כמות השירים המולחנים הנפלאים שהורישו נתן אלתרמן ובתו תרצה אתר לתרבות הישראלית היא מטורפת ומופלאה. משירה גבוהה לפזמונים קלים, משירי ילדים לשירי זיכרון, ואין לזה סוף. אפשר יהיה להרכיב מהרפרטואר הזה עשרה מופעים שונים מבלי שנצטרך לחזור על שיר אחד, וכמעט תמיד, כמעט מבלי שיתקיים שום תנאי אחר, התוצאה אמורה להיות ערב תרבותי עשיר ואיכותי.
בהבימה, התיאטרון הלאומי כזכור, זיהו את הפוטנציאל, והחליטו שהם רוצים ערב אלתרמן-אתר משלהם. ולא סתם ערב - מחזמר שאפתני! כזה שיקשור יחד סוגיות לאומיות ופואטיות עם הביוגרפיה הדרמטית של שני היוצרים. מה כבר יכול להשתבש?
ובכן, הרבה דברים. "עוד חוזר הניגון" הוא אירוע בימתי צעקני, נפוח מחשיבות עצמית שמאחוריה אין אלא יומרה ריקה. הוא מעליב את הצופים, כמו גם את זכר הדמויות שהועלו בו, בפרשנות שטחית לאירועים, שירים ומערכות יחסים. גרוע מכל, הביצועים לשירים אינם מפצים על המחזה המשעמם. במילים אחרות: מדובר בבזבוז מוחלט של זמן.
עוד על תיאטרון ובמה
המחזה שכתב מוטי לרנר וביים משה קפטן מתיימר לגולל את העשור האחרון בחייו של המשורר הדגול (יגאל שדה), כשהוא כבר זוכה לכבוד של איש רוח לאומי. או-אז הוא מגלה את קריאת התיגר של המשורר הצעיר נתן זך (אלכס קרול), שקורא לכתוב שירה אישית במקום קולקטיבית ודוחה את הדגם האלתרמני הווירטואוזי כריק. הביקורת מוציאה את אלתרמן, הרגיל לדברי הלל תמיד, מדעתו. במקביל הוא מנסה לתמרן בין שלוש הנשים בחייו - אשתו השחקנית רחל מרכוס (מאיה מעוז); הציירת צילה בינדר (אסנת פישמן), שאיתה הוא מנהל רומן לעיני כל; ובתו המשוררת הצעירה תרצה אתר (הילה שלו), שמחפשת את דרכה מתחת לצל הגדול של הוריה והדיכאון האופף אותה, עם שני בני הזוג - עודד קוטלר (טל מוסרי) ובנימין סלור (נדיר אלדד). שלוש הדמויות הנשיות מופיעות גם בגרסאות מבוגרות, מהיום שבו אלתרמן מת (שלומית אהרון, ריקי גל ורוני דלומי בהתאמה). ההצגה נעה הלוך וחזור בין הכרונולוגיה ליום הפטירה.
מהחומרים האלה, ובוודאי מהשירים הנפלאים, אפשר לעשות תיאטרון גדול - אבל השראה לא הייתה כאן. העלילה מסבירה את עצמה בדיאלוגים, בזמן שעל הבמה לא קורה כמעט אף פעם שום דבר מעניין. האמצעים הבימתיים מסתכמים בעיקר במסכים שמסבירים באיזו נקודת זמן ומקום אנחנו נמצאים, ובבמה שמסתובבת משום מה תוך כדי הנאמברים.
אני מוכן לתת ליוצרי ההצגה את הקרדיט שבחרו במתכוון בסגנון בימוי גדוש ובעיבוד רב-קולי לביצועי חלק מהשירים, כמו כדי להמחיש את היותו של אלתרמן קול לאומי ולא רק אישי. הרעיון הזה מתבטא בכל מיני סוגים של הכפלות וריבויים, ובנוכחות של המון דמויות על הבמה המסתובבת. לעתים קרובות מדובר בכך שהדמויות "המבוגרות" משקיפות אל אלו "הצעירות" (שאלה: מדוע יש צורך בגרסה "מבוגרת" של תרצה אתר, בהתחשב בעובדה שבלילה בו מת אלתרמן היא הייתה בת 29?). לעתים קרובות העודף הבימתי הזה נדמה מיותר ועמוס יתר על המידה, ונדמה, אם כן, שאם ההצגה בנויה על הניגוד בין אותו קול-של-רבים של אלתרמן מול הקול-של-יחיד שמייצג זך, ניכר שעשו כאן כמעט הכל כדי שנשתכנע שהאחרון הוא זה שצדק.
הבמה הגדושה והכפלת הדמויות עומדות ביחס הפוך לצמצום הגיבורים לכדי מאפיינים דלים. הפילגש היא פילגש והאשה הקנאית היא אשה קנאית, לא יותר, ואילו מתרצה אתר לא נותר דבר מלבד דיכאון קשה וממושך. בכך גם מסתכמת רוב העלילה - מסצינת קנאה לעוד ריב בבית, משכרות לשכרות ומדיכאון אחד לאחר. אלתרמן עצמו נדמה כאדם בלתי נסבל, שאינו מבחין באמת באף אדם מסביבו. כבר אמרנו ש"עוד חוזר הניגון" לא עושה חסד עם גיבוריה?
מיותר כנראה לומר זאת אבל גם המחלוקות הפואטיות (בין אלתרמן וזך) והפוליטיות (על השטחים הכבושים), מטופלות באותו אופן דל וקלישאי. בנסיבות האלה קשה לדבר על משחק. האם יש טעם להתלונן על אובר-אקטינג כשהדמויות הן ממילא כה חד-ממדיות? יגאל שדה עושה עבודה סבירה, אני מניח, כאלתרמן. ועם זאת, מעט מההתרחשויות כאן נראות משכנעות.
היו כמובן גם כמה רגעים שהתעלו מעל רמתה הממוצעת של "עוד חוזר הניגון". באלה כלולים רגעי ההצגות שבתוך ההצגה, שבהם שחקנים עורכים חוזרות על "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" או "צץ וצצה", תחת שרביטו של שמואל בונים. זו מחווה נאה ואף מקסימה של הבימה למתחריו, ובראשם הקאמרי, שבונים היה מבמאי הבית שלו. רגע נפלא אחר הוא זה שבו ריקי גל, מהזמרות הגדולות בתולדותינו המגלמת כזכור את צילה בינדר, שרה נפלא את "מערבה מכאן" - שהיא גם המבצעת המקורית שלו. בזה זה נגמר.
במילים אחרות, "עוד חוזר הניגון" הוא כישלון מפואר. את שיריהם היפים של אלתרמן ואתר, עדיף עדיין לקרוא או לשמוע בדרכים אחרות.