יוסי בבליקי, מהגיבורים הכי מרגשים של הרוק הישראלי בשלושת העשורים האחרונים, לא מתגעגע לימים שבהם הלהקה שלו חרכה את הרדיו עם להיטים כמו "עדינה" או "ונדמה שישוב". "הנה עכשיו יצא מחדש התקליט של פונץ' הראשון, אחרי 31 שנים. זה המון המון זמן, והמון המון הערכה והכרה שהיא לא מובנת מאליה, ובגיל מסוים אתה כבר מתחיל להעריך את העובדה שאתה יכול להיות נוסטלגי בזמן אמת לגבי החיים שלך - ולא רק 30 שנה אחורה להגיד 'היה לא רע' - כי אני שנאתי את התקופה ההיא. היה לי רע ומר בשנות ה-30-20 שלי. לא הרגשתי שמבינים אותי, לא הרגשתי שאני מחובר, שמה שחלמתי עליו מתגשם. נחזור לעכשיו: פה עכשיו, ב-2022 יש לי המון הערכה ותודה לגבי מה שקרה איתי".
בפודקאסט "ועדת תרבות" מספר בבליקי - שהשיק לאחרונה אלבום סולו חדש בשם "חלומות חלק א'" ובמקביל חוגג כאמור את ההוצאה המחודשת של תקליט הבכורה של להקת פונץ' - על הזמן החולף, השירים החדשים, ההתמודדות הבריאותית עם הסרטן, סוף הדרך של פונץ', החלומות, השותפים לדרך והכעס על הפוליטיקאים. חלקים מהשיחה מובאים למטה, ואת כולה תוכלו לשמוע ממש כאן.
אם תרצו להאזין לפודקאסט בספוטיפיי - הקליקו כאן
על ההתמודדות עם הסרטן:
"מבחינתי 'מלחמה ושלום' זה שיר שמדבר על מחלה. אני חולה סרטן מקצועי כבר, ארבע פעמים, סרטן קל יחסית, וכזה שאם מגלים אותו ועושים את הבדיקות פעם בשלושה חודשים - אז אם הוא חוזר זה כרוני שכזה אבל אפשר לטפל בו. אבל כשעננים כאלה מתקרבים, זה באמת מלחמה. זה 'הצבאות צועדים אל העיר', ולפעמים זה יותר מפחיד ממלחמה, זה הגוף שלך, זה ממש פה. באמת 'מלחמה ושלום' הוא שיר יוצא דופן בכתיבה שלי כי אני איש של שאלות, אני לא איש של תשובות, תשובות מפחידות אותי הרבה פעמים בשירים. ב'מלחמה ושלום' יש איזה מקרה סגור שבו אתה כן נענה, כן מקבל תשובה, מקבל מזור לכאב שלך. זה היה שיר תפילה שלי שהנחתי אותו שוב בהוצאה של 'חלומות חלק א', והיה לי חשוב להגיד לעצמי שבין כל השאלות והספקות והתהיות והעוקצים - כן, יש מקרים שאתה מקבל תשובה, אתה נושע".
על ההזדקנות:
"עוד אחת מהאשליות שלנו, שחלומות מנפצים אותן, זה שנדמה לך שאתה בגיל שלך, כי הגוף מספר את הסיפור הזה והזמן והכרונולוגיה, אתה בכל הגילאים ביחד כל הזמן. אתה גם הילד הזה בן השלוש וגם הזקן שאתה עוד לא יודע. בסופו של דבר הזמן הוא האשליה הכי בדוקה שיש. ואני חושב שבאמת בשירים יש את הדבר המדהים הזה שאתה יכול להזדהות עם אלמנטים מאוד שונים שלך בזמן. אתה יכול להיות הילד הזה בכיתה ו' והזקן הזה בבית אבות וגם הזמן שלך, והמסע הזה בזמן קצת לי פותח הרבה מקומות באישיות, שבתור יוסי בגיל 57 - זה נורא מצמצם".
"תראה, מצד אחד הגיל זה הישג. כי וואלה, לא הייתי בטוח שאני אגיע. ומצד שני, אתה יודע, יש איזה משהו בגיל מבוגר, לאחד כמוני שרק חושב לעתיד, מין שמעון פרס כזה של הרוקנרול - אין לי עבר, אין לי הווה, רק חלומות, קדימה - יש משהו בגיל הזה שמציב אתגר עצום. יש כאלה שפותחים את זה למחשבה יותר גלובלית, יש כאלה שסתם מתבאסים שלא נשר להם הרבה זמן ויש כאלה שנהיים כאלה אחראים וחכמים ונבונים ואני כל אלה ביחד".
על אלבום הדמואים של פונץ':
"אם יש דבר שממלא אותי ממש השנה, שאומר לי וואו, הדרך הייתה שווה - זה אלבום הדמואים. זה אלבום שאני הרגשתי כל הזמן שזאת חתיכה מהנעורים ומהחלומות שלי ומהאמירה הכי אותנטית שהייתה לי ולחברים שלי אז, ב-1986, כחבר'ה צעירים שהם עוד לא ברשת ג'. אנחנו אז מאוד רצינו להוציא את זה בקסטה. מאוד קינאנו בפוליאנה פרנק, בנושאי המגבעת, די אקס אם, ואיתרע מזלנו שהוחתמנו והיו לנו להיטים כבר, וזה כבר נזנח. אבל הייתה לנו הרגשה שאלבום הבכורה האמיתי שלנו כהרכב, כפונץ', הוא לא נמצא שם. כאילו הפרק א' שלנו, אין לו תיעוד. החיים הם חיים והקסטה הזאת התגלגלה בין אוהדי פונץ' באופן כזה שכל פעם מישהו היה מחזיר לי דיסק צרוב של השירים האלה, וכל פעם זה היה צורב אותי הדיסק הצרוב הזה, אין לכם מושג. זאת ממש תחושה כאילו הגיל 3-0 שלך נמחק, וזה גיל יסודי, מאוד בסיסי, וכשהאוזן השלישית - כבר הגיע הזמן לתת להם איזה פרס ישראל לדעתי על מה שהם עושים במוזיקה פה בארץ - פנו אליי לעשות את הראשון של פונץ', ושאלו אם יש דמואים שאנחנו רוצים להוסיף, אמרתי - לא דמו, יש לי תקליט שלם לתת לכם...".
על התקופה שבה עבד במחלקת הארנונה בעיריית תל אביב:
"השתחררתי מצה"ל וניסיתי להיות שוטף מדרגות, או שוטף בתים, הספונג'ה הזאת לא עובדת אצלי. הייתי גרוע. הבית היה יותר מלוכלך כשאני מסיים איתו. הבנתי שמזה כסף לא יהיה. ואז חברים שלי התחילו לעבוד בעירייה ואמרו לי עבודה מדהימה: אתה בא, מחתים כרטיס, ואז אתה הולך, מסתובב ברחובות, אף אחד לא רואה אותך, ואתה בא באחת מחתים כרטיס. התגלגלתי למחלקה שבה אתה הולך ומודיע לאנשים שלא שילמו ארנונה שהולכים לסגור להם את המקום, ולא הבנתי לאיפה אני נכנס. זה לא שאתה מספר למישהו שהוא זכה בטוטו, אתה עכשיו מביא לו בשורה כואבת, אתה השליח, וכלבים עליך ועניינים... וחודש שם החזקתי מעמד, וזה חודש שמבחינה יצירתית היה אחד המבורכים בחיים שלי. 'עוד לא למדנו שום דבר משיטוט ברחובות', ו'אני מאוהב בבחורה מבת ים'. כי אתה רואה את האנשים ואתה אומר יא אללה, לזה אתה רוצה לסגור את המקום, התחרפנת?"
על סוף הדרך של ההרכב:
"ב-2013 עשיתי לעצמי איזו מחשבה, והבנתי שבהופעה של פונץ' אי אפשר שיהיו יותר שירים חדשים - בגלל שהקטלוג הוא כזה שהקהל של פונץ' מצפה לאיזה 14 שירים, ואם לא נתת אותם לא נתת הופעה טובה של פונץ'. לא מצא חן בעיניי הרעיון הזה, ואז אמרתי שתחת הכובע 'יוסי' אף אחד לא מצפה יותר מדי. זה שטח שאני יכול עוד לחרוש, אני יכול לזרוע אותו עם חומרים חדשים, בלי שכשאני אעלה הופעה אז יגידו לי: למה לא היה 'עדינה' ודברים כאלה".
על התכניות לעתיד:
"יש את 'עורכי הדין של ראש הממשלה', אופרת רוק שהתחלתי לכתוב בזמן משפטי טלנסקי ואולמרט וזה כבר המון זמן. וזה כבר משהו שקרוב להתאלבם. ויש לי פרויקט של תהילים. אני לא אוהד את רוב המוזיקה המקודשת שנעשית, היא משעממת אותי - ואני דוס, ואני מוזיקאי, ויש לי חוסר בנגיעה בטקסטים האלה באופן שאישית אותי ירגש ויניע. זה בינתיים פרויקט כושל של שנתיים-שלוש, אין לי שיר אחד טוב עדיין, אולי גם לא יהיה ואני מאוד מאמין בפרויקטים שאין להם גבול".
על סבבי הבחירות החוזרים:
"אחד הדברים שאנחנו צריכים לטעמי, זה להיפטר מהפוליטיקאים. אנשים שעושים סבבי בחירות אחד אחרי השני הם אנשים שצריכים להתפטר, 120 איש מהכנסת. אם ועד הבית שלך עוזב את הבית ואומר אייננו יכולים לנהל את הבית, אז זה אומר שהוא מתפטר, נכון? אז עושים ועד אחר. זה חייב להיות מחוקק בחוק יסוד, שכנסת שמתפזרת היא מתפטרת, ו[שבמקום כל הח"כים יבואו] חדשים... אף אחד לא נותן את הדין על הכסף של הבחירות האלה - [זה יכול היה להיות] עוד בית חולים בצפון, עוד מעונות, עוד עובדים סוציאליים שיכולים לרפא פה עוד דברים".
על ההפגנות בבלפור:
"לא מאמין בבלפור. אני כל החיים שלי חי בין הדתיים לחילונים, בין הימנים לשמאלנים. אני באמצע בסיפורים האלה. אתה קולט איך זה נתפס בצד השני, ואתה אומר: אני לא מעביר בן אדם אליי, אז מה אתה עושה? אם יש לך דעה אתה אמור לשכנע את הצד השני. לעצמך אתה משוכנע. אז לא התחברתי לזה".
על אלג'יר:
"לא הייתה להקה בחיים שלי שאהבתי כמו אלג'יר. אביב וגבריאל זכרו לברכה, זה הדבר הכי קרוב למהפכת רוק שהעיניים שלי ראו, והייתי שם [וראיתי] איך שהיא נוצרת ואיך שהיא עולה ואיך שזה קורה וזה אוחז והייאוש והתקווה, והייתי כל כך אמוציונלי בשנים הראשונות כאחרון או כראשון האוהדים של הלהקה. אני חושב באמת שאביב וגבריאל הם היוצרים הכי אהובים עליי, שנגעו בליבי הכי חזק ב-20 השנה האחרונות גם בעולם, אבסולוטית, ואני חושב שבאיזה מקום גם אלג'יר והעבודות של אביב וגבריאל סידרו איזה מקום שאנחנו אפילו בפונץ' לא הבנו בעצמנו. זה שני יוצרים עצומים, גם אחרי אלג'יר ולצד אלג'יר, באמת עצומים, הם פחתו מחדש. הם כתבו מחדש את ספר הרוק הישראלי, פתחו לו יריעות שלא ידענו עליהן, פתאום זה כבר לא קול לעשות פוזה שאתה להקה מלונדון, אתה מחויב למקום, אתה מחויב לעצמך, אתה מחויב לבעיות וגם ליופי שהמקום הזה מייצר. זה מבחינתי שובר שיוויון".
להקת פונץ' תחגוג את הפסטיפונץ' בשתי הופעות השבוע באוזן בר, ב-14 וב-15 לחודש.