גדלה בניינטיז ושרדה כדי לספר. תמיד מעוניינת בכוס תה
"רחל מאופקים" הוא סרט מפוזר למדי, אבל הוא תוצר של זמנו ושל נסיבות היצירה שלו. הסצנות הדרמטיות שבו מתגמדות מול קטעי הארכיון העוצמתיים, אבל גם הם רק שחקני משנה לאדרי עצמה. הסרט מאפשר לנו לראות אותה כאדם שלם, לא רק אייקון לשאוב ממנו השראה
"מגלופוליס" של פרנסיס פורד קופולה, הבמאי של קלאסיקות כמו "הסנדק" ו"אפוקליפסה עכשיו", הוא סרט על אמן שזכה לכל השבחים שרק אפשר אבל מסרב לוותר על הניסיון להמציא את עצמו מחדש. האירוניה הגדולה היא שדווקא סרט שמהלל חדשנות - מתגלה בעצמו כמיושן ומגוחך
הדרמה הקומית המהנה חוזרת לעונה אחרונה, ולמרות ההתעלמות המכוונת שלה מאירועי השנה האחרונה, היא מצליחה להיות רלוונטית מתמיד. עם הומור שנון, דמויות אהובות וביקורת חברתית עדינה, היא מספקת את הבריחה המושלמת מהמציאות שכולנו זקוקים לה
בעולם שבו יש מיליארד וחצי חידושים מודרניים למיתולוגיה היוונית, "KAOS" לא תמיד הכי מקורית, וגם סובלת מבעיית ג'ף גולדבלום. עם זאת, היא חכמה ויצירתית, וחשוב לא פחות - נשארת מצחיקה וקלילה גם כסדרה עם פרקים של 45 דקות עד שעה, וכזו שלא מתקמצנת על דרמה ורגש
30 שנה אחרי שברנדון לי נורה למוות על סט "העורב", שהפך לסרט פולחן אפל, בהוליווד החליטו ליצור גרסה מחודשת, מקושקשת ומלאת פוזה. מי היה מאמין? כוכב וחצי, והיינו נדיבים
"מבטלים את דאגלס" היא מעין סוס טרויאני. חשבתם שהגעתם לסדרה על איך הנשים שינו את הכללים? לא ולא. חציה השני של הסדרה מתיר לאט לאט את הקשר סביב התעלומה שבמרכזה, וכשהיא מודה על מה היא באמת היא נעשית מעניינת ומותחת יותר, אבל גם רגישה הרבה יותר
אם גופות מרוטשות וחייזרים שמזנקים מתוך הגוף של אנשים תמימים זה משהו שאתם סבבה איתו, כנראה תהנו מהחדש בסדרת "הנוסע השמיני". אם אתם לא - עדיין יש סיכוי שתהנו, אבל דעו שהדרך עוברת בשלל זוועות ועיוותים של גוף האדם
העונה השנייה של "בית הדרקון" מציגה שיפור ניכר בתחומים רבים, ממיקוד העלילה ועד לעומק הדמויות. היא מאזנת היטב בין דרמה אישית לאפוס היסטורי, עם שימוש מדוד באלימות ובקרבות. למרות הכל, עדיין חסר לה הניצוץ המיוחד שהפך את הסדרה האם לתופעה תרבותית
פסטיבל אנימיקס, המוקדש כולו לאנימציה, קומיקס וקריקטורה, יערוך השנה לראשונה תחרות בינלאומית לסרטים מונפשים. צפינו בכולם, וזה באמת משהו מיוחד
"טאטאמי", מפגש הפסגה של הבמאי גיא נתיב והבמאית-שחקנית זאר אמיר איברהימי, הופך את אליפות העולם בג'ודו למותחן קלאסטרופובי על כפייה לאומית ומגדרית. הצילום מרהיב והמשחק מדויק, אבל ההישג הכי גדול שלו הוא עצם קיומו
שני הגיבורים האהובים נכנסים סוף סוף ליקום הקולנועי של מארוול, עם השתוללות כאוטית, מדממת ועמוסה בקללות. אבל מעבר לבדיחות על מצבה של אימפריית הקומיקס, אין בו עלילה, רגש או דמויות משמעותיות והוא לא רוצה להיות שום דבר חוץ מסרט שאפשר לרייר מולו במזגן. 3 כוכבים
סרט הפתיחה המשעשע, הלהיטים הישראלים המבטיחים, המותחן האהוב של טרנטינו ויצירה מטלטלת על המלחמה באוקראינה: דווקא עכשיו, פסטיבל הקולנוע הוותיק מציע אווירה מבורכת בתקופה בלתי נורמלית בעליל. המדריך המלא
בצל תשעה חודשים לטבח 7 באוקטובר עסקו המהדורות בערוצים השונים בחטופים שעדיין נמקים בשבי. אפילו בכתבות צבע נכחה תחושת הניכור, ההפקרה ואפילו הפחד מפני המצב הקיים במדינה. אם מישהו חשב שנציגה מהממשלה תספק קצת חסד, גילה גמליאל באה להוכיח את ההפך
סדרת סרטי המיניונים זקוקה לחידושים כמו אוויר לנשימה. גם עם ילד חדש ובית שונה, הדמויות בסדרה נשארות פרק אחר פרק בדיוק אותו הדבר - וגם ההרפתקאות והבדיחות כבר התמחזרו לעייפה. זה מצחיק לפעמים, אבל אחרי שישה סרטים הבדיחה הזו כבר די לעוסה
"הילה", סרטה החדש של כלת פרס ישראל לקולנוע מיכל בת-אדם, מציג סיפור על מערכת יחסים מורכבת בין הורים וילדים, על טראומות ילדות וגם על אהבה שהופכת להתמכרות. גם אם הוא לא בהכרח קל לצפייה, זה סרט מיוחד, שטעון בהמון כאב ובכמיהה
הבעיות של "בית הדרקון" עוד כאן גם בעונה החדשה, בפרט סרבול ועומס יתר. למרות זאת, מדובר בסדרה שהצלחתה תלויה באיזון העדין בין הגרנדיוזי לאישי, משק כנפי דרקון ממוחשב ומשק כנפי ההיסטוריה. לכן טוב להיווכח שהשימוש בקרבות מקדמי עלילה ובאלימות מזעזעת הוא עדין וחכם
גם ביום חלש, אפשר לסמוך על אולפני האנימציה שיספקו סרט צבעוני ומלא בהמצאות למי שרוצה ליהנות עם הילדים בקולנוע. אבל כשמדובר בהמשכון ללהיט היסטורי כמו "הקול בראש", זה פשוט לא מספיק. שלושה כוכבים
גם בסרט החדש של שמי זרחין, "חמדה", בכיכובם של ששון גבאי ואסי לוי, הדרמות המדכדכות של משפחה בקריסה מתערבבות בקומדיה. בזמן הנורא שאנחנו חיים בו, גם בצרות הרגילות האלה יש משהו מנחם. שלושה כוכבים וחצי
הפריקוול לסדרת האקשן כולל עדיין הרבה מרדפים מדבריים וקרבות אלימים, אבל גם מנסה לצלול יותר לתוך עולמה של הגיבורה, שמגלמת אניה טיילור-ג'וי. התוצאה פחות מסעירה מקודמה ולא ממש מרגשת, ובכל זאת יש לא מעט מה לחבב. שלושה כוכבים וחצי
רגע לפני חלוקת הפרסים, בריביירה ממשיכים לחגוג עם סרט על נשיא ארה"ב לשעבר שהצפייה בו מרגישה כמו בהייה בביוב פתוח, סאגה עצומת מימדים של קווין קוסטנר, סרטים חדשים של פאולו סורנטינו ושון בייקר וגם נציגות צנועה משלנו
יש דברים שרק ישראלים אחרים יבינו באמת. נניח, איזה מטורלל זה לראות את שאולי ואירנה על מסך ענק באולם קולנוע בצרפת. וגם: הטרנסיות הערביות שבורחות לישראל, החדש של יוצר "מסכנים שכאלה", "הנערה עם המחט" המטלטל ו"בירד" המקסים
הדי המלחמה לא הגיעו לריביירה - ופינו את הבמה לקולנוע: השחקנית האגדית זכתה להוקרה והתעקשה שהיא "לא רוקסטאר", במאי "הסנדק" הציג אחרי עשורים של עבודה מניפסט שהתגלה כמביך למדי, ואילו "פיוריוסה", הסרט החדש בסאגה האפוקליפטית, לא מסעיר כפי שאפשר היה לצפות
הסיפור של "אייל קטן" על קומיקאי כושל המתמודד עם מעריצה אובססיבית, היה יכול לעבוד גם בתור מותחן מלחיץ בשלושה-ארבעה פרקים. אבל הסדרה של נטפליקס עושה משהו גדול הרבה יותר, שהופך אותה מסדרה מפחידה וזהו ליצירה מורכבת, קשה לצפייה, מרתקת ולרגעים מפעימה באמת
בזו אחר זו חשפו אמש בפנים גלויות כמה נשים את המשקולת שמכבידה עליהן כבר עשורים בפני הילה צור והיוצרות ענת גורן ואביגיל קוש. רגע השיא של העימות עם בן המשפחה שאנס אותן הוא רק פרט אחד מתוך תהליך שלם שמתרחש לעין הציבור והסיום שלו עדיין פתוח
הסרט החדש של מתן יאיר ("פיגומים") מציג נער מתבגר ממשפחה מתפוררת באופן אנושי ומורכב, מבלי לקחת את עצמו יותר מדי ברצינות. הכתיבה והמשחק כל כך טובים, שלרגעים הוא מרגיש כמו הצצה אל תוך משפחה אמיתית. ארבעה כוכבים
בין הסרטים שלא זכו היה גם "גלוריה!", דרמה קומית שבאמצעות רוח שטות, דמיון אגדתי ולב גדול, עושה כבוד לנשים שההיסטוריה שכחה. וגם: "החלל שנותר", הסרט החדש של אדם סנדלר, מיוחד ומבטיח אבל התסריט מכשיל אותו, ומרטין סקורסזה זכה בפרס מפעל חיים ושומר על אופטימיות
אריק איינשטיין ובועז שרעבי בפסקול אמריקני, ההיפופוטם הנוקם של פבלו אסקובר, הפנים המעוותות של כוכב מארוול, הביגפוטים הנוהמים שמשליכים קקי על עורבים - וגם סרשה רונאן בהופעה ענקית. פסטיבל הקולנוע בברלין צלל למחוזות הביזאר, אבל מצאנו שם גם פנינה אמיתית
קיליאן מרפי חוזר לטראומה הגדולה של אירלנד, הנציג שלנו בפסטיבל מציג סרט על התקרנפות, לנה דנהאם וסטיבן פריי במסע שואה משפחתי - וכמובן: גם הסכסוך הישראלי-פלסטיני מצא את דרכו לאירוע הקולנועי הגדול של גרמניה. שליחת וואלה! מדווחת מברלין
בניגוד לשם הבומבסטי של "הלילה הגדול של הפופ", היופי בסיפור שהוא מתאר מגיע מהרצון הטוב של המעורבים שמתערבב במפגש הבלתי אמצעי בין כל הנוכחים, הכי רחוק מהתדמית הזוהרת והמרוחקת של עולם הפופ, אז והיום. התגלמות של צניעות, סולידריות וקשר אנושי
מאסטר האנימציה היפני הייאו מיאזאקי חזר מהפרישה עם "הילד והאנפה", יצירת מופת מפעימה ומתעתעת. כמו רבים מסרטיו הקודמים, גם לו יש היגיון רגשי משלו וקצב ששואב את הצופים אל תוך הסיפור - ומוציא אותם בצד השני מבולבלים אך נרגשים. חמישה כוכבים
