זוהרת. יוצרות הסדרה בנו פסיפס רחב ומרשים של פוליטיקאיות מכל קצוות הקשת בהווה ובעבר שהתראיינו לסדרה ושיתפו את החוויה שלהן ולצדן עיתונאיות ונשות אקדמיה שהציגו זווית נוספת על המאבק הנשי לייצוג שווה בבית הנבחרים. מצד אחד יש כאן את מירי רגב, איילת שקד, לימור לבנת, נעמי בלומנטל ושולי מועלם ומהצד השני של המפה נמצאות מרב מיכאלי, זהבה גלאון, שלי יחימוביץ', סתיו שפיר, נעמי חזן, עאידה תומא סלימאן ועוד ועוד.
המאבק הנשי לשוויון הוא ארוך ומורכב בכל העולם. למעשה, רק לאחרונה ראינו איך אפילו בפינלנד, מדינה שאנחנו יכולים רק לחלום על שוויון הזכויות שבה ואשר מונהגת על ידי סאנה מרין (בת ה-36) עלו ביקורות מיזוגניות לכך שהיא צולמה רוקדת ונהנית. בישראל המצב גרוע בהרבה. כפי שמציגה אחת הסטטיסטיקות בסדרה, אנחנו נמצאים במקום ה-61 והמאוד לא מכובד בייצוג נשים בפרלמנט. יחד עם זאת, אין ספק שהמצב עכשיו מצוין ביחס למה שהיה כאן בכנסות הראשונות. במשך עשרות שנים היו נשים ספורות בלבד בכל כנסת כאשר גם בכנסת הנוכחית, השוויונית ביותר עד היום, יש עדיין פער משמעותי ולא פרופורציונלי לטובת המין הגברי. אם שואלים את ציפי לבני, האישה שהגיעה הכי קרוב לתפקיד ראשת הממשלה מאז גולדה, למקום המשמעותי של הצבא בחיינו יש חלק נכבד בסיבה שבכנסת ישראל אין שוויון מגדרי. העובדה שאנחנו עם שתמיד נושא את עיניו לגנרלים משאירה את מי שמקומן בצבא עדיין נחות משל גברים מאחור. לא רק לבני, כל הפוליטיקאיות בסדרה מספרות שבחדרים בהם מתקבלות החשובות ביותר, כאשר המצלמות כבות, הן עדיין זוכות לזלזול מסוים.
למרות שהיא עמוסה במרואיינות ובמידע, "הנבחרות" עושה עבודה מצוינת בלהציג מגוון דעות וסיפורים אישיים. בין אם זה הסיפור הנפלא של לימור לבנת שמתארת איך הייתה צריכה לשנות את טון הדיבור שלה ולדמות אותו לטון גברי כדי שחברי מרכז הליכוד יקשיבו לה ובין אם זה הסיפור של שרת העלייה והקליטה, פנינה תמנו שטה, על המסע האישי שלה כאישה אתיופית בכנסת ישראל. העיתונאית והאקטיביסטית, קרן נויבך, מסבירה בחוכמה רבה כי "מעטים האנשים שיכולים לייצג את מי שהם לא יודעים לספר את הסיפור שלו" וכאשר עוד ועוד חומרי ארכיון נחשפים בפני הצופים, קשה שלא להסכים איתה. בקטע שאי אפשר להגדיר אותו במילה מלבד מזעזע ניתן לראות את נשיא המדינה לשעבר עזר ויצמן (אז עוד חבר ממשלה) מחבק את חברת הכנסת גאולה כהן אל מול המצלמות ואז כמעט דוחף אותה אל המסך. הכל נעשה בחיוך (מצידו) אך כאשר הוא מתקדם והמצלמה מתעכבת רגע על כהן, שהייתה הרבה דברים אבל לא אישה חלשה, ניתן לראות כמה פגועה ומושפלת היא נותרת. אלה רגעים כאלה שגורמים לחשוב שאולי באמת התקדמנו בעשורים האחרונים.
מטבעה, "הנבחרות" היא טקסט פוליטי ואין לה שום כוונה להתנצל על כך אבל מי שמחפש כאן שיסוי בין ימין ושמאל (ולהיפך) יגלה כאן דווקא אחדות מפתיעה. בין אם זה רחבעם זאבי (גנדי) או עזר ויצמן, שוביניזם היה אצל כולם כך שהמסע של אורה נמיר לא היה נעים יותר מזה של מרים תעסה גלזר. גם מקומן של הפמיניסטיות לא נשכח, כאשר חסרונה של שולמית אלוני, מי שאחראית בעצמה על חקיקות רבות בתחום השוויון בישראל, מורגש במיוחד. עם זאת, היא מופיע בסדרה בקטעי ארכיון רבים. גם ממשיכת דרכה יעל דיין לא מתראיינת אך מופיעה בקטעי ארכיון רבים ונראית כבר אז כמי שהקדימה את זמנה בעשורים רבים.
"הנבחרות" מסתכלת אחורה ונוברת בארכיונים כדי שנוכל להתקדם לעבר שוויון אמיתי שאמור להיות חשוב לכולנו. מדי פרק היא חושפת פערים הקיימים בחברה שלנו ומדברת אותם כדי שנוכל ללמוד מהם ואולי להשתנות. בפרק הראשון זה לא מסתיים באופטימיות כאשר הפעילה הפוליטית החרדית, הילה חסן לפקוביץ', מתארת את היחס המשפיל של במפלגות החרדיות כלפי ייצוג נשים. נשים חרדיות הן אחוז נכבד מאוכלוסיית ישראל והעובדה שהן עדיין לא מיוצגות כלל עובר אותנו בשתיקה. לסיכום, "הנבחרות" עושה את מה שמצופה מטלוויזיה ציבורית: היא מעשירה, מעוררת מחשבה ודיון פתוח ועושה את כל זה באלגנטיות. ולא, ממש לא בגלל שאלגנטיות היא תכונה "נשית", אלא פשוט כי היא עשויה היטב.