הקולנוע הישראלי, כרגיל, נמצא בעיצומה של מלחמת תרבות. הקונפליקט הזה נוגע בשאלות כלליות ובשאלות פרטניות. השאלה הכללית היא איזה מין סרטים צריך לעשות, מי צריך לעשות אותם, ואיך אם בכלל צריך לממן אותם. השאלה הפרטנית נוגעת לקרן שומרון, המקדמת עשיית קולנוע באזור השנוי במחלוקת, ולכן הפכה בעצמה לשנויה במחלוקת.
שני סרטים עלילתיים תוצרת הארץ שיצאו לאקרנים בסוף השבוע הם עוד פרק במלחמה התרבותית הזו, שכנראה תימשך עוד זמן רב. "אדמה בוערת" של לירן שטרית אמנם לא זכה לתמיכה של קרן שומרון, או של כל קרן אחרת, אבל הוא צולם באזור ועוסק בנוער הגבעות, ובריאיון לעמיתי אמיר בוגן, היוצר שלו הביע תמיכה בקרן ובמטרות שלה.
המנהל האמנותי של הקרן הוא הרב מרדכי ורדי, שהוא גם הבמאי של "עקרה", סרט שאין לו קשר לשומרון, אבל כן מתרחש הרחק ככל האפשר מתל אביב החילונית והשמאלנית - אצל חסידי ברסלב בצפת.
נתחיל עם "אדמה בוערת". זהו הסרט העלילתי הארוך הראשון העוסק בנוער הגבעות ואלימות המתנחלים, נושא שנידון בעבר רק בסרטים קצרים ובסרטי דוקו, וגם אז במקרים מעטים.
הסרט עוסק בצעיר בגילומו של אסף הרץ, שבא מבית הרוס. אבא שלו לא בסביבה, ואמא שלו עובדת כפרוצה. זהו מסוג הסרטים שנופלים לתבנית ה"מדונה/זונה" שבה נשים הן פרוצות או קדושות. מאוחר יותר יפגוש הגיבור בעלת כרם שמתגלה כמלאכית שנפלה מן השמים. ייצוג מורכב של נשים הוא לא הצד החזק כאן.
הצעיר אובד דרך, והדרך מובילה אותו בסופו של דבר להצטרף לנוער הגבעות. שם, בהשפעתו של רב פנאטי בגילומו של נתי רביץ, הוא מידרדר למעשי אלימות. במרכז אלה עומדת זריקת בקבוק תבערה שמובילה למותו של ילד - מקרה שלמרבה הצער מהדהד כמובן את המציאות. כל זה מתרחש באזור השומרון, שרוב הזמן מצולם כאן כאילו היה מדובר בשוויץ. חסר רק את הדמות של היידי בת ההרים.
מצד אחד, זה סרט מקומי עד מאוד. הוא לא מנסה בשום צורה לפזול לקהל הבינלאומי, ולא מעניק קונטקסט למתרחש. צופה זר שאינו בקיא בהיסטוריה ישראלית לא יבין מה קורה. תחת זאת, הוא מתמקד בקונפליקטים ספציפיים בתוך ההתנחלויות והימין הישראלי - בין הזרם שמוביל הרב וגישות אחרות.
לעומת זאת, התבנית התסריטאית של הסרט וסגנון העשייה שלו שואבים מה-DNA של קולנוע בריטי ואמריקאי. הסיפור על צעיר מבולבל ומובטל שנקלע לתוך מעגל אלימות היה בקלות יכול להיות סיפור של חוליגן כדורגל לונדוני. הקטעים בשכונת ילדותו של הגיבור נראים לקוחים מסרטי פשע אמריקאים על קרוואנים של וויט-טראש, וגם קטעי האקשן שואבים השראה מקולנוע הוליוודי. בגלל ההתרחשות שלהם במעלה גבעה הם לא מזכירים ז'אנרים עכשוויים יותר, אלא סצינות קרב מאפוסים היסטוריים על ימי הביניים.
אי אפשר שלא להעריך את הבמאי לירן שטרית. בחור צעיר שלא קיבל שום תמיכה ממסדית, שעושה סרטים בשעה שכל בני גילו חולמים לכתוב סדרה, והצליח להפיק את המיטב מן הכלום שעמד לרשותו. הסרט לא משעמם לאורך תשעים דקותיו, תצוגות המשחק טובות וצילומי הנוף מרשימים. המוזיקה, אותה טרח הבמאי להקליט עם תזמורת בהונגריה, מרשימה ממש.
אין בסרט עוצמה מיוחדת או תנופה יוצאת דופן, אבל הוא מלכתחילה לא התיימר להשיג חוזה בנטפליקס או לזכות בפסטיבל קאן. זו הפקה עצמאית, עם נושא ספציפי. הגולמיות והחספוס של העשייה בהחלט ניכרים, אבל גם התשוקה.
עד כאן ההערכה האמנותית. אי אפשר לדון ב"אדמה בוערת" בלי להתייחס גם לאידיאולוגיה שלו. היו כבר מי שניסו למכור אותו כ"סרט ימני". ובכן, הוא לא, בדיוק כמו שרוב הסרטים הישראליים שמוכרים את עצמם או שמוגדרים בידי אחרים כ"שמאלניים" הם לא באמת כאלה.
אין אמירה מעניינת במיוחד ב"אדמה בוערת", ואין סיבה שמישהו יתקוף אותו, לא מהצד הזה ולא מהצד האחר, לא משנה מה הצד שלכם. בסופו של דבר, כמו רוב הסרטים הישראליים כמובן, הוא די פרווה. מה הוא כבר אומר? שמנהיגים קיצוניים זה דבר מסוכן, ושאלימות מובילה לאלימות. אין פה חפירה עמוקה בחברה הישראלית, ביקורת על משהו שבקונצנזוס או מסר מאתגר כלשהו. בקיצור, אל תמהרו להזעיק את מכבי האש.
ובכל זאת, נסיים בעוד מילה של הערכה לבמאי לירן שטרית. יוצרים שמגדירים את עצמם כליברליים אולי יתקפו אותו, בגלל הנושא שבו בחר לצלם, ובגלל התמיכה שלו בקרן שומרון. רק מה? "אדמה בוערת" טורח להציג דמויות ערביות, גם אם כדמויות משנה. חלקן מבצעות מעשי אלימות, אבל חלקן גם קורבנות, אבל בכל מקרה הן קיימות. ברוב הסרטים הישראלים האחרים השנה, למעט יוצאי דופן כמו "סינמה סבאיא", אפילו את זה אין, אז אל תטיפו לו מוסר.
לגבי "עקרה", אחזור על מה שכתבתי לאחר הבכורה שלו בתחרות הרשמית בפסטיבל ירושלים, ממנה יצא אגב בידיים ריקות.
זה סרט שנעשה מתוך החברה החרדית, אבל לא מהסס לתקוף אותה. כמשתמע משמו, הוא עוסק בזוג חשוך ילדים, אך השם שלו קצת מטעה, כי הוא מסתיר את התפנית העלילתית המרכזית, שמתרחשת כבר בתחילה ולכן אפשר לחשוף אותה. במסגרת המאמצים שלה להביא ילד לעולם, הגיבורה שלו פונה לכל מי שרק מציע עזרה, ולמרבה הצער יש מי שמנצל את המצוקה שלה. אחד מהם מתחזה לאיש ירא שמים שמציע פתרונות קסם, אך מתגלה כטורף מיני שתוקף אותה.
הסרט שובר טאבו ומדבר על אונס בחברה החרדית, וגם מראה שבתגובה למעשה, רבים בסביבתה של הגיבורה בוחרים לנקוט בהאשמת הקורבן, ובאים אליה בטענות במקום למצות את הדין עם התוקף או לדאוג שמקרים כאלה לא יחזרו על עצמם. הצופה החילוני אולי יפטיר כאן מילים ביקורתיות על העולם האורתודוקסי, אבל שקודם כל יסתכל במראה וישאל את עצמו האם בסביבה החילונית אנחנו מגיבים למקרים כאלה בצורה ראויה יותר.
הסרט מתפרש על פני 108 דקות. לעתים הן מונוטונית, אבל בסך הכל הצפייה מרתקת וחושפת אותנו לעולם ומלואו ולשאלות הלכתיות מעניינות. מוטיב חוזר כאן הוא סצינות של תקיעה בשופר ודיאלוגים על "תוקע" ועל "תקיעות". לאורך השנים ראינו בקולנוע שלל סמלים פאליים, אבל הסימבוליקה המסוימת הזו לא זכורה לי, והיא מוסיפה לתוצאה עוד קצת בוטות וייחוד. כרגיל בז'אנר, רוב השחקנים הם חילונים גמורים שמשחקים חרדים - למשל מילי עשת, יואב רוטמן, גיל פרנק ונבו קמחי. כולם עושים עבודה מעולה.
גם "אדמה בוערת" וגם "עקרה" מציגים כעת באולמות הקולנוע. עיתונאים מן הצד הימני של המפה הפוליטית טענו רבות בשנים האחרונות שהקולנוע הישראלי כושל מסחרית מסיבה אחת: כי הוא מספק לנו אך ורק סרטים על הייסורים של פלסטינים במחסומים. אז הנה, קיבלתם סרט על נוער הגבעות שצולם בשומרון, וסרט של רב שהוא המנהל האמנותי של קרן שומרון שעוסק בחברה החרדית בצפת. עכשיו זה התור של מי שהתלונן ללכת לקולנוע, לרכוש כרטיסים לשני הסרטים האלה, להפוך אותם להצלחות מסחריות ולדאוג לכך שיהיו בעתיד עוד כמוהם. ואם לא תתמכו בהם - אל תבכו אחר כך ואל תבואו בטענות לאחרים.