תוך כדי הצפייה בעוד רימייק לייב אקשן מבית דיסני, הפעם "פינוקיו", קפץ לי לראש מערכון מספיישל הקומדיה לכל המשפחה של הקומיקאי ג'ון מולייני, "John Mulaney and the Sack Lunch Bunch". במערכון מולייני משחק מפיק הוליוודי שמשוחח עם ילדים בקבוצת מיקוד של סרט אנימציה חדש. אחרי עקיצה ארוכה על הנטייה ההוליוודית ללהק מדבבים-סלבס שמעניינים רק את ההורים, הוא שואל את הילדים מי הבין את הבדיחה שבה חיה מדברת קוראת למשהו "פייק ניוז". אף ילד לא עונה. "ההורים שלכם צחקו מהבדיחה?", הוא שואל, ואחד הילדים מתאר את הצחוק של הוריו כ"הכרה בקיום הבדיחה". "זה מה שמגיע לה", מולייני מסכם.
"פינוקיו" גרסת 2022 שעלה בסוף השבוע בדיסני פלוס, בבימויו של רוברט זמקיס ("בחזרה לעתיד", "פורסט גאמפ"), מלא ברגעים מוזרים כאלה, שנוצרו כדי שההורה שמשגיח על הילד בזמן הצפייה לא יירדם על הספה. ויש סיבה להשגיח, בעצם - "פינוקיו" מ-1940 הוא אמנם קלאסיקה זכורה לטובה, אבל יש בו כמה סצינות שידירו שינה מעיניהם של ילדים תמימים לצד מבוגרים רכי לב. בקרוב יגיע לנטפליקס עיבוד נוסף לסיפור על בובת העץ המהלכת, הפעם של הבמאי גיירמו דל טורו, שמזוהה עם אימה יצירתית ומלחיצה במיוחד. אבל אין מה לדאוג, אף אחת מגרסאות 2022 לא תערער באמת על מעמדו של הסרט שהכיר לנו את "When You Wish Upon a Star", השיר זוכה האוסקר שהפך לנעימה הפותחת את סרטי דיסני.
מה עושים עם סרט כזה? איך משחזרים את האנימציה הפנומנלית, את הסצנות המוכרות, את האווירה הקסומה והייחודית? מסתבר שלא מתאמצים יותר מדי. עושים את המינימום וממשיכים לרימייק הבא. בסרט החדש אפשר למצוא את כל הבעיות החוזרות בחידושים האלה של דיסני, והפעם עם אפילו פחות בושה מהרגיל. הוא משחזר סיפור מוכר עם שינויים קלים ומיותרים ברובם, אין בו אנימציה וירטואוזיות וגם לא שום מידה של יצירתיות. השחקנים המפורסמים שם כי צריך שחקנים מפורסמים, בלי להוסיף ערך כלשהו לסרט עצמו. יש שירים חדשים שכל צופה ישכח אחרי שעתיים מקסימום, וגם ביצוע יפה לשיר אייקוני שהיה אפשר פשוט להסתפק בו וזהו. אז למה, בעצם? הרי הסרט לא עובר בבתי הקולנוע לפני הצפייה הביתית - ובואו, מי עושה מנוי לדיסני פלוס בשביל רימייק ל"פינוקיו"?
את העלילה אתם כנראה מכירים - ג'פטו הנגר (טום הנקס עם שפם טיפשי) מגלף בובת עץ בדמות ילד. בלילה מגיעה פיה (סינתיה אריבו, "הארייט") ומכניסה בו רוח חיים. בדרך לבית הספר, בובת העץ התמימה מסתבכת עם שלל טיפוסים מפוקפקים. שתי חיות מואנשות מפתות אותו בהבטחות לתהילה ופרסום כדי למכור אותו למנהל התיאטרון הרשע סטרמבולי, בעוד נהג כרכרה משכנע אותו להצטרף לילדים אבודים אחרים ב"אי השעשועים", שם מותר לילדים לשתות בירה ולעשות בלאגן. בין צרה אחת לאחרת פינוקיו לומד מהצרצר ג'ימיני קריקט (ג'וזף גורדון לוויט) על התנהגות טובה, ומגלה שאפו מתארך כשהוא משקר.
הסרט מ-1940 הוא, בתכלס, מעשיית מוסר. זה כנראה סרט האימה המוכר ביותר אי פעם שנוצר עבור ילדים, ומטרת העל שלו היא לחנך צופים צעירים איך ראוי להתנהג. המסר הברור הוא לא לשקר, אבל רצוי גם לא לרדוף אחרי תהילה ובילויים שטחיים, רק ללכת לבית הספר ולהיות אזרח שומר חוק. לא רק כי זה הדבר הנכון לעשות, אלא בגלל שאם לא תעשו את זה יקרו לכם דברים מחרידים. הסצינה שבה ילדי "אי השעשועים" הופכים לחמורים היא אחת המפחידות שראיתי אי פעם, והיא אפילו לא הסצינה הממש-מפחידה היחידה בסרט.
בסרט החדש הדברים כבר נראים קצת אחרת, גם אם הסיפור עצמו לא משתנה הרבה. פינוקיו כבר לא מתלבט בין טוב ורע. הוא ילד מחונך למדי שנגרר לסיטואציות מסוכנות מחוסר ברירה. הוא יודע מה הדבר הנכון לעשות, אבל יש אילוצים שמפריעים לו להתנהג בהתאם. זה לא תהליך מעניין במיוחד עבור דמות - אבל הנפגע העיקרי פה הוא בכלל ג'ימיני קריקט, שאין בו צורך אמיתי כשלבובת העץ יש מצפון מתפקד משלה. במקום לספק עצות, הצרצר המסכן מסונג'ר לספר אינסוף בדיחות דלוחות למבוגרים - חלקן הגדול בדיחות שבירת קיר רביעי מטופשות במיוחד, שכמו במערכון הנ"ל ראויות לצחקוק שמסמן ששמנו לב אליהן, ולא יותר. עוד בעיה היא שג'וזף גורדון לוויט כל כך מנסה לחקות את הדיבוב מפעם שג'ימיני נשאר בלי שום רגש או אופי, רק קול מצחיק ופרצופים מוזרים למצלמה.
גם טום הנקס מתבזה למדי בתפקיד ג'פטו, כשהסצינות בהן הוא מדבר לעצמו או לחיות שלו מרגישות כמו הצגת יחיד גרועה. לא ברור למה יש לו בבית אינספור שעונים שמציגים דמויות מסרטי דיסני - מ"שלגיה" ו"מליפיסנט" ועד "וודי הקאובוי" ו"רוג'ר ראביט" - ואפילו פחות ברור למה החיות שלו מתנהגות פחות או יותר כמו חיות רגילות, אבל מונפשות לגמרי באנימציית מחשב.
פה ושם יש גם נקודות אור. בנג'מין אוון איינסוורת' גורם לפינוקיו להיראות חמוד גם כשהבובה עצמה נראית מקריפה לגמרי. סינתיה אריבו לא עושה המון בתור הפיה הכחולה, אבל כל שנייה איתה - זהב. היא כנראה כאן בזכות הקול המדהים שלה, ואכן, רגע השיא של הסרט מתרחש כשדיסני נותנים לה לשיר. קיגן מייקל קי מפתיע לטובה בתפקיד "Honest John", המוכר יותר בארץ כבתור שמשון, עם בדיחות שאשכרה מצליחות להצחיק ואנימציה טובה במפתיע.
גם הסיידקיק שלו, גדעון/יובב, מצטיין בזכות האנימציה המשוגעת שזורקת ללוני טונז ושאר מערכוני אנימציה ישנים. סבינה הבלרינה שמגלמת קיין לאמאיה היא דמות מיותרת לגמרי, אבל היא כל כך טובה בתפקיד שכמעט לא שמים לב. הדמות התמוהה ביותר היא כנראה סופיה השחף, אבל בזכות הדיבוב המצחיק במפתיע של לוריין בראקו (דוקטור מלפי מ"הספורנוס"), כל הזמן ייחלתי לשובה.
כל אלה לא מספיקים כדי להפוך את "פינוקיו" לסרט שבאמת מצדיק צפייה, בטח אם אין לכם ילד להושיב מול מסך כדי לשתות קפה בנחת. כמעט בכל אספקט טכני זה סרט שמרגיש כמו חלטורה, משהו שנוצר כי בישיבת תאגיד כלשהי הוחלט שצריך להיות סרט כזה. הפיה הכחולה אומרת לפינוקיו שמה שהופך אותו ל"ילד אמיתי" הוא לא החומר ממנו הוא עשוי, אלא מה שהוא עושה. באותה הצורה, הסרט הזה מרגיש כמו הפקה זולה לטלוויזיה, ולא משנה כמה באמת עלה ליצור אותו.