שיר התקווה לשלום, "אנחנו עוד נראה את הימים האחרים", שיצרו חיים חפר ודובי זלצר, היה אחד הסולואים הראשונים ששרה שלומית אהרון בלהקת פיקוד מרכז בתחילת שנות השבעים. הכמיהה לשלום, שבעבר כיכבה בגדול במערכות בחירות, כמעט נעדרת ממערכת הבחירות הנוכחית. רצה הגורל, ולמחרת יום הבחירות, ב-2 בנובמבר, תופיע שלומית אהרון לראשונה בחייה עם ריקי גל במוזיאון תל אביב, במסגרת פסטיבל הפסנתר. נכון לעכשיו, הדיוות לא צפויות לשיר את השיר במופע.
באמת נראה את הימים האחרים, אחרי חמש מערכות בחירות בשלוש וחצי שנים? או שהצער כן רב - על המצב?
גל: "אין לי מושג מה יקרה. כל החושים כרגע מדברים על התחזקות של נתניהו ועל חזרה שלו לראשות הממשלה. אני רק רוצה שלא תהיינה בחירות נוספות מיד אחרי זה, ואחרי זה עוד בחירות. אתה לא יכול להתעלם מהצטברות הבעיות והקושי בתחומי הבריאות, החינוך והרבה תחומים אחרים. ולא ייתכן שכל כך הרבה כסף המדינה מוציאה על מערכות בחירות. זה מטורף. נקווה לטוב. אני חושבת שלפיד עושה דרך מאוד רצינית, גם גנץ. ואני אשמח שאחד משניהם יהיו ראש הממשלה הבא".
אהרון: "אני יכולה להצטרף לחששות. אני חושבת שאנחנו באיזה לופ שקשה לצאת ממנו. אני דואגת למדינה. אני לא רואה את עצמי מבינה גדולה בניואנסים אבל אני כן תמיד מתחברת לאנרגיות, לתחושה שלי עם בני האדם, ולאיזה אווירה אני רוצה שתהיה פה. אני לא רוצה להגיד דברים פוליטיים ספציפיים".
למה? מתוך חשש לאבד קהל?
אהרון: "לא, כי אני אישית כאדם יותר מחוברת להרגיש באיזו אווירה אני רוצה לחיות אנושית. איזה בני אדם אנחנו? יש לי תחושה שבתקופה האחרונה פתאום דברים קצת נרגעו אנושית. והייתי רוצה שזה ימשיך להיות, התחושה הזאת שאנחנו יותר אחד בעד השני ולא אחד נגד השני. כי קודם היינו מאוד אחד נגד השני".
ריקי, היית מועמדת לפרס אופיר לשחקנית משנה על תפקידך בסרט "מאמי". בעיבוד הקולנועי לאופרת הרוק הורידו את השורה המאוד מזוהה איתה: "20 שנות כיבוש, יותר לא נמתין, בזקפה ובזרע נגאל את פלסטין". אולי זה סמלי לזה שהבעיה הפלסטינית לא זוכה להתייחסות מספקת?
"מטריד אותי שהבעיה הפלסטינית מאוד לא מטופלת. זה מטריד אותי מהיום שאני זוכרת את עצמי חושבת על עניינים חברתיים ומדיניים. זה נושא שמאוד כואב לי. זה קשה".
אהרון: "גם אותי זה מטריד".
ריקי, למי את מעדיפה להקדיש את שירך "בני, בני, ילד רע" - לבנימין נתניהו או לבני גנץ?
"אני מקדישה את השיר הזה לכל מי שקוראים לו בני ונמצא בארץ ישראל, ופונים אליי השכם וערב. בזמן הקורונה הופעתי בחגיגות פרטיות של אנשים ששמם בני. אני בעד כולם".
למופע המשותף הראשון של שתי הדיוות בפסטיבל הפסנתר, "אוהבות לשיר ביחד" שמו, נמכרו כל הכרטיסים, אבל בקרוב ייקבעו לו תאריכים נוספים. שתי הזמרות הגדולות והשונות, ששיתפו פעולה בהצגות "עלובי החיים" ו"עוד חוזר הניגון", יספרו על החיבור ביניהם, יבצעו ביחד שירים של שתיהן עם האנסמבל המורחב של גלעד אפרת, שיצר עיבודים מיוחדים לשיריהן, כולל מההפקות המשותפות בתיאטרון. על הניהול המוזיקלי חתום דרור אלכסנדר.
"הייתי מאוד סקפטית בהתחלה לגבי המופע", אומרת גל, "מאוד חששתי ולא ידעתי לאן אנחנו הולכות לקחת את זה, בגלל השוני הכל כך גדול בסגנון שלנו ובאישיות שלנו. ותוך כדי העבודה עם שלומית אני מגלה חיבור עצום, גם בשירים וגם בדרך שבה אנחנו מחלקות את השירים ביחד. יש משהו כל כך מקסים, שרק עכשיו אני מתחילה להבין למה זה סולד אאוט, ולמה זה כל כך מסקרן את הציבור".
אהרון: "יש בינינו שוני מאוד גדול, ואני מאמינה שכשיש שוני גדול המפגש הזה חייב ליצור משהו שלישי, חדש ואחר. זה מסקרן את שתינו, אנחנו תוך כדי הדרך מגלות מהו הדבר השלישי והיפה הזה שיתבטא בערב הזה. בעבר היו לי חיבורים עם אנשים, עם אופרה וכל מיני דברים שהם לא עולמי, ונוצר משהו שלישי מעניין".
שלומית, לאורך השנים הופעת עם חבורות גברים - גם בהכל עובר חביבי וגם עם שלושת הטנורים. עכשיו את עם אישה על הבמה, ולריקי יש יותר אנרגיה מכל הטנורים החביבים והגברים בגוש דן ביחד. מה השוני ומה הסיכוי שתהפכו ל"להקת בנות" קבועה?
"דייקת לגבי ריקי. אני מסתכלת עליה וסופגת אנרגיות. ולגבי ההמשך - נדבר בריאיון הבא. לפעמים דבר בונה דבר בלי שאת מתכננת. לא תיכננו את הערב הזה. הוא נוצר בעקבות המפגש שלנו ב'עוד חוזר הניגון' בהבימה. בישיבה שלנו באותו חדר הלבשה משהו פתאום נוצר. אז אנחנו סקרניות לדעת מה עוד יווצר".
גל: "אין לי מושג אם זה יתמשך. בינתיים נעשה את זה בפסטיבל הפסנתר ונבדוק את זה. לא פוסלות שום דבר".
ביולי 1950, בהפרש של שלושה ימים בלבד, נולדו שתי הזמרות הנפלאות: שלומית אהרון (ב-10 ביולי) וריקי גל (ב-7 ביולי). הן התגייסו במקביל ללהקות צבאיות שונות - גל ללהקת חיל הים, ואהרון ללהקת פיקוד מרכז, ולאורך השנים נעו בדרכים נפרדות. לפעמים נפגשו בכל מיני מופעים והפקות (למשל בפסטיגל 1983 שבו הופיעו בנפרד) אבל לא שיתפו פעולה.
הקשר המשמעותי הראשון ביניהן נוצר ב-1987 כששיחקו זו לצד זו במחזמר "עלובי החיים" בתיאטרון הקאמרי, בבימוי הבמאי האנגלי סטיבן פימלוט. זו הייתה ההפקה הראשונה של המחזמר בישראל, ואחת ההפקות הראשונות בעולם של "עלובי החיים" בגרסה מקומית. גל גילמה את פנטין, ואהרון את אפונין - אבל מאחורי הקלעים הוביל הליהוק לדרמה לא קטנה מזו שעל הבמה.
אמרו לי ששלומית רצתה לגלם את פנטין, תפקיד שניתן לך, ריקי.
אהרון: "בוא נדבר על זה".
גל: "קרתה אי הבנה גדולה בינינו. פנו אלי לעשות את פנטין, שלחו אותי ללונדון לראות את 'עלובי החיים'. אחרי שראיתי את ההצגה אמרתי תודה רבה, אני מאוד מוחמאת מהתפקיד. כעבור כמה זמן, גם שלומית נשלחה ללונדון. וגם היא התאהבה בתפקיד של פנטין. מבלי לדעת שהציעו את התפקיד הזה לי היא בחרה בו".
אהרון: "זאת הנקודה. שאלו אותי מה את רוצה. אמרתי 'אני רוצה את פנטין'. גם מבחינת הגיל זה הגיוני, וגם אהבתי מאוד את התפקיד. לא ידעתי שהציעו את התפקיד לריקי".
גל: "פנטין זה תפקיד דרמטי, מאוד חזק. בקיצור, מצא חן בעיני מאוד לעשות את פנטין, ואז הודיעו לי ששלומית רוצה לעשות את זה. אני אומרת, הו, יש לי פה קרב לנהל".
אהרון: "והיא מה זה ניהלה את הקרב!"
גל: "הודעתי להם שאני מוכנה לבוא לאודישנים כשהבמאי האנגלי סטיבן פימלוט ימצא בארץ, בתנאי שהוא יודע שאני באה לאודישן רק בשביל פנטין. כשהגעתי לאודישן, הבמאי שאל אותי למה את רוצה לעשות רק את פנטין, נראה לי שאת מספיק מוכשרת לעשות גם תפקידים אחרים, אמרתי לו: 'אולי אני אראה לך למה?'. ואז הראיתי לו. מאוחר יותר הוא כתב לי, שמהרגע הראשון שנכנסתי לחדר הוא כבר ידע שאני פנטין. כל זה שלומית לא יודעת".
אהרון: "אם היא רק הייתה מבקשת ממני את התפקיד הייתי אומרת בסדר. הציעו לי לעשות את קוזט, אבל לא רציתי כי השירים הם בקול סופרן והיא לא סופרן. ואז הסכמתי לעשות את אפונין. הרגשתי מריקי איזשהן אנרגיות מסוימות שלא הבנתי אותן".
גל: "אנרגיות של מתח, של דיסטנס".
אהרון: "אז אמרתי, אוקיי, ריקי היא כזאת. רק אחרי שנים רבות נודע לי הסיפור".
שלומית, נראה שאת ממש לא לוחמנית כמו ריקי.
"אני פחות לוחמנית מריקי. אני לגמרי לא לוחמנית. אני לומדת מריקי עם השנים".
מתח נוסף בין השתיים בתקופת "עלובי החיים" דווח על ידי עמוס אורן בידיעות אחרונות, ביוני 1987: "ריקי גל התבקשה ע"י צלם ידיעות אחרונות להצטלם עם שלומית אהרון. גל סירבה. או עם כל הצוות, אמרה, או עם אף אחד. לבסוף הסכימה להצטלם עם דודו פישר. שלומית, שכלל לא ידעה על המקרה, הופתעה בערב לקבל שיחת טלפון. על הקו היתה ריקי שהסבירה לאהרון הנדהמת, שלא התכוונה, שהיתה לחוצה, ושהיא בכלל מתנצלת. בתיאטרון הקאמרי לא אהבו את הגישה של ריקי, אולם רואים בהתנצלותה המהירה סוף פסוק".
ריקי ושלומית, מה הוביל לדרמה הזאת?
גל: "אין לי קצה של זיכרון".
אהרון: "זה כל כך לא רלוונטי לנו עכשיו. זה כאילו מגילגול אחר ולא שייך לחיים שלנו".
גל: "וגם - דברים קורים לנו מרגע לרגע, ככה שאת לא יודעת באיזו סיטואציה תפסו אותך, זה הכל לפעמים כל כך אמוציונלי. כל ההווייה מסביב. גם יותר מדי אנשים מסביבי. וכל אחד רוצה איזה חלק ממך. אז את לא יכולה לזכור מה אמרת. מישהו יזכור אותך כנהדרת, ואחר יזכור אותך כאנטיפתית. אי אפשר לדעת".
אשתי נכחה בקהל בהצגת "עלובי החיים" בכיכובכן ב-1987, ורצה הגורל שמאחוריה ישבה טליה, הבת שלך שלומית, שהיתה אז ילדה. בסצנה שבו דמותך אפונין מתה - טליה פרצה בבכי מר.
אהרון: "זו אחריות שאנחנו לוקחים באמת. עשינו בחביבי פעם קליפ, שבו יובל ואני איכשהו נכנסנו למעליות שונות, התפקששנו, לא נפגשנו ונפרדנו. לימים הבנו שזה היה לבת שלנו איזשהו סיפור שהיא לקחה איתה לחיים, הפרידה הזאת הכניסה בה פחד".
גל: "אני קינאתי נורא, כשהילדה שלה התרוצצה שם מאחור, בחדרי ההלבשה, התאפרה לה. וגם הבן שלה דניאל היה. זה חימם לי את הלב. לא היו לי ילדים אז. מאוד קינאתי".
ריקי, ובתך לירי לקחה מתישהו מאוד ללב משהו שקרה לדמות שלך?
"בוודאי. שיחקתי את רמבטיקו בתיאטרון חיפה, ושם יש לי ריב גדול עם מי שהיה בעלי על הבמה, עד שהוא עוד רגע ממש זורק אותי על הקהל. היתה שם אלימות קשה. ולירי שלי רצתה להרוג אותו בכל הצגה. היא שנאה אותו. הזיכרון הכי חם שיש לי מהבת שלי שאני מופיעה במוזיאון תל אביב, ואני שמה אותה לישון בתוך פסנתר הכנף שהיה שם. אני נכנסת לבמה ולפני שהלכתי הביתה הוצאתי אותה מפסנתר הכנף".
בחלוף השנים, הצטלבו שוב דרכיהן של הזמרות הגדולות במחזמר משותף שכתב מוטי לרנר וביים משה קפטן - "עוד חוזר הניגון" בתיאטרון הבימה, העוסק בסיפור חייו של המשורר נתן אלתרמן. גל משחקת את הציירת והסופרת צילה בינדר, שניהלה רומן גלוי וממושך עם אלתרמן במקביל לנישואיו עם השחקנית רחל מרכוס, אותה מגלמת אהרון (דפנה דקל משחקת גם היא את שני התפקידים, לסירוגין עם גל ואהרון). ההצגה עלתה בהבימה כבר כמעט 130 פעמים.
אם בימים ששיחקתן ב"עלובי החיים" היתה מידה מסויימת של מתיחות ביניכן, איך היחסים נראים בחלוף השנים ב"עוד חוזר הניגון"?
גל: "זה ישר זרם. התחלתי לפניה, הגעתי לחזרות לפני שלומית, ומישהי אחרת היתה אמורה לשחק את רחל מרכוס. ברגע האחרון קרה משהו בהבימה שלא איפשר לאותה שחקנית לעשות את התפקיד. אין לך מושג כמה אני שמחתי מזה שהתפקיד ניתן לשלומית".
אהרון: "בשבילי זה תפקיד משחק ראשון אחרי 30 שנה שלא שיחקתי. אז זו איזושהי הגשמת חלום. אבל באתי עם חששות. ובאמת הרגשתי שריקי קיבלה אותי בזרועות פתוחות, עם עצות. היא אמרה לי שהיא מאוד שמחה שאני פה. זה מאוד עזר לי להגשים את החלום שלי פה".
מצד אחד, הההצגה ספגה ביקורות שליליות רבות. מצד שני אהרון וגל עצמן זכו לשבחים גדולים. כך, בהארץ ננו שבתאי קטלה את ההצגה באמירה "מסכת צעקנית, קיטשית ושטחית" אבל הסתייגה והרימה: "הילה שלו ושלומית אהרון הן היחידות שמצילות את המצב"; אצלנו בוואלה! תרבות, המבקר נדב מנוחין מתח ביקורת קשה על ההפקה וכינה אותה "כישלון מפואר" ו"אירוע בימתי צעקני ונפוח מחשיבות עצמית שמאחוריה אין אלא יומרה ריקה", ועם זאת החמיא לגל: "היו כמובן גם כמה רגעים שהתעלו מעל רמתה הממוצעת של 'עוד חוזר הניגון'. רגע נפלא הוא זה שבו ריקי גל, מהזמרות הגדולות בתולדותינו שרה נפלא את 'מערבה מכאן' - שהיא גם המבצעת המקורית שלו"; בטיים אאוט יעל שוב עקצה את ההצגה: "מסכת צעקנית באיכות דרמטית ירודה" אבל היללה מאוד את הביצוע של גל לשיר "זמר שלוש התשובות" במילים "הביצוע האדיר של ריקי גל חורך את הלב, עיני נמלאו דמעות".
"היה לנו קצת קשה", אומרת אהרון על הביקורות הקוטלות, "תראה, האולם במשך יותר מ-100 הצגות מלא בקהל נרגש מאוד. אנשים בוכים, מזדהים עם הסיפור, וזה מה שמנצח בסוף". גל מסכימה: "תשמע, קשה מאוד במחזה הזה לנצח את המוזיקה. כשמחזה עמוס בשירים כל כך יפים וכל כך חזקים עם ביצועים כל כך מקסימים קשה מאוד לנצח את זה בתרחיש הבמה, בסיפור ובעלילה על נתן אלתרמן. אבל יש לזה ערך רב, בעיקר לשירים ולשירה".
אהרון: "כשאת אומרת קשה לנצח, ואני חושבת שגם קשה לנצח לפעמים סיפור כזה, שהוא סיפור מאוד קשה על אלתרמן. אתה מביא אותו לאנשים שמעריצים את השירים ולא יודעים את הסיפורים, רוצים לבוא ולהלל אותו אבל בעצם הסיפור מביא איזו דרמה אחרת, שאנחנו לא מכירים כל כך, מתוך החיים שלו, ולא כולם רוצים לראות את זה. הוא יישאר אצלנו למעלה".
גל: "ויש אפילו אנשים שיוצאים מההצגה כשהם כועסים על הדמות של נתן בגלל יחסיו עם נשים".
אהרון: "כי לא מפארים את האישיות שלו שם אלא מביאים את האמת של החיים, עם כל הדברים הקשים".
גל: "בסופו של דבר המחזה הזה מביא את סיפורן של הנשים, לא כל כך אותו אלא יותר את הסבל של הנשים שסביבו".
השחקן, הבמאי וזוכה פרס ישראל עודד קוטלר, שבן דמותו מופיע ב"עוד חוזר הניגון" בגלל שהיה נשוי למשוררת תרצה אתר, הצביע על הרבה אי דיוקים בהצגה. "כל האיפיונים של הדמויות במחזה היו רחוקים מהמציאות. המחזה מפליג לארץ הדימיון", אמר בריאיון לוואלה! תרבות.
גל: "יש גם המון דברים שהם היפותטיים לגמרי, שהם מומצאים, כאילו כדי להמחיש איזושהי סיטואציה של מפגשים בין אנשים".
ציר ההווה של המחזה מתאר את הלילה שבו אלתרמן מת בבית החולים, והנה באחת ההצגות ריקי נופלת, מפונה לבית חולים במערכה השנייה, וההצגה נאלצת להמשיך בלעדיה.
"הבמה עשויה ממפלסים. פספסתי את אחד המפלסים. פרקתי את הכתף. ההצגה המשיכה, מירי מסיקה עשתה שם קפיצה מדהימה לשיר שלי, 'מערבה מכאן'. היא מכירה בעל פה את כל השירים שלי".
החמצת התפקיד של פנטין ב"עלובי החיים" מתקשרת לסדרה ארוכה של פספוסים אחרים בקריירה של שלומית אהרון עם ובלי "הכל עובר חביבי" - שירים שהוצעו לה ולהקתה, נדחו על ידם - והפכו ללהיטי גדולים של אחרים. הסיפור המפורסם ביותר הוא הוויתור על השיר "הללויה", שהוצע ללהקת "הכל עובר חביבי" לביצוע באירוויזיון, אולם במהלך החזרות על השיר הלהקה החליטה לוותר עליו והוא הועבר ללהקת "חלב ודבש" שזכתה עמו באירוויזיון 1979. "מה שהתפספס שם, שאחרי שסרבנו לבצע את השיר 'הללויה', ולפני שהייתה להקת חלב ודבש, רצינו שנבצע את השיר באיזה פסטיבל גדול", אומרת אהרון. "אם היינו שרים את זה בפסטיבל אז אסור היה לשלוח את זה לאירוויזיון, זה היה החוק. מה שקרה הוא שבבוקר שהיינו אמורים לנסוע לחזרה, הפסנתרן משה לוי לא הגיע לחזרה. הוא פשוט נרדם. זה כל כך גורלי הכל. לכן לא שרנו את השיר, ואפשר היה לשלוח את השיר לאירוויזיון".
לא רבים יודעים על סגירת המעגל המפתיעה הבאה: ברבות השנים, טליה דור, בתם של שלומית אהרון ויובל דור, הפכה לבת זוגו של השחקן ניתאי גבירץ, בנו של ראובן גבירץ, חבר להקת חלב ודבש. בריאיון ל-Xnet לפני כחמש שנים אמרה טליה: "זה מדהים בעיניי שיש אירוע מכונן אחד שהשפיע על החיים של שנינו. הרי אם אמא שלי הייתה מסכימה לשיר את 'הללויה', זה היה משנה לגמרי את החיים של הוריי, אז אולי אחד מאיתנו לא היה נולד, או נולד כמה שנים אחרי? עד היום אנחנו נלחמים בבית איזו להקה יותר נחשבת".
באחרונה היה קלוז'ר נהדר - באירוע מחווה לקובי אושרת בהבימה, אהרון שרה את "הללויה" לצד גברי חלב ודבש, ובהם ראובן גבירץ, אבי בן הזוג של בתה. "אני לא עושה דברים כאלה בדרך כלל, אבל קובי מאוד ביקש", היא אומרת.
"הללויה" הוא פספוס מוכר, אבל רשימת ההחמצות שלך, שלומית, ארוכה ומפוארת. כך, למשל, ויתרת גם על השיר "היי שקטה" שהגיע לידיה של ריקי גל.
אהרון: "אני לא פספסתי, ריקי גנבה לי!"
גל: "זו אותה אי הבנה כמו ב'עלובי החיים'. אני לא ידעתי שהוא היה אצל שלומית".
אהרון: "הרבה זמרות חשקו בשיר הזה, כי זה שיר מדהים. קודם כל הטקסט של רחל שפירא. רחל נתנה לי כמה שירים ואני בחרתי בזה".
גל: "היא נתנה את זה לא רק לשלומית, היא נתנה את זה לכל הזמרות בארץ".
אהרון: "אמרתי לרחל, אני רוצה את השיר הזה. היא אמרה לי, לא, זה עכשיו אצל ריטה, וריטה לא החליטה. אז חיכינו שריטה תחליט. בסופו של דבר רחל נתנה לי את השיר, התעסקנו איתו קצת, ואיכשהו באיזשהו שלב נודע לי שהשיר הועבר לריקי. לא הבנתי מה קרה בדרך".
גל: "הטקסט היה אצלך, הלחן לא היה אצלך".
אהרון: "ניסינו כמה לחנים, לקח קצת זמן".
גל: "אני לא ידעתי שום דבר על שלומית. אני התקשרתי לרחל שפירא והודעתי לה שהשיר הוא שלי".
תראי מה זה, שלומית, ריקי גנבה לך גם תפקיד שרצית, וגם שיר שרצית!
אהרון: "אבל עכשיו בפסטיבל הפסנתר נשיר ביחד את 'היי שקטה'. ריקי מאפשרת לי לשיר את זה".
והיו עוד פספוסים, שלא כולם ידועים: הכל עובר חביבי קנתה ממאיר אריאל את השירים "נשל הנחש" ו"עברנו את פרעה" - ולא ביצעה אותם.
אהרון: "האחריות שלי היא על 'הללויה'. אבל השירים של מאיר אריאל זה לא היה בגללי. פשוט הרגשנו שאלה לא שירים של להקה. אני עד היום חושבת שאלה לא שירים של להקה. אלה שירים של זמר, של מגיש. זאת לא היתה השפה שלנו כל כך. שרנו סגנון אחר, למרות שמאוד אהבנו את מאיר אריאל ומאוד רצינו משהו שלו, לכן נפגשנו אותו".
ועוד פספוס ענק: "כד הקמח" של נעמי שמר יכול היה להיות שלכם.
אהרון: "זה לא פספוס, אם אתה בוחר שמשהו לא מתאים לך, ואתה לא רוצה אותו. אז המילה פספוס פשוט לא מתאימה. אלה החלטות שעושים במקצוע, עם איזה אבנים אתה רוצה לבנות את הקריירה שלך".
את מסתייגת מהמילה "פספוסים", ובכל זאת - יש שירים שוויתרת עליהם ואת מתחרטת?
אהרון: "הצטערתי שהשיר 'בגללך' נלקח ממני ונמסר לאריק איינשטיין, שביצע אותו אגב נפלא. גם על 'היי שקטה' חבל לי שלא שרתי. אבל אני מאוד אוהבת את ריקי ואני שמחה לשמוע אותה שרה את זה. הכל מאוד מורכב. אני לא מתעכבת בזה. אני לא נעצרת שם. אני מאמינה שלדברים יש סיבה, ושמה שצריך מגיע אליך, ומה שלא - הולך הצדה. ואין טעם להתעסק בזה".
ועוד שני סיפורים מעניינים על טקסטים שהכל עובר חביבי ויתרה עליהם: ראש הממשלה יאיר לפיד, בצעירותו, הציע ללהקה שיר שלו - ודחיתם אותו. ואהוד מנור, שהמציא את שם הלהקה שלכם, כתב במקור מילים אחרות לשיר "הלילה", ודחיתם אותם לטובת מילים שאת ויובל כתבתם, מה שביאס את מנור מאוד.
"היה איזה שיר אחד שיאיר נתן לי, ובסופו של דבר היתה החלטה שזה לא מתאים לנו באותו זמן, אני לא זוכרת למה. אבל לכבוד הוא לי שהמפגש הזה עם לפיד ברזומה שלנו. לגבי אהוד מנור, אני לא זוכרת מאיזו סיבה הרגשנו שזה לא מתאים. לא רק אני לא רציתי אלא כולם ביחד".
יש עוד משהו שלא יודעים או פחות יודעים על אחד הלהיטים שלכן?
אהרון: "גם את 'בלוז מדרגות הרבנות' לא רציתי לשיר. אבל אני שמחה שהכריחו אותי לשיר".
ריקי, איזה החמצות היו לך בקריירה?
גל: "יש דבר אחד בלבד. הייתי אמורה לשחק ב'גטו' בלונדון, אבל איגוד השחקנים בלונדון לא איפשר לי לעשות את זה. אני מאוד מצטערת על זה. היתה החלטה של הבמאי האנגלי לקחת אותי לתפקיד הזה שם, ואפשר לקרוא לזה פספוס או ביש מזל".
מירי מסיקה, שחלקה אתכן במה עד לא מזמן ב"עוד חוזר הניגון", עכשיו מופיעה ב"ביקור התזמורת" בלונדון וזוכה לביקורות מעולות.
גל: "כנראה שעכשיו כבר מתאפשר וגם בגלל שזה תפקיד ישראלי מאוד. אני מאוד שמחה בשבילה".
מה הסיכוי לאיחוד של הכל עובר חביבי עם בן זוגך לשעבר, יובל דור?
"יש לנו במקום יובל את משה סימנטוב שהוא זמר נהדר, ומשהו באישיות שלו מצליח להיכנס לתוכנו ולהיות הומוגני איתנו באופן נורא טבעי. יש הרבה אנשים שמתגעגעים מאוד ליובל. אנחנו לא מרגישים את הצורך לאיחוד נוסף".
אם יובל היה חוזר ללהקה הרבה אנשים היו מתרגשים.
"אבל זה לא מה שמעסיק אותנו עכשיו, זה לא כל כך מה שמרגש אותנו עכשיו, וכבר באמת הלכנו כל אחד לדרכו, ודי מיצינו את מה שעשינו ביחד".
מה הסיבה האמיתית לפרידה של יובל מהלהקה? זה קשור לפרידה הזוגית ביניכם?
"לא. אנחנו נפרדנו לפני הרבה מאוד שנים בגלל הרבה סיבות. עברו 15 שנה, וכשהתאחדנו שוב, הבנו למה נפרדנו לפני 15 שנה. כי אותן בעיות עלו, אותן אי הבנות צצו, והבנו שוב שלא חייבים להיות ביחד בכל מחיר".
למה הכל עובר חביבי מופיעה כמעט רק כשמזמינים אתכם? ומה הסיכוי לחומרים חדשים?
"אנחנו התפרקנו לפני הרבה שנים. אחרי 15 שנה שהופענו ביחד, אני פרשתי. אחרי עוד 15 שנה התאחדנו לשנתיים. עשינו את זה לעשר הופעות אבל זה מאוד הצליח אז נשארנו יחד שנתיים. ואז שוב נפרדנו. כל אחד מחברי הלהקה עושה המון דברים אחרים. וכל פעם מבקשים אותנו להופעות אז אנחנו נענים. אנחנו לא מטפחים את הלהקה. אנחנו לא יוצרים כבר הרבה מאוד שנים. אנחנו לא מרגישים שאנחנו רוצים עכשיו ליצור ביחד. זהו, הספיק לנו מה שעשינו".
אם תיאטרון גדול יציע לכם להעלות מחזמר שמספר את סיפורה המלא והאמיתי של הכל עובר חביבי, כמובן בליווי להיטי הלהקה, אבל בתנאי שמגלים הכל, כולל גילוי אם נכונה השמועה שהזמרת שהיתה בת זוג של חבר להקה אחד היתה גם בקשר רומנטי לכאורה עם חבר להקה אחר, תסכימי להצעה?
"נוצר פה רושם מוטעה. מי החבר האחר?"
על פי השמועות, קיקי.
"קיקי הוא המנהל האישי שלי ולא בן הזוג שלי. תרשום. הוא המנהל האישי שלי, ואנחנו עובדים ביחד בהרמוניה גדולה. אנחנו נמצאים הרבה ביחד בענייני עבודה ככה שיכול להיות שנוצרה אי הבנה באמת. אז המחזמר יהיה פחות מצליח כי אין את הסיפור הזה".
בשבת ימלאו חמש שנים בדיוק למהפכה הפמיניסטית מי-טו. לפני שנה, ריאיון של ריקי גל בתכניתה של גאולה אבן בכאן עורר סערה, לאחר שהעבירה בו ביקורת על מי-טו. "אני אף פעם לא עשיתי עניין מזה שמישהו ניסה להתעסק איתי. כל זמן שלא נאנסתי ולא הפעילו עליי כוח שלא יכולתי להתנגד לו, אז היתה לי אפשרות להגיד סליחה אני לא רוצה בזה", אמרה ועוררה כעס. גל מבקשת כעת להבהיר את דבריה: "לא העברתי ביקורת על מי-טו. אני ביטאתי את החשש שלי שמי-טו לא עושה את העבודה. הרגשתי שיותר מספקים לנו חומרים פורנוגרפיים נונסטופ".
את עושה שוב השוואה בעייתית בין פורנוגרפיה לבין תנועה חשובה ומבורכת של נשים וגברים שהעידו מדם לבם ובאומץ לב על הטרדות, תקיפות, פגיעות, ניצול וכאבים שחוו, מתוך תקווה שאולי העולם שלנו יהיה קצת פחות אלים.
"אני התחלתי את זה הרבה לפני מי-טו. אני על הבמה סיפרתי על דברים שאני עברתי, כשהקהל עוד בז לי על היכולת שלי לבטא את הדברים האלה על במה. לי ברור שאנשים צריכים לחשוף את הכאבים האלה ולחשוף את הסיפורים האלה. אבל אני חושבת שמשהו לא מספיק לי אם אין מעורבות של החוק, בתי המשפט ומערכות החינוך. אם זה לא עובד מספיק אז לא יעזור לחשוף את הסיפורים האלה. למרות שאנשים התחילו לחשוש. את תמיד יכולה להגיד לא. את תמיד יכולה להגיד, סליחה, אני לא משתפת פעולה בעניין הזה. זה עניין של חינוך, שאישה תלמד מתי לעמוד על שלה, מתי להגיד סליחה או לקחת בקבוק ולשבור אותו על הראש של מישהו".
אהרון: "אני חושבת שזה גם וגם. זה לא שצריך להטיל את האחריות על הנשים בעניין הזה. קודם כל האחריות היא על אלה שמטרידים. אחר כך צריך לחזק גם את הנשים. זה לא סותר".
אתן חושבות שהעולם היום, בהשוואה לשנות השבעים למשל, פחות אלים מינית? משהו השתנה באופן משמעותי באמת?
אהרון: "אני חושבת שיש יותר מודעות עכשיו. אני מרגישה בשיח בין גברים לנשים שחושבים לפעמים פעמיים. אני מודעת לזה שיש עוד הרבה עוול שנעשה".
גל: "כבר לא שורקים מאחורינו ברחוב, כבר לא אומרים 'מיידלע מיידלע', כבר לא צובטים לנו בתחת. וזה נהדר. אבל יכול להיות שבחדרים אפלים זה עדיין קורה".
אהרון: "זה התפוצץ, אני חושבת שהייתה צריכה להיות התפוצצות מאוד חזקה כי היה איזה סוג של הפקרות וחוסר מודעות הרבה מאוד שנים בעניין הזה. והיה צריך לנער משהו באופן מאוד חזק ואולי אפילו אגרסיבי. ועכשיו צריך לסדר את העניינים לאט לאט".
גל: "נכון, ההפקרות הייתה מקובלת".
ריקי, יצחק לאור כתב את שירך "נערת רוק". איך חשת כשקראת עדויות של מספר נשים שטענו שלאור הטריד ואנס אותן?
"היה לי מאוד קשה עם זה. גם הייתה לי התכתבות אישית איתו. וידעתי כמה הוא סובל. אני לא יודעת מה היה שם אבל לא הוגשה נגדו שום תביעה. בפגישה שלי עם יצחק לאור הוא היה כל כך הוגן. הוא שאל אותי: 'את חושבת שתרצי לשכב איתי?'. ואמרתי לו: 'לא, תודה'".
וזה נראה לך ראוי במסגרת של יחסי עבודה?
"ממש לא. אבל זה נשאר ביני ובינו. אז הוא אמר לי את זה, ואמרתי לו שזה בוטה וגס, וזה נגמר שם. אני לא אגיש תלונה על זה. אני צחקתי מזה, זה הצחיק אותי, שמישהו פונה אליי באופן כל כך ישיר ושואל אותי אם אני חושבת שהייתי רוצה לשכב איתו. נכון, זה בוטה וגס אבל זו לא עילה לתביעה. אפשר לדבר אחרת עם נשים".
מי מהדור הצעיר של הזמרים והזמרות אהוב עליכן במיוחד?
גל: "ישראל שופעת בזמרים ושופעת ביוצרים. אני עוקבת, מקשיבה וכל הזמן מתפעלת. מפנה לפעמים ימים כדי להקשיב למי יוצר מה ואיך. זה מאוד מעניין. יהיה לי קשה לזכור בדיוק את אלה שציינתי לעצמי".
נונו? נועה קירל? אנה זק?
גל: "לא. שום דבר מזה. להוציא משפטים חזקים, כמו 'איפה אתה? אתה פה? פה לא פה לא פה פה', שזה חן משגע. אני אוהבת את דניאלה ספקטור, גם אם היא לא חדשה כל כך. אני חולה על אביתר בנאי. על טונה פה ושם. ישי ריבו. חנן בן ארי. יש כל כך הרבה".
אהרון: "אני מאד מעריכה אותן, וחושבת שהן מבצעות את הסיגנון שלהן ברמה גבוהה מאד. אני אוהבת את מירי מסיקה, שהייתה איתנו בהפקה, ואת רוני דלומי שאיתנו, אני מחוברת אליהן. אני אוהבת זמרים שמחוברים לתיאטרליות".
קוזט הקטנה שרה ב"עלובי החיים": "יש לי ארמון על גב ענן". לאיזה ארמון על גב ענן אתן עוד שואפות להגיע? איזה חלום עוד לא הגשמתן?
גל: "אני רוצה עוד מזה. עוד מאותו דבר. זה לא חלום רחוק, זה חלום קרוב. זה לא כמו חלום שאת חולמת בגיל 17-18".
אהרון: "יש פתגם זן שאומר: 'כשאתה מגיע לפסגה - תמשיך לטפס'. אז אנחנו ממשיכות לטפס. אני חושבת שבשלב הזה אנחנו מאוד חוות את ההווה יותר ויותר. מאוד חוות באופן שלם את מה שאנחנו עושות עכשיו. עושות צעד ועוד צעד יותר בנחת, יותר בשלווה".