יש דיוויד בואי לכולם. יש דיוויד בואי לאוהבי פופ, דיוויד בואי לחובבי רוק, דיוויד בואי לפוצים אומנותיים, דיוויד בואי לסטלנים, דיוויד בואי לנאהבים, דיוויד בואי לשבורי לב, דיוויד בואי לגייז, דיוויד בואי לשמרנים, דיוויד בואי לרוחניקים ויש אפילו דיוויד בואי לילדים (חפשו את הגרסה המופלאה שלו ל"פטר והזאב"). האמנות של בואי, שבאה לידי ביטוי דרך המוזיקה שלו, התאימה את עצמה לזמן ולמקום, ובו זמנית הייתה אוניברסלית ועל-זמנית. הדמות שלו הייתה גברית בטירוף, אך בו בעת גם אנדרוגינית. זו לא הגזמה ובטח שלא טעות. כל כך הרבה פנים לאותו אדם. קשה לסכם את דמותו של האיש בתוך יצירה אחת. בין אם מדובר במאמר, ספר או סרט, והתוצאה כמעט תמיד תהיה נדונה לכישלון אל מול הר הציפיות.
לתוך ההר הזה הלך בראש מורם הבמאי ברט מורגן, שכבר עשה כמה סרטים ביוגרפיים מוצלחים על או ג'יי סימפסון, קורט קוביין, ג'יין גודול והרולינג סטונס. סרטו החדש, "Moonage Daydream" שעולה היום לאקרנים בישראל למשך שבוע בלבד, שונה מאוד מסרטיו הקודמים. בעוד בעבר מורגן השתמש בצורה מושכלת בקטעי ארכיון כדי לבנות נרטיב היסטורי ואנושי, הפעם הבמאי בונה מין פסיפס קליידוסקופי שמצייר תמונה גדולה יותר, צבעונית יותר - אך הרבה פחות קוהרנטית.
מורגן אסף במשך ארבע שנים קטעים וידיאו שונים ומשונים של בואי, שהלך לעולמו ב-2016 ימים ספורים אחרי יום הולדתו ה-69. הקטעים נלקחו מתוך ריאיונות לכלי תקשורת נידחים ברחבי אירופה, הופעות חיות ממרוצת השנים וגם כמה צילומים של יצירות אמנות של בואי עצמו, שמעולם לא נראו על ידי הקהל הרחב. התוצאה מסחררת, לעתים תרתי משמע - בטח כשרואים אותה במסך ה-IMAX הענק, שהסרט צולם במיוחד עבורו. אלא שאחרי שעתיים וחצי של קטעים כאלה, קשה שלא להרגיש תחושה של פספוס מסחרר. יצירה שכולה מושקעת בצורה שלה, עד ששכחה לטמון גם תוכן לתוכה.
די ברור למי הסרט לא מיועד: אנשים שלא מכירים את דיוויד בואי או אנשים שמכירים אותו, אבל מבקשים לדעת יותר. הסרט לא מספק אינפורמציה במובן הדוקומנטרי הרגיל. אין בו ריאיונות עם אנשים שהכירו את המנוח, אין בו נרטיב כרונולוגי של הפיכתו מילד לונדוני לכוכב בינלאומי גדול, אין בו אפילו פרטי טריוויה חשובים כמו אשתו הראשונה וילדיו. מי שלא מכיר את האיש, עלול לחשוב בטעות שהוא הלך לעולמו בלי ילדים. העניין הוא שזה פשוט לא סרט כזה. המילה "דוקומנטרי" היא כמעט שקר במקרה הזה.
למי הסרט כן מיועד? ובכן, זו שאלה טריקית יותר. המעריצים הוותיקים והאדוקים של דיוויד, ויש הרבה כאלה, לא ימצאו הרבה מידע חדש בסרט על מושא הערצתם. הם כן יראו את האיש שהם אוהבים בשלל סיטואציות מהפנטות ויזואלית, ישמעו כמה שירים נשכחים בגרסאות מהממות וימצו עד תום את הזווית "המסתורית" של הסיפור על האיש שנחת מכוכב אחר. זו הזווית היחידה שמורגן בוחר להתייחס אליה. בחירה לגיטימית, שתספק לא מעט מעריצים, אך קשה להתחמק מהתחושה שהיא עושה עוול לדמות המורכבת שהיא בואי, ומציגה אותו בצורה קצת פשטנית.
זה חבל בעיקר בגלל שתצוגת התכלית הויזואלית של מורגן עוצרת נשימה, הבעיה היא רק שהיא באה לעתים על חשבון האיש אותו הוא מבקש להנציח. קטעי הארכיון כוללים קטעים מהופעות, קטעים מריאיונות וגם סתם קטעים בהם רואים את בואי בלי מוזיקה ברקע. צובע, מפסל, מתאמן לאיזה תפקיד בתיאטרון. ההטרוכרומיה בעיניו, שנותנת למבט החודר שלו מראה חוצני, נהפכת בסרט לכלי קולנועי. המילים של בואי עמוקות וחכמות, ומורגן בונה פאזל שמראה כיצד הוא בחר במסלול של "בדרן" (בהיעדר מילה טובה יותר ל"אנטרטיינר" בעברית) ובמקביל התמונות מציגות אותו לא פעם בשיא בדידותו. דיוקן האמן כאיש עצוב. גולה מבחירה מהעולם שהוא נאנס לחיות בתוכו. זו אכן זווית אחת לצבוע את דמותו של בואי, אבל היא מותירה בצד יותר מדי זוויות אחרות מעניינות לא פחות.
בואי מדבר באהבה על ההשראות המוזיקליות שלו. בקטע מקסים במיוחד הוא מספר כיצד נהג להקשיב כנער לתקליטים של חלוץ הרוקנ'רול האמריקני פאטס דומינו, אך לא הצליח להבין את המילים שהוא שר. דווקא חוסר ההבנה הזאת הפך את המוזיקה ליותר עוצמתית בעיניו. המסר של בואי ברור, מוזיקה צריך "לחוות", לא לנתח. המילים חשובות, הלחן הכרחי - אבל זו התחושה שקובעת. המתח, המסתוריות, הציפייה. זו האמנות האמיתית. וזה גם מה שמורגן מנסה לעשות בסרט. לעתים זה מצליח, אבל לא מעט פעמים הרצון להציג תמונה יצירתית באה על חשבון המהות.
התוצאה היא סרט קצת מנותק ומבודד, עובדה שתרחיק מהאולמות צופים אקראיים (למעשה, בהקרנה שהייתי היו לא מעט צופים שיצאו באמצע) ותעצבן לא מעט מעריצים שרואים בדיוויד בואי חלק בלתי נפרד ממרבד חייהם. מה שנשאר בסוף זו המוזיקה הגדולה, זאת שתמשיך בוודאות להתנגן בראש של כל מי שיראה את הסרט. זאת שתחיה לנצח.