מצלמה מלווה שני עיתונאים ותיקים מתוך חדר האיפור אל אולפן החדשות, בעוד הם נלהבים ממה שמצפה להם בתכנית החדשה שלהם. מנסים להגיד לנו: יש פה רגע, אירוע, התחלה של משדר מפתח. האמנם? האם יש משהו באמת מלהיב בגרסה חדשה ל"פגוש את העיתונות", בסבב הבחירות המי זוכר כמה, בימים שבהם הדרמות המרכזיות הן על פיצול אפשרי במפלגה שלא מצליחה לעבור את אחוז החסימה ופיטורי יועץ אסטרטגי אחרי פרק זמן קצר? באמת?
התשובה היא לא, אבל זאת לא בהכרח אשמתם של הצמד החדש עמית סגל ובן כספית, אלא של מערכת תקשורתית שיצאה מדעתה. ההשקה המחודשת של התכנית מגלה שמעט מאוד השתנה הלילה הזה, ושום דבר לא מעניין לבד מהמעטפת, נגיד - כך שעיקר הדרמה מוכוונת לחיבור בין שני השמות הגדולים, ולכימיה ביניהם. לסגל זה קצת מחמיא - כמו בשותפות שלו עם אמנון אברמוביץ', הגשה זוגית מאפשרת לו להציג צד רך ונינוח יותר לעומת הפאנל הקוצני של אולפן שישי - אבל לכספית זה לא. הוא נעלם לפרקים או מסתרבל, ומתקשה להפגין נוכחות. השניים מחליפים עלבונות ידידותיים, אמנם, ואולי זו רק בזכות החגיגיות של התכנית הראשונה, אבל הרוח ביניהם בסך הכול טובה והם משדרים שהם מכבדים זה את זה ואת האורחים שמגיעים. זאת 2022, וכנראה שצריך לברך על כך שאין צעקות באולפן. שום דבר לא מובן מאליו.
כך או כך, בין העקיצות הזוגיות נחשף גם שקר גדול. השילוב בין סגל וכספית אמור לייצג לצופים "איזון" כביכול בין שני אישים דעתניים שלא חולקים מחנה פוליטי בעידן מקוטב. אבל עצם המחשבה שכספית וסגל הם יריבים אידיאולוגיים שמאזנים זה את זה היא לא יותר מאשליה, הסחת דעת. גם "האיזון" הוא רק כלי של בידור, משהו לדבר עליו, ולא מעבר. מחנות יריבים? הצחקתם. הצד היחיד במשחק הוא זה של קשת 12, ששואפת לספק בידור סביר ולא יותר. ובהתאם, התכנית החדשה שלהם מתפארת בהופעות ליצניות וניהיליסטיות של חנוך דאום וגיא הוכמן - ובשיחה ארוכה על השתתפות בנו של אחד האורחים ב"כוכב הבא" - ובאפס דיונים בנושאי עומק. זה תמיד כן ביבי ולא ביבי, ואחוז חסימה ומה יצא מהפגישה - ועזבו אתכם ממה שבאמת משנה או משפיע על חיינו. רק קרנבל בחירות מאוס ואינסופי, שמעקר מראש את סדר היום.
פאנל "הפרשנים" הוא, כמו בכל תכנית אקטואליה מהסוג הזה, אירוע מיותר וחסר ערך לחלוטין שעיקרו זלזול באינטליגנציה של הצופים, כששמח מאוד באולפן ודי עצוב בבית. רעש על סיסמאות, מסרים וקמפיינים, ויכוחי סרק ספקולטיביים, וכל הג'אז הזה. זה כמובן המקום שבו דנים על אחוז הערבים שצריך לא להצביע כדי שזה יהיה טוב לנתניהו, ללא שום הבנה עד כמה זאת שאלה לא מוסרית בכלל. אגב, סגל וכספית לא מצאו לנכון להביא אף פוליטיקאי או פרשן ערבי לשעתיים הארוכות של תכניתם. אם לא הייתה שם עירית לינור, גם לא היו שם בכלל נשים.
בסך הכול, סגל וכספית נכנסו לנעליים של רינה מצליח יחסית בקלות, אבל בסוף, "פגוש את העיתונות" היא "פגוש את העיתונות" - תכנית שמתמקדת בלמשוך פוליטיקאים בלשונם ובמשחקי קואליציות, ובה המהות מפסידה תמיד לפרוצדורה. כך שאין למה להתגעגע, אבל גם לא להתרגש משחר של עידן חדש. זאת בסך הכול אותה אדרת בשינוי גברת.
בקטנה
בערב עמוס מבחינת השקות טלוויזיוניות, טלי מורנו נכנסה לנעלי מגישת מהדורת השבת של כאן 11, והחליפה את דב גילהר שחזר לשמש כשליח התאגיד באירופה. בינתיים, מהדורת הבכורה של מורנו הרהוטה והמנוסה, ששימשה בעבר כמגישה בכירה בערוץ 10, לא הראתה כל בשורה שהיא, אג'נדה טלוויזיונית או עיתונאית.
בכתבה קצרה וזניחה של מורנו על כנס הבחירות הראשון של הפוליטיקאי הטרי גדי איזנקוט, בלטה בעיקר שיחה תמוהה על הטיול בקוסטה ריקה. הריאיון שלה איתו באולפן אחר כך היה גנרי להפליא. הקישור המאולץ בין המו"מ הפוליטי ברשימה המשותפת לבין האייטם על האלימות בחברה הערבית היה בטעם רע, במקרה הטוב. הליינאפ כולו - בגבולות הגזרה הידועים. מונולוג משועשע על בחירות הדמה בבליך הוא צעד בכיוון הנכון, אפילו שהוא היה רחוק מאוד מלהיות חד או נוקב או מאמירה משמעותית. דברים יכולים להשתפר, וחריקות ההתחלה ייעלמו מן הסתם - אבל מורנו וצוותה יצטרכו להכריע אם הם רוצים בכל זאת להביא משהו אחר למסך, או שלא.