לפני כמה חודשים, כשכתבים התרוצצו ברחוב דיזנגוף בתל אביב וצילמו טרור בשידור חי, צופים רבים הזדעזעו. אפילו במונחים של התקשורת הישראלית המציצנית, הפולשנית, היה מי שטענו, נחצה איזה סף. אבל האמת המרה היא שהסף נחצה מזמן, ושהטרור מזמין מצלמות על בסיס קבוע. זו הרי מטרתו: לעורר אימה ולהעניק לה תהודה רבה ככל האפשר, וכך לשנות את מאזן הכוחות.
על האפקט העולמי שיצרו סרטוני עריפת הראשים של דאעש, או תיעוד המטוסים המתנגשים במגלי התאומים ב-11 בספטמבר 2001, אין צורך להכביר מילים. לפני כל אלה ניצב טבח 11 הספורטאים באולימפיאדת מינכן. במרכז אירופה, במוקד תשומת הלב העולמית ומול מצלמות של כלי תקשורת מכל העולם חטפה חולייה של מחבלים ספורטאים ישראלים בתוך הכפר האולימפי, ורצחה אותם.
ההצגה האכזרית הזאת הותירה רושם אדיר. האירוע המטורף הזה, מעבר לעובדה שהוא מחריד בפני עצמו, מצא לו תפאורה יוצאת דופן - דווקא באולימפיאדה היחידה שאירחה גרמניה מאז מלחמת העולם השנייה, דווקא באירוע שאמור כביכול לשמש הפוגה מהקרבות הלאומיים הבלתי-נגמרים. שלביו העגומים של המשא ומתן, כמו גם אחד מניסיונות החילוץ הכושלים - הועברו בשידור חי למסכים בכל קצוות תבל. בהתאם, כמה תמונות מהאירוע הזה, למשל זו של המחבל רעול הפנים העומד כפוף על המרפסת, נצרבו בתודעה הישראלית. היא מככבת בסיוטים הקולקטיביים של כולנו.
אמנם, טבח הספורטאים הוא במידה מסוימת כבר טראומה מטופלת: הוא נדון בהרחבה בעבר על רוב צדדיו, ואפילו נוצרה בהשראתו יצירת המופת "מינכן" של סטיבן ספילברג - שהשכילה לתאר כה טוב עד כמה זיכרון הטרור נוכח תמיד בתת המודע הישראלי. ואולם, במלאת ציון 50 שנה לטבח שהתקיים השבוע, עלו ביס ובהוט לא פחות משלוש יצירות חדשות שחוזרות אליו באמצעות ז'אנרים שונים: דוקו, דוקו-דרמה ודרמה - ומוכיחות כי התובנה של ספילברג נכונה מאוד גם עכשיו, ועד כמה התופעה הזו מעסיקה את השיח הישראלי גם כעת.
ראשונה עלתה על המסך "מינכן 72: דם באולימפיאדה" ביס דוקו. זהו יצירה צרפתית בשלושה חלקים, שבין יוצריה גם העיתונאי הישראלי יוסי מלמן. הרעיון שעומד מאחוריה מקורי: לשחזר את הדרמה דרך שלוש נקודות מבט שונות - מתכנן הפיגוע אבו דאוד, מפקד המשטרה הגרמנית שניהל את האירוע הכושל, וראש המוסד דאז צבי זמיר, שהיה עד לטבח ומנהל הארגון שהוציא לפועל את הנקמה. זו שלישייה הוליסטית: נציג המקרבנים, נציג הקורבנות ונציג הכוח הכושל שניסה לעצור את הסיוט ללא הצלחה, שמחולקים בהתאם גם לשלוש הזוויות הלאומיות שנכחו באירוע: הפלסטינית, הישראלית והגרמנית. בין לבין מרואיינים גם אסתר רוט שחמורוב, אהוד ברק שהיה אז מפקד סיירת מטכ"ל, הטייס שנמלט מהפיגוע ועוד.
זה יפה על הנייר, אבל התוצאה רחוקה משם: מדובר בסרט שמנסה לסמן וי על כל ההיבטים האינפורמטיביים של האירוע, אבל מונוטוני כמו הרצאה משעממת. עדויותיהם של שלושת הגיבורים מדובבות לצרפתית, מה שיוצר הזרה של ההתרחשות, שכן אף רגע בדרמה הזאת לא התנהל בשפה הזאת. הסרט נע בין הזירות השונות של האירועים, משלים את חלקה הבלתי מתועד באנימציה, ולא מוותר על אף פרט. לכאורה יש בו הכול, אך הנימה היבשושית שלו עומדת בסתירה לעוצמת אירוע כה מטלטל, שיש לו זוויות מתחום הביטחון, הפוליטיקה, הספורט והתקשורת. אם לסכם, מדובר בסרט סביר, אבל לא כזה שהיה עושה את הקריטריון האולימפי.
לעומת "מינכן 72: דם באולימפיאדה", הדוקו-דרמה שהציגה הוט ועונה לשם המקורי לא פחות "מינכן 72", כבר מסוגלת להעפיל לשלבים גבוהים יותר. הסדרה בת שלושת הפרקים שיצרו רומן שומונוב ("ברנשטיין: הפרטיזן האחרון", "כל עוד בלבב") ושני חזיזה ("רב הנסתר") מנסה גם היא לעטוף את האירוע מכל קצותיו, ומעזה ללכת רחוק יותר ולדבר על גם על השפעותיו מרחיקות הלכת, אם כי לטעמי לא הולכת רחוק מספיק באפיק הזה, אלא מסתפקת בטעימות. אם הסדרה הקודמת נעזרה באיורים, זו משחזרת את מה שלא תועד באמצעות שחקנים בשר ודם.
זה דוקו קצבי מאוד, נהיר ועשיר במרואיינים ומידע, שפורס יריעה רחבה מאוד וממחיש את זוויותיו הרבות של האירוע. בין היתר, הסדרה מקדישה תשומת לב משמעותית לזווית העיתונאית של האירוע, דרך עיניו של שליח רשות השידור דן שילון; מביאה את סיפורו של הספורטאי היחיד שנמלט מהחוטפים, גד צברי; ולא פוסחת גם על הזווית האולימפית וההשלכות על עולם הספורט. גם אם לא כל הפרשנויות המופיעות בו נשמעות משכנעות באותה המידה, הסדרה כן מצליחה להחכים את הצופים ולהציע להם מעבר למובן מאליו.
ברם, למרות ההנאה שבלראות את ענת וקסמן מגלמת את גולדה מאיר, הדרמה בסופו של דבר אילוסטרטיבית ולא הכרחית, ובחלקים מסוימים ממש מיותרת, למשל הסצינה שבה צבי זמיר בוחן את גופות הספורטאים כדי לבדוק אם אחד מהם בכל זאת נותר בחיים - סצינה שזמיר מעיד עליה בעצמו בעל פה, וההמחשה שלה היא בגדר טעם רע.
למרבה הצער, שתי הסדרות התיעודיות מחמיצות את הקורבנות של הטרגדיה הזאת. לבד ממשה וויינברג ויוסף רומנו - שנרצחו בתחילת האירוע - ועמיצור שפירא שעולה בזכות עדות בנו ובעיקר בזכות זו של רוט שחמורוב, שהתאמנה אצלו - על היתר לא נאמר כמעט דבר מעבר לשמם, אם בכלל. מי הם היו? באיזה תחום עסקו? מה הוביל אותם לרגע הזה? הסדרות מתעלמות מהשאלות האלה ומפספסות הזדמנות לעשות חסד מאוחר עם אלו שהפכו לסמלים בעל כורחם. תחקיר פשוט יכול היה להנציח אותם - ולא רק את הדרך שבה הם מתו.
אם זה לא מספיק עלתה בהוט גם סדרת הדרמה "המטרה: מינכן" - תרגום תמוה בהתחשב בשם הבינלאומי המתוחכם יותר והפשוט לתרגום של הסדרה, "Munich Games". הקו-פרודוקציה הישראלית-גרמנית נכתבה בידי יוצרים מכאן (מיכל אבירם) ומשם (מרטין בנקי), והיא אמנם - לפחות משני פרקיה הראשונים שנשלחו לעיתונאים - לא עוסקת (כמעט) באופן ישיר בטבח הספורטאים, אך הטראומה הזאת מרחפת מעליה באופן עמוק.
במוקד הסדרה משחק ידידות בין שתי קבוצות כדורגל שנערך במינכן, ישראלית וגרמנית. אנשי מוסד מנסים לנטר איומי טרור פוטנציאליים שמאיימים על המפגש הספורטיבי, ומשתפים פעולה עם רשויות החוק הגרמניות, מה שיוצר שורת חיכוכים: הישראלים בטוחים שהממסד הביטחוני הגרמני אימפוטנטי, כמו אז, ואלו מצידם מזועזעים מהקלות שבה הסוכנים הישראלים חודרים לפרטיות של אנשים על סמך חשד ראשוני. שני החוקרים המובילים את החקירה - יוסף סוויד כאנליסט יהודי ללא ניסיון בשטח וסיינב סאלח כסוכנת גרמניה ממוצא ערבי - לא לגמרי מסתדרים ביניהם, ואם לא די בכך מסתבר שההסתבכויות הכלכליות של בעלי הקבוצה הישראלית, בגילומו של דובל'ה גליקמן, עשויות גם הן לפוצץ את המשחק.
אם כן, העיר שבה הכול מתרחש, הרקע הספורטיבי, התסכול בין שירותי הביטחון השונים וכמובן הסכסוך הישראלי-פלסטיני מצטטים את אירועי ספטמבר 1972. ואולם, להוציא מוזיקה מקורית נאה, אין ב"המטרה: מינכן" הרבה יותר מזה. הדמויות שלה מעוצבות באופן משונה ולא משכנע, והדיון שמתקיים בתוכה הוא שטחי. הרבה יותר מעניין אותה להיות סדרת מתח גנרית - וככזאת היא מספקת סחורה מסוימת על פי הנוסחה המוכרת, עם מנת אקשן מדודה בסוף כל פרק. סדרה שיכולה להעביר את הזמן, אבל ממש לא אירוע שאי אפשר לפספס.
מעבר לעצב העמוק שמעוררת הצפייה בשלוש הסדרות הללו, משותף לכולן אלמנט מתסכל נוסף, סנטימנט שמבעבע דרך הקול של היוצרים: המסר העגום, הסמוי או הגלוי, שלמעשה לא התקדמנו הרבה מדי מאז - הטרור לא נעלם אלא רק השתכלל, הסכסוך הישראלי-פלסטיני לא הולך לשום מקום אלא רק נעשה פחות פתיר, והתקשורת לא פיתחה אסטרטגיות טובות יותר כדי להתמודד עם אירועים כאלה אלא רק נעשתה יותר אינפנטילית. האמנם זה אכן המצב? אולי בכל זאת יש סיבות לאופטימיות: פתיחת הארכיונים הגרמניים ומתן הפיצויים למשפחות הקורבנות, עשויים לסייע לפצע להגליד מעט.