כבר איזה זמן שהקומדיה הרומנטית נמצאת בתחתית סדר העדיפויות של עולם הקולנוע. יש לזה הרבה הסברים וסיבות, אבל העיקרית שבהן היא שהז'אנר נשחק, התיישן ולא הצליח להמציא את עצמו מחדש כדי להתאים לעידן הציני בו אנו חיים. המון סרטים שהגיעו למסך בשנים האחרונות - בין אם קולנוע או בנטפליקס - ניסו לרענן את הנוסחה בדרכים שונות. עירבובים עם ז'אנרים אחרים, דמויות מרקע מגוון, חידושים סגנוניים, מערכות יחסים שחוקות פחות, מה לא. חלקם הצליחו במשימה, אחרים פחות. "כרטיס לגן עדן" הוא לא ממש ניסיון כזה, במובן מסוים הוא אפילו הודאה בתבוסה - כן, אנחנו יודעים שהקהל שלנו מבוגר, נוסטלגי לניינטיז ונטול אדג' לחלוטין, אז הנה סרט במיוחד בשבילו.
ללהק את ג'וליה רוברטס לסרט רומנטי, גם בגיל 54, זה תמיד צעד נכון. לא משנה כמה מטופשת או סתמית העלילה שתתנו לה, היא תמיד תדע להגיש אותה עם חיוך ועם הצ'ארם הנכון. ב"כרטיס לגן עדן" היא חוברת לג'ורג' קלוני (כבר בן 61) בפעם הרביעית, אחרי שני סרטי "אושן" והמותחן הזניח למדי "מפלצת הכסף". רוברטס וקלוני הם ג'ורג'יה ודיוויד, שני מכורים לעבודה שעדיין נושאים את הצלקות מנישואיהם הכושלים. הם התחתנו צעירים, הביאו לעולם בת במהירות הבזק והתגרשו בזעם גדול כמה שנים אחר כך. למרות שעברו 20 שנה מאז הפרידה, הם בקושי יכולים לשהות יחד באותו חלל בלי להתחיל לריב ולהאשים זה את זה בכל מה שרע בחייהם.
באמצע תקועה הבת לילי (קייטלין דיוור, "חורשות את הלילה", "לא ייאמן"), בוגרת קולג' טרייה ומבולבלת. רגע לפני שהיא מתחילה קריירה מפוארת משלה כעורכת דין, היא נוסעת לנקות את הראש באינדונזיה ומתאהבת. חקלאי אצות חתיך בשם גדה (מקסים בוטייה) כובש את לבה, אבל יותר מזה, היא מתאהבת בנופים המשגעים ובחיים המרגיעים והנעימים, שינוי מרענן לעומת הלחץ והשאפתנות שאפיינו את ההתבגרות שלה. חודש אחר כך היא כבר מזמינה את אמא ואבא לחתונה באי המרוחק, והשניים מכריזים הפסקת אש זמנית במטרה לבטל את החתונה בכל מחיר.
אז יש לנו את הקומדיה הרומנטית בכיכובם של האקסים המרירים, כי כידוע שנאה ואהבה הם רגשות דומים. כצפוי, קלוני ורוברטס עובדים טוב ביחד - הם מתמסרים בלי לעצור בעקיצות שנונות וברור לגמרי למה הם נוטרים טינה זה לזה. את ההצלחה היחסית הזו אפשר לזקוף אך ורק לזכותם, כי הבימוי והתסריט לא נותנים להם המון חומר טוב לעבוד איתו. הבדיחות דביליות ברובן, בעיקר כששני האנשים הבוגרים והרציניים האלה מנסים לסכל את החתונה עם תכנונים ילדותיים כמו לגנוב טבעות או לגרור את הזוג המאוהב למקדש מקולל. הסרט מחזיר להם כגמולם בהתבזויות מטופשות מאוד, משחייה עם דולפינים שמשתבשת לסצנת השתכרות קלישאתית מאוד.
ברגע שאנחנו עוברים לחלק הרומנטי של הקומדיה הרומנטית הזו, המצב נעשה אפילו יותר גרוע. הסיבה היחידה שהקשר החדש-ישן הזה בכלל מתעורר היא שאנחנו מצפים לזה ממנו והתחושה היא שהדמויות עצמן לא באמת מעוניינות, הן אפילו נבוכות מהאופציה. הבעיה של ג'ורג'יה ודיוויד היא לא איזו תשוקה הדדית בלתי נשלטת, אלא העובדה שהם לא מצליחים לשחרר מהעבר בצורה בריאה. כדי לשכנע אותנו ששני אלה צריכים לסיים ביחד צריך לעשות קצת יותר משיחת נפש בשקיעה ועוד קלישאות רום-קום שאפילו הדמויות עוקצות תוך כדי שהן מתרחשות. בהתחשב בכמות השוטים המרהיבים בסרט של חופים, צוקים ויערות, יש מצב שסיפור האהבה האמיתי פה הוא בין הסרט למשרד התיירות האינדונזי.
האמת היא שהקומדיה הרומנטית מרגישה פה קצת כמו פיתיון, כשמתחת להבטחה הזו מסתתרת הדרמה המשפחתית, ובפרט היחסים בין האם ובתה. ג'ורג'יה חושבת שלילי משחזרת את הטעויות שהיא עצמה עשתה כשהיא זורקת את הקריירה בשביל גבר, ועוד בצד השני של העולם, אבל עבור לילי החיים החדשים עם גדה הם הפעם הראשונה שהיא מרגישה בבית. המתח והביקורת זורמים גם בכיוון ההפוך, כשלילי מזלזלת בקשר של ג'ורג'יה עם טייס צעיר וחתיך בשם פול (לוקאס בראבו, גבריאל מ"אמילי בפריז"). היחסים המורכבים האלה נוכחים מאוד בסיפור אבל לא בצורה מעמיקה במיוחד, וקצת חבל שכך - זה הלב הרגשי של הסרט, הרבה יותר מהרומנטיקה.
אם כבר הזכרנו את פול, מדובר בקורבן הטרי של תסמונת "החבר המיותר" המקובלת בז'אנר. הסרט חוזר ומבהיר לנו שהוא לא יותר ממכשול לזוג שאנחנו באמת אמורים לעודד, אבל הוא קצת שוכח להסביר למה בעצם. פול הוא בחור נחמד שלא סתם מאוהב בג'ורג'יה, הוא ממש סוגד לה. הוא אמנם נלהב מדי, אבל למה שנעדיף לראות את הגיבורה עם הגרוש השנוא שלא ממש עושה כלום כדי לזכות בה בחזרה? חוץ מזה, כל מה שהופך את פול לבחור "הלא נכון" הופך אותו גם לדמות שכיף לראות - הוא לא יוצלח, הוא תמים והוא עושה הרבה יותר מדי כדי לזכות בלבה של אהובתו. כל הכבוד לו.
עוד דמות שמשולבת בסיפור בעיקר בשביל הצחוקים היא חברתה האלכוהוליסטית של לילי, וורן (בילי לורד, "אימה אמריקאית"), שהסרט לא מפרגן לה שום תפקיד משמעותי בעלילה, ובכל זאת היא גונבת את ההצגה שוב ושוב. הכיפיות של וורן שם בעיקר כדי להדגיש עד כמה אחראית, רצינית וקפוצה החברה שלה עד שהיא מגיעה לאינדונזיה, אבל גם אחרי שהיא "משתחררת", לילי היא דמות די מעיקה. בן זוגה מקבלת בקושי חצי כפית של אופי ורוב הסרט הוא עסוק במבטים מודאגים וחשש מפני חמו לעתיד. גם הקשר הרומנטי בין שני הצעירים מעניין כמו פריכית אורז, וזה בעצם טמון הפספוס הכי גדול.
הרומנטיקה של "כרטיס לגן עדן" צומחת בתוך סביבה צינית וחמוצה, הרי ברקע ההתאהבות המהירה של לילי וגדה נמצאת תמיד הפרידה החמוצה של ג'ורג'יה ודיוויד. ובכל זאת, הדמויות ממשיכות להתעקש שהכל בסדר כי הן מאוהבות באמת ולחלוטין, כאילו שהורי הכלה לא הרגישו בדיוק אותו הדבר בזמנם, וכאילו שהאהבה הזו מבטלת את כל הבעיות הפוטנציאליות בקשר הזריז. הקומדיות הרומנטיות הטובות ביותר הן אלה שגם מצליחות להגיד משהו על אהבה ומערכות יחסים מעבר לשאלה עם מי הגיבור או הגיבורה יתחתנו, והסרט הזה מצליח מקסימום לגמגם משהו על הצורך להקשיב ללב.