יוסי אלפנט כתב פעם - ואהוד בנאי שר - שהזמן נוסע, כי זה מה שזמן אמור לעשות. ביום שני במועדון הבארבי בתל אביב, עם חגיגות 15 השנה ל"עיניים זרות" של רונה קינן, הזמן סיפק המחשה לנסיעה שלו, באירוע שהרגיש לפרקים כמו מפגש מחזור של חברים ותיקים, על הבמה ובקהל. השנים עשו את שלהן, אמנם, אבל בשיאו, המופע הזה הצליח להסיג אותן לאחור.
"עיניים זרות" הוא היום קלאסיקה ברורה לכל מי שאוזניו בראשו, אבל קשה להסביר למי שלא שמע אותו בזמן אמת את הקפיצה המונומנטלית שקינן עשתה בבת אחת מהבטחה גדולה לאמנית מרכזית ומשמעותית, שחתומה על יצירת מופת, אחת הגדולות של הרוק הישראלי במאה ה-21. גם בקריירה עמוסת יהלומים כמו שלה - והיא עמוסה מאוד - האלבום הזה מנצנץ למרחוק. יש אולי בשלבים אחרים בקריירה שלה רגעים עוצמתיים לא פחות, אולי נועזים יותר, אבל "עיניים זרות" התקבע כחותמת, כזיקוק האולטימטיבי של הקול של רונה קינן כיוצרת ישראלית.
קינן שרה לאורך הערב את כל השירים מהאלבום, בסדר לא מחויב אך בעיבודים מחייבים מאוד, נאמנים למדיי למקור, ועם כמה תוספות שאולי אין בהן שום דבר מפתיע אבל התבקשו בהתחשב בסיטואציה. ובכל זאת היה משהו נפיץ מסביב, ולא טריוויאלי. קינן היא תמיד זמרת מוקפדת מאוד, ותמיד ישנו מתח בין הביצועים המדויקים שלה לבין התוכן הסוער, שלפעמים מתעתע ומבלבל. הפעם תנאי הפתיחה היו מעט אחרים: קינן עלתה בתחילת הערב לבמה כשהיא צרודה במקצת. האם זה פגם במשהו? לא בהכרח: תוסיפו לזה את האפקט של התאורה המהבהבת כל הזמן מעליה, ותקבלו תחושה של מאבק עיקש, על כל שיר, על כל תו. באופן משונה ומרגש, זה הלם היטב את ההתכנסות, את האופי המטלטל של השירים האלה, שתמיד מתארים קרקע שנשמטת מתחת לרגליים.
"עיניים זרות" הוא באמת אלבום של מאבק לילי, מהערב העגום שמתחיל עם "בתוך אגם קפוא", דרך שעות השתייה ואובדן השליטה של "במערכת הדם" ו-"My Prison by the Sea", ועד השעות הקטנות, ההזויות, עם "המעיין הזוהר" החלומי, עד שכבר אין מה לעשות מלבד לחכות שיגיע בוקר חדש. קינן רקמה כאן סיפור שלם על געגועים ופרידות ושברונות לב בזה אחר זה, וכמיהה - הו כמה כמיהה! - שכל מי שהקשיב לו מצא בו את עצמו. ובבארבי המלא נדמה היה שכל אחד ואחת נאחזים באיזה זיכרון, באיזה פצע שלא לגמרי נסגר עד הסוף. ופתאום הזמן החולף שוב הורגש מאוד.
זאת הייתה הזדמנות נהדרת לשמוע שירים שכמעט לא מבוצעים חי. "נס", שיר לא מוערך מספיק, לא הותיר אוויר לנשימה, והרי איך אפשר לנשום. "שינה ישנה" על קלידיו העצובים, ובו ההקדמה הלא-רשמית ל"שירים ליואל", הוא אחד מתיאורי הפרידה המטלטלים של האלבום, והוא לא הכזיב. והיו כמובן כל היתר: 20 שירים בסך הכול, עם נציגות צנועה או לא קיימת לאלבומים האחרים, וגם לא לבונוסים המקוריים שיצאו לצד האלבום, והעודף הלך לאורחים.
ראשון עלה המוזיקאי עדי רנרט, שהיה מעורב באלבום, והשתלט על הקלידים. תקווה עמומה שהאירוח שלו ינוצל לביצוע של "סיטואציה", אותו חידוש של קינן וברי סחרוף לשיר שרנרט כתב לשלמה ארצי בזמנו, התבדתה - אבל היו מספיק פיצויים. שי צברי עלה לדואט משותף ועוצמתי של "המעיין הזוהר" המסתורי, ובאופן מדהים היה זה הקול השלישי, זה של הקהל שהופנה לעבר הבמה - "בואי אליי עוד פעם, אל תתני לי להישאר צמא" - שהצית את הבארבי ברוב משמעות ואהבה.
צברי המשיך גם לביצועים של "לווי אותי" ושל "אנא אנא אנא", העיברות של "Lover Lover Lover" של לאונרד כהן, שהלם את לוח השנה העברי, פחות מיממה לפני כניסת יום הכיפורים. בהמשך עלה גם יזהר אשדות, מפיק האלבום ואולי האיש שסייע יותר מכל לעצב את הצליל של קינן, לביצועים משותפים של "רגע", "במערכת הדם" האינטנסיבי ו"במרחק נגיעה מכאן". החלק הראשון, המרכזי של ההופעה, חייב היה להסתיים עם "מבול" ולסגור את המעגל שבין השיר שפתח את ההופעה, "בתוך אגם קפוא", והשורה "והכול יקפא פתאום".
ההדרן הראשון הביא איתו הפתעה: הסינגל החדש והפולקי "לא חזרתי לעשן", מעין ניסיון מסקרן לעשות משהו שמשלב איזו לאונרד כהניות עם, נניח, וריאציה על "החיים שלי טובים" ששלומי שבן השאיל מרנדי ניומן. זה שיר מחאה עצמי, ארוך למדי, על שפע ופריבילגיה ואדישות כלפי הקטסטרופות מסביב. קינן אף פעם לא ברחה מפוליטיקה, אבל בדרך כלל השירים שלה מעורפלים יותר ועטופים בדימויים, וכאן האירוניה המרירה-מתוקה היא גלויה לחלוטין. האם כך יישמע האלבום החדש שלה? זה כיוון מעניין. ההדרן הושלם עם "הריקוד המוזר של הלב", למרבה הצער ללא גידי גוב אבל עם גיטרות נהדרות, ו"לחיות נכון" שבשבילו עלו כל האורחים לבמה. זה לא נגמר בלי הדרן שני שכלל את "בדרך הביתה".
זה היה ערב שערבב בין מה שהיה ומה שעכשיו, וקשה להתייחס לביצועים שעלו בו בנפרד מהגרסאות שבראש, שניגן כרצונו. לפעמים היה זה ההווה שנמצא על הבמה, אבל לא פעם המחשבות נדדו לביצועים ההם, ולזכרונות שכרוכים בהם. במובן הזה, הדרמה של המופע החגיגי לא נבעה דווקא מהביצועים החיים, מהם נפלאים ומהם פחות, אלא ממה שהתרחש בין קינן לבין הקהל, ובין ההווה ובין העבר. איזון מושלם באמת הגיע, איך לא, בשיר הנושא.
מהו "עיניים זרות"? שיר אהבה? האם גם הוא, כמו "שינה ישנה", מין הקדמה ראשונית לפרידה מהאב הנמוג אל עצמו? - המילים הרי מתאימות. אבל המושא פחות משנה מהנושא, מי שמתעקש: "אני לא אפסיק לרצות, אני לא איכנע לרעיון הזה שאי אפשר כי אי אפשר". זו הזעקה שבבסיס הכול, בעברית ישירה אך כל כך מלאה במטענים. איך אפשר להגיד כל כך הרבה רק באמצעות הצירוף "וסוף, סוף לסיפור"? או "חיבוק שלא נגמר, ואז ברגע הוא נגמר"? אלה מילים שהכאב שלהן גדול מהן, ויחד עם תופים וגיטרות וחצוצרה של עדי רנרט, ההמנון הזה יכול לנצח כל דבר.
לפני הביצוע, קינן הזמינה את הקהל לעזור לה, לשיר איתה. היא ניגנה בגיטרה, וכל באי הבארבי שרו במקהלה את הפזמון, כמו תפילה נואשת: "אני לא אפסיק לרצות", והיה ברור שכוחו של השיר הזה לא דהה אפילו קצת במהלך 15 השנים האחרונות, אלא רק גדל והתעצם. כשזה קרה, חשבתי שאולי רונה קינן טעתה: אולי יש כלי נשק אחד בעולם שיכול להכריע את הזמן - רק שירים.