ישראלים אוהבים לשיר יחד. למעשה, זו אחת מפעילויות הפנאי האהובות בישראל - ממסורת השירה בציבור והקריירה ארוכת השנים של שרה'לה שרון דרך אירועי ענק כמו קולולם ועד למערכות הקריוקי הפשוטות (סליחה, "בידוריות") שתמצאו בכל תחנת דלק.
אבל בעוד השירה בציבור מאפשרת לנו להנות מהזמרה בשקט, כשהקול האחד שלנו נבלע בהמון, הקריוקי הוא פעילות חברתית שמקדשת את הביטוי העצמי והאינדיבידואליות. במקרה הטוב הקריוקי משחרר אותנו, גם אם רק לכמה רגעים, מציפיות החברה ומהצורך להצטיין ולדייק. גם מי שקולם אינו ערב לאוזן יכולים לתת קולם בשיר ואפילו להתגלות ככוכבים לרגע. במקרה הרע, אנחנו נתקעים בתור קהל לזייפנים חסרי תקנה מבלי להיות חלק מהחגיגה.
"קריוקי", סרטו הראשון באורך מלא של משה רוזנטל, לוקח את החוויה הכל-ישראלית של סכסוך שכנים סביב מסיבת קריוקי ומטעין אותה ברגש ובמשמעות. הגיבורים שלנו הם זוג בורגני חביב מחולון - מאיר (ששון גבאי) וטובה (ריטה שוקרון) - שחיים בשגרה נוחה אבל גם מתסכלת. יש להם בית נחמד ושתי בנות בוגרות, עבודות יציבות ויחסים רגועים, שקמים לתחייה פעם בשנה כשהם ממריאים לחופשה ברודוס. את היום-יום האפור הזה מערער שכן חדש בבניין, איציק (ליאור אשכנזי), שחייו נראים כמו ההיפך המוחלט מאלה של מאיר וטובה. איציק הוא רווק הולל שכל ערב בפנטהאוז שלו הוא חגיגה חדשה לגמרי, עם חברים מתחלפים ואורחים נוצצים, סקס, סמים ומוזיקה רועשת.
על הנייר, לאיציק אין כלום במשותף עם מאיר, גבר כבוי שמרגיש לא בנוח במרכז תשומת הלב. ובכל זאת, כשהוא מושך כמעט בטעות את תשומת הלב של השכן החדש, מי שנראה בתחילה כביריון מרוכז בעצמו מתגלה כטיפוס כריזמטי שמרעיף אהבה ותשומת לב על כולם. הוא מוצא במאיר יופי, ייחוד וחן שמאיר עצמו כבר שכח שנמצאים בו, ומזכיר לו שפעם, לפני שהחיים קרו, היו לו חלומות גדולים הרבה יותר. גם טובה, שרואה בעצמה את שיא הקלאסה, כוכבת שרק מחכה להתגלות, נשבית בקסמיו במהרה. אבל מה שבא בקלות גם הולך בקלות, והזרקור שהוא איציק עובר במהרה להאיר שכנים וחברים אחרים.
הסרט מציב בצד אחד של הזירה את הבורגנות הקפוצה ובצד השני חיים של שחרור חסר עכבות. השאלה הגדולה היא האם שני הקצוות האלה יכולים להיפגש, והאם אפשר לתפוס מקום ולהשמיע את הקול האותנטי שלנו בלי להפריע בהכרח למישהו אחר. השאלה הזו מתגלמת גם במושגים שהסרט שוב ושוב חוזר אליהם - זיוף מול אותנטיות - אבל כאן לא מדובר בשני קצוות מרוחקים אלא בשני צדדים של אותו המטבע. אלה מושגים סובייקטיבים לחלוטין ולא בדיוק סותרים, אבל עבור הדמויות בסרט האחד מייצג את העליבות וה"פשטות" של האחר, בעוד השני הוא מה שכולם רוצים לראות בעצמם. הרגעים הכי מצחיקים אבל גם הכי נוקבים בסרט הם אלה שבהם מאיר, טובה ושאר חבריהם לבניין מנסים להיראות יוקרתיים ומיוחדים יותר מאחרים, ובעיקר מעצמם. הסרט מתאר את הזיוף הזה באכזריות מסוימת, אבל כמו בקריוקי, גם בחיים - לפעמים דווקא "הזיופים" שנראים הכי מטופש מבחוץ הם הרגעים שבהם הרגשות והחלומות הכי עמוקים שלנו יוצאים החוצה.
"קריוקי" הוא לרגעים משל נוקב על חיים מוחמצים והפער בין התפיסה העצמית שלנו לצורה שבה אנו נתפסים על ידי הסביבה. לפעמים הוא גורם לנו לרחם על מאיר וטובה כאילו היו שני ילדים מבולבלים וחסרי אונים, ובאחרים אנחנו גאים בהם ומתרגשים איתם. אנחנו מתאהבים לצידם באיציק אבל גם חוששים, כמוהם, מהכאוטיות החדשה שהוא מכניס לחייהם.
את כל קשת הרגשות הזו אפשר לזקוף לזכות התסריט המוצלח, אבל כמובן שגם למשחק הווירטואוזי של כל המשתתפים, שאף זיכה את ריטה שוקרון וששון גבאי בפרסי אופיר. גבאי מפשיט את עצמו מכל רמז להיותו שחקן מצליח ונבלע לגמרי בדמותו המתוסכלת והקשה של מאיר, בעוד שוקרון זורחת בכל הכוח. הדינמיקה ביניהם מורכבת וגם קסומה - בין הרמוניה זוגית מוחלטת לתהייה איך שני אלה בכלל מצאו את עצמם יחד מלכתחילה. ליאור אשכנזי נע בין תפקיד של מושיע ונבל, בעוד אריה צ'רנר וקובי פרג' מצטיינים בתפקידי משנה גונבי הצגה.
כל הגורמים האלה מתלכדים לכדי סרט רהוט, מלא רגש, שנע בין קומדיה עוקצנית לדרמה עצובה ואפילו שוברת לב. הבימוי הופך רגעים של עליבות ובינוניות לפיסות חיים מרגשות ונוגעות, אבל לפעמים הוא מרגיש כמעט אכזרי מדי. הוא כמעט מתעקש שלא לאפשר לגיבורים שלו אפילו ניצחונות קטנים, ומעניש אותם בחומרה על כל ניסיון לחרוג מהשגרה שכל כך התרגלו אליה. עם זאת, ברור לגמרי שהוא עושה את כל זה לא מתוך זלזול או התנשאות, אלא מתוך חמלה גדולה ואהבה גדולה אפילו יותר. האהבה הזו כנראה תאפשר לצופים רבים להתחבר אליו ולראות את עצמם דרך הדמויות, שהסרט עוסק בחיים הקטנים שלהן באותה רצינות שבמאים אחרים יעניקו לסיפורי מתח ודרמה גדולים מהחיים.