לפני תשעה חודשים התראיין שלמה ארצי לרוני קובן בכאן 11. עמיתי, נדב מנוחין, כתב אז שארצי "נחשף בריאיון כאדם חרדתי, בודד, מצולק ש'ממית רגשות', כלשונו, מקטין את עצמו ומתכחש להצלחתו, ושמאחורי המנועים שלו מסתתרים כאבים עצומים, טראומות ילדות וצל כבד של כבשנים מאירופה". הוא סיכם באמרו כי אותו יגון ואותה כנות תמיד הייתה קיימת אצל שלמה ארצי בשירים, אך באותו ריאיון - הכול פשוט עלה על גדותיו. אותו אקדח טעון געגועים ירה בצרורות.
מסתבר שאותה כנות, שמנוחין תיאר אותה כ"אוויר לנשימה בתוך התרבות הכוחנית והיהירה שפורחת בזמן ובמקום הזה", הייתה רק הסימן הראשון למה שהגיע עתה.
אמש שודר הפרק הראשון מתוך שלושה ב"וזכרוני הראשון: שלמה ארצי - ביוגרפיה מוזיקלית", סדרת הדוקו החדשה על גדול אמני ישראל החיים (מדי יום שני ב-HOT8), ואם אצטרך לסכם זאת בכמה מילים פשוטות, אגיד שזה אחד מהדוקואים המוזיקליים הטובים ביותר שראיתי בחיי. כמי שעוקב אחרי הקריירה המופלאה של שלמה ארצי וקורא כמעט כל ריאיון איתו, זה בלי ספק הניסיון המרהיב ביותר - והמונומנטלי ביותר - לספר את סיפורו רב-הזרועות של ארצי, ללכוד את שלל גווניו ולהציג אותו במלוא תפארתו.
הפרק הראשון (והטוב משלושתם) מציג את הרקע התרבותי-סוציולוגי-פוליטי שממנו צמח שלמה ארצי. שני הפרקים שלאחר מכן כבר סוקרים את התקופות היותר-מוכרות של ארצי, כלומר הקריירה המוזיקלית המצליחה שלו לאורך העשורים האחרונים. באחד הרגעים בדוקו מדבר ארצי על כך שהקריירה שהתארכה ולא נגמרה יצרה אצלו גם לא מעט כאבי ראש. "איך אדם בן 40 יכול להמציא את עצמו?", תהה. "ואדם בן 50? ו-60? ו-70?!", נדמה שה"בעיה" של ארצי היא גם במובן מסוים הבעיה של הדוקו - בשל הרצון להקיף את הקריירה של ארצי כולה, נרשמו פה ושם גם דילוגים מעל תחנות שהיה נכון להתמקד בהן קצת יותר ולספר את סיפורן. קשה לדחוס 40 שנה לתוך פרק בן-שעה, ואולי היה נכון לשקול להאריך את הסדרה לארבעה פרקים, אם לא יותר.
קחו, לדוגמא, את ההתעכבות הארוכה-מדי על המופע המשותף של שלמה ארצי ושלום חנוך ועל השיר המשותף שארצי שר עם אריק איינשטיין בפרק השלישי של הדוקו. ניתן לנחש כי שלמה ארצי בעצמו התעקש להתעמק בסדרה באותם שיתופי פעולה עם שני הענקים ולו כדי להוכיח לו ולעולם כמה הוא חלק מאותה אליטה מוזיקלית, מאותו ממסד שבעבר עיקם את אפו כששמע את המוזיקה שלו וכיום הוא מקבל אותו לחיקו. אבל אם מביטים על הקריירה העצומה של ארצי, הרי שאותם שיתופי פעולה עם חנוך ואיינשטיין הם בסך הכול הערות שוליים לעומת רגעים חשובים אחרים, ואולי היה נכון להעמיק דווקא בתקופות אחרות, משמעותיות יותר.
הארכיון העצום שמלווה את שלושת פרקי הסדרה מעשיר אותם ברגעים מפתיעים ומרגשים (כששלמה ארצי ורעייתו הראשונה מילכה הגיעו בבגדי חתן-כלה לקבל את פרס "כינור דוד" מיד אחרי חתונתם, ושלמה אף עלה לבמה לשיר את 'אהבתיה'), מצחיקים, שובי-לב (בעיקר כשבן ארצי מדבר עם אבא שלמה מאחורי הקלעים) ולפרקים גם בלתי נתפסים (ארצי עשה פרסומות בתקופה שבה לא מצא את עצמו ולפני שהוציא את "גבר הולך לאיבוד"). גם המרואיינים הרבים - בראשם שירי ארצי החכמה והרהוטה ומיכאל תפוח הנהדר - מוסיפים עוד מברשות שבעזרתן הם צובעים את הדוקו בשלל צבעים יפהפיים ומעניקים עוד נופך, עוד סיפור, עוד רגע - לדמותו המורכבת של ארצי. הבחירה של היוצרים להאיר בזרקור בוהק את המפיקים המוזיקליים שעבדו לצד ארצי, תוך שהם נפגשים עם ארצי עצמו ומשוחחים איתו על הולדת אלבומי המופת שלו, היא בחירה מרתקת ונבונה.
סיפורו של שלמה ארצי בסך הכול מוכר וידוע, אלא שסדרת הדוקו הנהדרת עליו מצליחה לספר אותו מההתחלה ועד הסוף ולקבע את הסיפור שלו - ושלנו - כעמוד התווך המרכזי של התרבות הישראלית. זה לא דבר של מה בכך. סדרת הדוקו מצליחה גם להבהיר שהסיפור של שלמה ארצי הוא לא רק סיפור של אדם ומוזיקאי מוכשר, אלא גם הסיפור של החברה הישראלית ואפילו הסיפור של המוזיקה הישראלית כולה - מימי הלהקות הצבאיות, דרך לידת הפופ הישראלי, המפנה האישי ועליית הרוק ועד כיבוש קיסריה. גם זה לא דבר של מה בכך.
מעל הכול, נדמה שזו אחת הפעמים היחידות שבה ניתן לראות את שלמה ארצי מתנער מהשריון שליווה אותו כל כך הרבה שנים, מדבר בפתיחות גם על רגעיו הפחות זוהרים - וטווה אט-אט את מארג ה"שלמה" וה"ארצי" שבתוך ה"שלמה ארצי" שכולנו מכירים המון שנים - ומצליח להרכיב אל מול עיני הצופים את חלקי הפאזל שבנו את חייו ואת חיינו כולנו. שלושת היוצרים - ירון שילון, מוריס בן מיור ואמיר בן דוד - יצרו דוקו מרתק, מופלא ומרגש. האמת? לא נהניתי ככה מיצירה תיעודית כבר שנים.