כבר כמה שנים שהציבור נהנה לשנוא עשירים. אם לא עשירים אמיתיים, אז לפחות כאלה בדיוניים, ספציפית מהסוג המפונק וחסר המודעות. זה לא שוויתרנו, חלילה, על ההנאה העקיפה מהחיים היפים והיוקרתיים שלהם, אבל במקום ללמוד שבעצם הם בני אדם ממש כמונו, אנחנו רוצים תזכורת למה בעצם ממש רע להיות הם. הם צריכים להיות כמה שיותר נהנתנים, מנותקים, ילדותיים, מושחתים מוסרית או סתם בהכחשה לגבי כמה החיים שלהם בזבל.
"הלוטוס הלבן", שתחזור למסך עם עונה שנייה בסוף החודש, היא כנראה נערת הפוסטר של הטרנד - אורחים עשירים בריזורט יוקרתי חווים שלל משברים ומצוקות על רקע נופים יפים, בעוד עובדי המקום נרמסים ומנוצלים על ידם בכל דרך אפשרית. הסרט "משולש העצבות", שעלה בישראל בסוף השבוע, עושה בערך את אותו הדבר אבל לוקח אותו הרבה, הרבה יותר רחוק. במקום ריזורט הסרט מתמקד בשיט תענוגות בספינה - לוקיישן עם פערים עוד יותר מובהקים בין עובדי הכפיים לאורחים המגה-סופר-אולטרה עשירים. על הדרך הספינה גם כולאת יחד את שני המחנות באותו המקום בתנאים רחוקים מאידאליים, שבהם איתני הטבע תמיד נוכחים ותמיד מאיימים.
"משולש העצבות" הוא סרטו החדש של הבמאי השבדי רובן אוסטלונד, שכבר לעג לתיירים בורגנים בחופשה עם הסרט "כוח עליון", בו איש משפחה נוטש את אשתו וילדיו כדי להימלט ממפולת שלגים. בהמשך הוא זכה בפרס דקל הזהב של פסטיבל קאן עם "הריבוע", בו עשה צחוק מעולם האמנות השבע והמנותק. השנה זכה גם סרטו החדש באותו פרס חשוב בפסטיבל היוקרתי, שבסמוך לאולמות ההקרנה שלו עוגנות יאכטות הענק של אורחיו העשירים ורבי ההשפעה. מסקרן לדעת מה הם חשבו על הקריקטורה המאוד לא מחמיאה שלהם שהסרט מצייר, אבל במקרה הצורך הם יכולים לנגב את הדמעות בשטר של מאה דולר.
"משולש העצבות" מורכב משלושה פרקים, המרכזי שבהם הוא זה המתרחש על הספינה המפוארת. אנו יוצאים לדרך לצד זוג צעיר ונאה - קארל (האריס דיקינסון) ויה-יה (שרלבי דין) - צמד דוגמנים שמנהלים מערכת יחסים לא לגמרי מתפקדת או אותנטית. הוא חולם על אהבת אמת, היא בעיקר על ביטחון כלכלי ולייקים באינסטגרם. מעמדה של יה-יה כאינפלואנסרית מאפשר להם ליהנות מהחופשה בחינם ומאפשר לסרט לעקוץ בהנאה גלויה את תרבות האינסטגרם, שמרגישה כאן יותר כמו מדור מיוחד בגיהנום מאשר כמו פנטזיה זוהרת.
על הסיפון פוגשים השניים מגוון של אורחים אפילו יותר עשירים ויותר אומללים מהם, בעלי הון מהסוג הריקני והמושחת ביותר. אחד מהם מתאר את עסקי הדשן המצליחים שלו במילים "אני מוכר חרא", בעוד זוג אחר מתגאה במפעל הנשק המשפחתי "שמקדם דמוקרטיות בכל העולם". על הדרך אנו מציצים גם לחייהם של העובדים בספינה, במיוחד העובדת המסורה פולה (ויקי ברלין) שמנסה להחזיק את כל הצוות במקום בזמן שהקפטן (וודי הארלסון) מסתגר בתאו שלו ומסרב לצאת גם ימים לתוך ההפלגה. מכאן והלאה הסרט שט לכיוונים מפתיעים שקשה לתאר בלי ספוילרים - ובחלקם גם די קשה לצפות.
זה סרט לא-סטנדרטי ומאתגר מאוד לרגעים. התסריט מחוכם ומלא טוויסטים, הצילום יפה והעריכה כיפית, אבל לא קל להנות מכל זה לנוכח הקולקציה הרחבה של טיפוסים איומים ונוראיים איתם הצופה נדרש להעביר יותר משעתיים. לכולם יש צד מכוער, אנוכי וקטנוני והקיום של כולם עלוב למדי, לא באמת מפתה או מעורר קנאה. מעבר לזה, אמנם יש כאן כמה מהסצנות השנונות והמבריקות שתראו בקולנוע השנה, אבל גם כמה מהמגעילות ביותר (לפעמים באותו זמן).
אם צריך לתת לסרט הזה הגדרה ז'אנרית כנראה שהתשובה היא קומדיה שחורה, אבל זה לא כל מה שיש בו. לאורך שלושה פרקים ו-140 דקות הוא מזגזג בין סאטירה קשוחה, דרמה, מתח ואפילו מפלרטט עם אימה, שמרגישה כמעט פוסט-אפוקליפסטית. ההומור מגיע לגבהים אבסורדיים, אבל גם יורד נמוך לגובה האסלה. בלי להיכנס לפרטים, אם יש לכם רתיעה עזה מנוזלי גוף כנראה שזה לא הסרט בשבילכם.
כל זה כנראה לא היה עובד בלי צוות שחקנים משובח, והליהוק כאן הוא באמת מפואר. האנסמבל הרחב של הסרט מצליח לשלב היטב את האלמנטים הקומיים עם הרבדים האפלים יותר, כשחלקם מתחייבים עם כל הלב לתפקידים כפויי טובה של ממש. האריס דיקנסון, שלאחרונה הופיע גם ב"שירת סרטני הנהר" ו"תראו אותם רצים", סוחב לא מעט מהמשקל הרגשי הזה בהיותו הדמות המרכזית וכנראה גם הכי-פחות-איומה בסיפור. לצידו זוהרת שרלבי דין, שתפקיד הדוגמנית בעלת הכישרון הטבעי למניפולציות הוא תפקידה הראשון בקולנוע ולמרבה הטרגדיה גם האחרון: היא מתה בפתאומיות לפני כחודשיים, בת 32 בלבד. וודי הארלסון מצטרף למסיבה מאוחר אבל גונב בקלילות את ההצגה עם דמות כאוטית ומהנה, ועוד גנבת הצגה מצטיינת היא דולי דה ליאון בתפקיד אביגיל, שכל פרט על דמותה והחשיבות שלה יהיה ספוילר, אבל היא כל כך טובה שבלתי אפשרי פשוט להתעלם ממנה.
בסופו של דבר, סוד כוחו של "משולש העצבות" הוא האכזריות שלו. הוא לא הראשון שמביע ביקורת כל כך חריפה וקשה על קפיטליזם או פערים חברתיים, רחוק מכך, אבל הוא מתחייב לנקודת המבט המסוימת שלו בלי למצמץ. זה סרט שצוחק אל מול הרוע והשחיתות, לא בהכרח של הכוכבים שלו - אלא של העולם בו הן פועלות ומשגשגות. הוא מציג תמונה קשה ומייאשת של הקיום האנושי ועושה זאת בחדוות יצירה גלויה וברורה. קשה להגיד חד-משמעית האם בין כל אלה מסתתרת גם חמלה ואהבת אדם - אבל אם כן, תצטרכו לחכות לא מעט דקות מסך כדי לחזות בה. התכונות האלה כנראה ירחיקו ממנו לא מעט צופים, אבל גם יכבשו את ליבם של צופים אחרים. כך או כך, ספק שמישהו מצופיו יצליח לשכוח אותו בקלות.