המלוכה של אליזבת' גדלה עם המדיום הטלוויזיוני, זו הסיבה שאהבנו אותה

ב"פינת הייד פארק", הפרק השני של "הכתר", לומדת אליזבת' על מותו של אביה, המלך ג'ורג', בעודה בעיצומו של המסע ברחבי חבר העמים הבריטי. פיליפ הוא מי שמבשר לה על כך, אבל התגובה של המצלמה היא החלק המעניין בסדרה שנכנסה עמוק יותר מאי פעם לקרביים המלכותיים. השניים מסתודדים על מדשאה ומצולמים מרחוק, כאילו מחשש להפריע להם. אנחנו לא שומעים את השיחה ביניהם, ונותרים רק עם צלמי ה-BBC שעומדים כמונו, מרחוק, עם המצלמות בידיהם, אחוזים בדילמה: האם להנציח את הרגע ההיסטורי שלפניהם, או לכבד את המוסד והסמל ברגע הקשה של חייה.

יש ברגע המיוחד הזה כדי להסביר הרבה מהחיבה שהורעפה על המלכה אליזבת' לאורך שבעה עשורים, בהם העולם סביבה השתנה מהקצה אל הקצה. הכבוד הזה כידוע לא היה מנת חלקם של בני משפחתה האחרים. הנטייה הטבעית היא לייחס את הסימפתיה הזאת לעובדה שאליזבת' הוטחה אל התפקיד בעל כורחה: תוצאה של דוד שוויתר על המלוכה ושל אב אהוב שמת בטרם עת. העניין הוא שההסבר הזה מתנגש עם היחס למרגרט, ג'ורג', אן, אנדרו, פיליפ, דיאנה, וויליאם וכל יתר הדמויות, שקרבתם למלכה היא הסיבה היחידה שבגללה זכו לטעום מהרעבתנות שלנו לרכילות מלכותית.

לאן שאליזבת' פנתה, שם היו הצופים: ההכתרה המלכותית הראשונה בשידור חי, סרט ראשון שמתעד את קורות המשפחה המלכותית, נאומים, החתונה המלכותית הראשונה שקטעים מתוכה שודרו בטלוויזיה (אליזבת' ופיליפ), החתונה המלכותית הראשונה בשידור חי (מרגרט ואנתוני ארמסטרונג-ג'ונס), סיורי תיירים, צלמי פפראצי וחשבון אינסטגרם מלכותי. היחסים שניהלה עם המצלמה היו לא פחות מורכבים מאלו שניהלה עם הכתר שהונח על ראשה. מדמות חצי אל שמתפנה אל העם אחת לשנה בנאום רדיו או במקרי מלחמה, היא ראתה את הכביסה המשפחתית שלה נתלית לעיני כל, ואת עצמה הופכת לכוכבת ממים. ודווקא שם, כשנגלתה אלינו כפי שמעולם לא רצתה להתגלות: מלאת פגמים כאחד האדם, מנסה להחזיק את הראש מעל המים ולשרוד ארוחות משפחתיות בלי פיצוץ - הגיעה העדנה.

שתי יצירות התרבות המשמעותיות ביותר בהקשר של אליזבת' - הסרט "המלכה" בכיכובה של הלן מירן ו"הכתר" היוקרתית של נטפליקס - עוסקות רבות במפגש הזה שבין שיתוף לריחוק, בין הרצון לשמר את יוקרתו של סמל לבין ההבנה שללא אמונה בו הוא יפסיק להתקיים. לאורך 70 שנות שלטונה ראתה אליזבת' אינספור סמלים נעלמים או נחלשים. הראשונה והכואבת מכולם היא כמובן האימפריה הבריטית שהתפוררה עד כדי בידוד אפילו מהאיחוד האירופי. אלא שמסביב גם אנחנו השתנינו. מנהיגים, מוסדות ומצביאים כבר לא מהלכים עלינו קסם. בחברה שמקדשת ומעצימה אינדיבידואליות, כל אחד הוא מלך וכל אחת היא יאס קווין. אנחנו לא זקוקים לאף אחד לשאוף אליו, אנחנו יכולים להיות כל מה שנרצה.

היכולת של אליזבת' להבין את התהליכים האלה ולהציג מולם אלטרנטיבה זיכתה אותה בהרבה נקודות זכות (וכמובן בהרבה מאוד בוז וביקורת). "הכתר" היא, כפי שהיוצר שלה תיאר אתמול אחרי מותה, "שיר אהבה למלכה". שיר האהבה הזה מדגיש שוב ושוב כמה הוא שונה מהאהבה שאליזבת' כיוונה אליה. בעונותיה הראשונות דיווחו העיתונים בבריטניה על מסורת שבועית, שבמסגרתה בניה של המלכה הגיעו לארמון כדי לצפות עמה בפרק נוסף מתוך הדרמטיזציה של סיפור חייה. בשתי העונות האחרונות הלכה החיבה הזאת והתפוררה. גורמים מתוך הארמון תקפו את הסדרה על הצגה טלנובלית והקצנה של אירועים ודמויות. בין היתר, דמות האב המפוקפקת מאוד שהיווה פיליפ לבנו הרגיש.

אלא שבין אם רצתה בכך או לא, אליזבת' היא לא הסמל שהגיע לנו, אלא זה שנזקקנו לו. לא דמות מרוחקת המסמלת עוצמה, אלא מי שמסמלת בעצם הוויתה את כל מה ששבור ופגום בנו. לא תמיד היא הייתה זו שיזמה את הפתיחות כלפי הקהל הרחב, אבל בלי ההסכמה שלה היא לא הייתה מתרחשת. כלפי חוץ היא המשיכה להתגורר בתוך טירה מלאת משרתים ושומרים ללא תכלית של ממש, אלא שבינה לבין עצמה הייתה זו הקרבה של ממש. בלעדיה סביר להניח שתומכי ביטול המלוכה היו זוכים למבוקשם כבר מזמן. בניגוד לנכדיה וייתכן שגם לבנה, המלך החדש, אליזבת' מעולם לא הפסיקה להאמין בנחיצותה של ממלכתיות. סמל שניתן להתנחם בו בלי לחשוד בעמדה או באג'נדה שהוא מנסה לשכנע אותנו בה.

אנחנו אוהבים את הגיבורים שלנו פגומים, אנושיים, נוחים להזדהות: הגנגסטר מוכה החרדה מתחת לחזות הנוקשה, הנער העני ומחפש הזהות מתחת לאיש הפרסום המלוקק, המדען ואיש המשפחה מתחת לסוחר הסמים המסוכן. אליזבת' מן הסתם לא התכוונה להיות חלק מהם, אבל הפכה לכזו בכל זאת. דמות שכוונותיה טובות הרבה יותר מהתוצאות שאליהן הגיעה, אדם שמביט על עצמו במראה בסוף היום ויכול להודות בלב שלם: ניסיתי כמיטב יכולתי.